טיפול ממוקד-פתרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול ממוקד-פתרוןאנגלית: SFBT - Solution-focused Brief Therapy) הוא טיפול נפשי המכוון לעזור למטופלים למצוא פיתרונות לבעיותיהם, תוך התבססות על משאביהם. אמצעים מרכזיים להשגת התוצאות המועדפות על המטופלים הם על ידי עירור (evoking) ובנייה משותפת (co-constructing) של פתרונות לבעיותיהם.‏[1]

במקום התמקדות בניתוחים עמוקים ומסורבלים של הבעיות של המטופל ובדברים שהוא לא מבצע באופן נכון, הגישה מתמקדת בפיתרונות ובדברים שהמטופל כבר עושה באופן נכון, מה יעיל בשבילו, מה הוא למד מהעבר שלו, ומהם המשאבים הייחודיים לו.

המטפל והמטופל נחשבים כשותפים בטיפול. אין היררכיה של המטפל "המומחה", "המתקן" ו"הכל-יודע" הנמצא מעל המטופל כ"חסר ידע" ו"חסר אונים". בגישת טיפול ממוקד פתרון, המטפל מכבד את המטופל כידען הטוב ביותר על החיים שלו. יש תחושה של שותפות והמטפל מנסה בכל הזדמנות להעביר את המסר שיש למטופל יכולת, משאבים, וחוכמה לפתור את בעיותיו. הפוקוס הוא על העצמת המטופל ובניית ביטחונו העצמי, ולא לגרום לו לתלות במטפל.‏[2][3]

הגישה מעריכה ומכבדת מאד את המטופלים. באמונה שהמטופלים הם המומחים בחייהם הפרטיים, המטפל מתייחס למסגרת ההסתכלות (frame of reference), להיבטים הייחודיים למטופלים, בכל ניסיון לעזור להם ולשרת אותם. המטפלים בגישה זו משתמשים בלשונו, במושגיו, ובהגדרותיו של המטופל כתיאור נכון של הבעיה. הם שואלים בזהירות ומקשיבים בכבוד למחשבותיהם של המטופלים על האופן בו חייהם יהיו שונים וטובים יותר אחרי פתירת בעיותיהם. מטרות הטיפול נבנות תוך שיתוף פעולה בין המטפל למטופל. מתוך סקרנות וידיעה שהמטופלים הם המומחים בחייהם, המטפלים מחפשים איתם, למשל, זמנים יוצאי דופן בהם לא סבל המטופל מהבעיה הספציפית שהוא רוצה לפתור.‏[3]

כחלק מהגישה הרגישה לכבוד המטופל, המטפלים נזהרים מלהשתמש בשפה הטיפולית ואוצר המילים שלהם ככלי לשעבד ולדכא את מטופליהם. הם לא משתמשים בתוויות האבחוניות של מקצועות הפסיכותרפיה, שעשויות להגדיר את המטופל כחולה או כסובל מפתלוגיה.‏[2]

הנחות יסוד של הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למטופלים יש את המשאבים והכוחות לפתור את בעיותיהם - גם כשאנשים חשים את עצמם מוצפים ותקועים, יש להם כבר את הכישורים והמשאבים לפתור את בעיותיהם. תפקיד המטפל לעזור למטופלים לאתר יכולות אלה הטמונות ונסתרות מהם, לגשת אליהם ולנצל אותן לטובתם.‏[4]
  • השינויים הם תמידיים - בעולם הפיזי, שינויים ותנועות הם תמידיים. כך גם בעולם הנפשי והבין-אישי. אין דבר שנשאר ולא משתנה. על ידי תקשורת מילולית ולא מילולית המטפל מעביר מסר למטופל ששינויים מוכרחים לקרות ופלא אם לא. המטפל מנסה בכל הזדמנות למקד את המטופל בשינויים שקורים, מה שמשפיע על המטופל ומשנה את ציפיותיו ורצונותיו להשיג שינויים.‏[4][5]
  • תפקיד המטפל לזהות שינוי ולהגבירו - על ידי בחירת סוגי שאלות ומיקודם, יש למטפל השפעה גדולה על האופן בו המטופל מבין, מגדיר, ומעריך את חייו. המטפל משתדל לזהות ולהגביר את ההצלחות של המטופל ועל ידי כך מעודד אותו להמשיך להשתנות ולהצליח.‏[4]
  • ברוב המקרים אין צורך לדעת הרבה על בעיה על מנת לפתרה - במקום להתקע בערימות מידע הקשורות לבעיה, המטפל מתמקד בשמיעת המטופל ולומד ממנו את מעט המידע הנדרש על מנת להתקדם לפתירת הבעיה. הטיפול מתמקד יותר בדברים שהמטופל כבר עושה טוב בדרכו לפתור במקום במעשים המסבכים ותוקעים אותו.‏[4][5]
  • אין צריך לדעת את הסיבה או התפקיד של הבעיה כדי לפתרה - בניגוד לגישות המערכתיות האחרות, מטפלים עם גישת הטיפול ממוקד-פתרון לא סוברים שהבעיות או הסימפטומים (מה שהם מעדפים לקרוא "התלונות") משרתים איזשהו תפקיד בשביל הפרט, הזוג, או המשפחה. במקום לשאול "למה", הם מחפשים דרכים לפתור ולשפר את מצבם של המטופלים.‏[4][5]
  • המטופלים בוחרים את המטרה ומגדירים אותה - בשל העובדה שמטפלים בגישה הזאת לא מאמינים שיש להם זכות להכתיב למטופלים איך לחיות את חייהם, בחירת מטרות הטיפול וסדר העדיפות שלו, נמצא לגמרי בידיים של המטופלים. מה שאין כן בקשר לזהות הבעיות ואיתורן, שנחשב כעבודה משותפת של המטופל והמטפל.‏[4]
  • שינויים ופתירת בעיות יכולים להיות מהירים - שכיח שאחרי המפגש הראשון, נקודת המבט של המטופלים משתנה והופכת יותר אופטימית. כתוצאה מכך, לעתים קרובות מצבם משתפר. המטפלים מצפים מהמטופלים בשובם הביתה לעשות משהו כדי להמשיך את השיפור. אם אחר כך עדיין מבקשים עוד שיפור, ממשיכים לטפל. בדרך כלל, טווח ממוצע של הטיפול הוא 4-5 מפגשים ולא יותר מ-10 מפגשים.‏[4][5]
  • אין רק דרך נכונה אחת לראות את המצב ולהבינו - ייתכנו כמה אופני הסתכלות על כל מצב, ולכן יותר חשובה למטפלים בגישה זו ההסתכלות היעילה ביותר בעזרה למטופלים להשיג מטרותיהם. היבטים או דרכי הסתכלות שמשאירים אותנו במקום "תקוע" אינם יעילים וכדאי ורצוי לשנות אותם להיבטים יעילים יותר שיכולים לשרת אותנו לפתור את הבעיות.‏[4]
  • התמקד בדברים האפשריים והעשויים להשתנות במקום בבלתי אפשרי והבלתי ניתן לשינוי - בניגוד לגישות אחרות שמשקיעות מאמצים גדולים קודם בהבנת הבעיות ובניתוח מקורן ואחר כך מתמקדים בבעיות, באיבחונים ובתוויות שונות, הגישה של טיפול ממוקד-פתרון מתמקדת בשינוי עמדות ובהתנהגויות הניתנות לשינוי.‏[4]
  • אם הוא לא נשבר, אל תתקן אותו - כגישה טיפולית המכבדת את מטרות הטיפול ואת צורת ההסתכלות של המטופל, המטפלים לא מנסים לחקור בעיות נסתרות. מכבדים את כוחות המטופל ולא מנסים לשנות או "לשפר" לפי איבחון המטפל או הערכתו.‏[2][5]
  • שינויים קטנים מביאים לשינוים גדולים יותר - עם הסתכלות מערכתית של היחיד והסביבה (כמו המשפחה), הגישה מאמינה בקיום יחסי גומלין, שכולנו משפיעים ומושפעים משינויים שלנו ושל סביבתנו. המטפלים משתדלים שהמטופלים יעשו שינויים קטנטנים במחשבה ובהתנהגות ובדרך כלל כתוצאה מכך, ככדור שלג, באים בעקבות השינוי הקטן שינויים הגורמים לתוצאות משמעותיות. החוויה החדשה של הצלחה משנה את הדימוי העצמי ומאפשרת שינויים משמעותיים אחרים.‏[4][2]
  • אם זה עובד, תמשיך לעשותו - קיימת הנחה בסיסית כי למטופלים יש אסטרטגיות קונסטרוקטיביות (יצרניות) המשרתות אותם בתחומים מסוימים, ואפילו במצבים בעייתיים הם מצליחים לבצע כמה דברים טובים, גם אין זה מספיק כדי לעזור להם לפתור בעיות אלה. המטפל עוזר למטופלים למצוא ולהכיר את הדברים היעילים שהם כבר עושים ומעודד את המטופלים להמשיך לעשותם לעתים קרובות יותר.‏[2][5]
  • אם זה לא עובד, הפסק לעשותו - כאמצעי בדרך להשגת פיתרונות, המטפל מעודד את המטופל לעצור את מעגל הכשלונות. הצעד הראשון הוא איתור ה"פיתרונות" הלא מוצלחים שבמקום להועיל, מזיקים. למשל, שימוש באלכוהול להקל את הכאב הנפשי (המהווה פתרון ללחץ ולמתח הנפשי) יכול להפוך להיות בעיה בפני עצמה, ולגרום ללחצים ומתחים נוספים. כמו כן, בריחה מעימות עם אחרים במידה הנכונה יכולה בתחילה להועיל, אולם בהמשך הזמן להפוך לדפוס התנהגותי מזיק. המטפל עוזר למטופל לזהות מתי הניסיונות לפתור בעיות נכשלים והופכים לבעייתיים בפני עצמם. הצעד השני הוא להגביר את הרצון ולפתח אסטרטגיה להפסקת "פיתרונות" אלה. בדרך כלל כשהמטופל מפסיק את ההתנהגות שהתרגל לעשות, נפתחת אפשרות לנסות פיתרונות יעילים יותר.‏[2]
  • עשה את הטיפול הכי פשוט שאפשר - בניגוד לגישות אחרות שדוגלות בטיפול נפשי לטווח ארוך בגלל האמונה שמוכרחים לחפש, למצוא, ולעקור את השורשים העמוקים של הבעיות, גישת טיפול ממוקד פתרון משתדלת לא להסתבך בחיפושים מיותרים. כתוצאה מכך, הטיפול פשוט מאד וממוקד ובדרך כלל לא ניתן לגלוש לנושאים צדדים.‏[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות התמקדה הפסיכותרפיה לרוב בעבר, בחיפוש מתמשך בילדותו של המטופל כדי להגיע לתובנות על שורשי הבעיות בהווה. בשנות ה-60 של המאה העשרים החלו מתפתחות מגוון גישות חדשות לפסיכותרפיה, בהן ההווה לצד ה"כאן ועכשיו" התחילו להוות המוקד המרכזי בטיפול. משנות ה-80 של המאה העשרים הביאה ההתפתחות המתמשכת של הפסיכותרפיה להתמקדות בעתיד. הדגש החדש היה פחות על אופן התפתחות הבעיות והתסמינים, ואף הדרך בה מתחזקות הבעיה נעשתה פחות חשובה. במקום זאת, הפסיכותרפיסטים החלו להתעניין באופן פתירת בעיות.

שלושת האבות הראשונים של הטיפול הממוקד-פתרון פיתחו את רעיונות הטיפול בשלוש תקופות שונות, זו אחר זו:

מילטון אריקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילטון אריקסון היה בעל השפעה רבה על מספר גישות חדשניות שפרצו דרך בעולם הפסיכותרפי החל משנות ה-60 עד שנות ה-90. אריקסון טיפל בארצות הברית כחמישים שנה, מסוף שנות ה-20 עד סוף שנות ה-70. הוא לא העריך את הפסיכותרפיה הקלאסית, שמוביליה בתקופה זו היו הפסיכואנליטיקאים, שהתמקדו בתאוריות של זיגמונד פרויד וממשיכיו. אריקסון פיתח מתודולוגיה משלו, בה הצליח לעזור לאנשים להשתנות, אבל כמעט ולא התעניין במקור הבעיה ושורשיה. הוא חיפש ומצא את הדרכים להשיג את השינויים הדרושים ולא התעכב בדברים שגרמו להם להיות תקועים. ‏[2][6][4][5]

אריקסון חשב וטיפל "מחוץ לקופסה", באופן יצירתי. הוא הִרבה להמציא דרכים חדשות להגיע למטרתו – לפתור בעיות של אנשים. הוא השתמש בהיפנוזה, אמנזיה, אשליות, מטלות לשיעורי בית, פרדוקסים (בקשות שהן לכאורה הפוכות מהמטרות הטיפוליות) ועוד. הוא האמין שהמטפל הטוב צריך להשתמש בכל דבר שהמטופל מביא לטיפול מחייו, אין דבר רע או לא נכון; אפילו באמונות נוקשות ובהתנהגויות כפייתיות הציע אריקסון להתחשב ולהשתמש בהן בדרכו לפיתרונות.‏[6][4][5]

אריקסון האמין ביכולת של מטופליו, האמין שיש להם משאבים לפתור את בעיותיהם, כך שהם רק זקוקים לעזרה בארגון המתאים והאפקטיבי ביותר עבורם לשימוש במשאבים אלו. הוא לא הסתכל במטופלים כחולים הזקוקים לתיקון. הוא האמין במטופלים וברצונם להסתגל ולהשתפר. לעומת הגישה הקלאסית, אריקסון כיבד את המטופלים ולא תפס את המקום של המומחה. בכל הזדמנות הוא שידר למטופלים מסר של כוח, יכולת, ביטחון והעצמה עצמיים.‏[6]

אריקסון האמין, בשונה מהגישה הקלאסית ששלטה בזמנו, שאפשר לפתור בעיות ולהשיג מטרות טיפוליות בזמנים קצרים. כתוצאה מכך, הדגיש את התפקיד הטיפולי של ציפיות חיוניות - על ידי שינוי הציפיות של המטופל לגרום לשיפור במצבו, מצבו אכן השתפר.‏[4][5]

עבודתו וכתביו של אריקסון השפיעו והיוו השראה לגישות שונות של פסיכותרפיה, ובין השאר על התפתחות הטיפול ממוקד-הפתרון.

המרפאה לטיפול קצר מועד של המכון למחקר הנפשי בפאלו אלטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966 החל פרויקט בטיפול קצר מועד במכון למחקר הנפשי (Mental Research Institute's Brief Therapy Clinic – MRI) בפאלו אלטו, קליפורניה. אנשי הפרויקט הקציבו לעצמם עשרה מפגשים טיפוליים כדי להשיג את מטרתם. לעומת מה שהיה נהוג ברוב העולם הטיפולי, היעד לא היה השגת תובנות חדשות, אלא השינוי המבוקש היה לפתור את הבעיה המוצגת – הבעיה שבגללה היחיד, הזוג או המשפחה הגיעו למרפאה. קבוצת המטפלים במכון פרצה דרך ופיתחה מתודולוגיות חדשניות כדי להבין ולפתור בעיות אלו.‏[2][4] הגישה החדשה שנוצרה במרפאה נקראה "טיפול ממוקד-בעיות" (problem-focused therapy).

לפי הבנתם של חברי הפרויקט, בעיות הן בין-אישיות ולא תוך-אישיות. המטופל לא נחשב כלוקה בנפשו או בעל בעיות באישיותו, אלא אדם נורמטיבי, שקיימת אצלו בעיה המחייבת טיפול. בעיות נוצרות כשלא מתייחסים אליהן או לא מטפלים בהן, בשילוב עם הקשיים היומיומיים של הפרט. אחרי שנוצרת הבעיה, היחסים הבין-אישיים מחזקים אותה ואף מגבירים אותה, למשל בני המשפחה ממשיכים לחזק את התופעה, ויש לשנות את הגישה שלהם. הדפוסים נבנים, מחוזקים וממשיכים עד שמגיעים לטיפול, אז הניסיונות הכושלים לפתור את הבעיה הופכים להיות הבעיה המרכזית.‏[2][4][7][8]

תפקיד המטפל על פי גישה זו הוא למצוא דרכים שהמטופלים יכולים לקבל על עצמם כדי לעצור את המעגל האין-סופי ולשנות את הדפוסים הלא-מוצלחים שלהם. הדבר נעשה על ידי המלצות והנחיות שהמטפל נותן למטופלים כדי לנסות ולפתור את הבעיה בדרך אחרת. גישה זו משתמשת לעתים קרובות בהנחיות פרדוקסליות, שמטרתן האמיתית סמויה מהמטופלים. כן נעשה שימוש רב במסגור (reframing) של הבעיה בהיבטים אחרים, שיגרמו למטופלים להתייחס אליה אחרת. למשל, אחת הטכניקות הפקרדוקסליות העיקריות שמגבירה את רצון המטופלים להשתנות ולהוכיח את עצמם, היא לומר למטופלים להאט את קצב השינוי שלהם ולא לצפות לשינויים גדולים, ואף להזהיר ולצפות לנסיגות. לעתים קרובות הנחיות כאלו גורמות למטופלים לרצות להוכיח למטפל שלהם שהם כן יכולים להצליח.‏[2][4][7][8]

גישת המרפאה בפאלו אלטו נקראת ונחשבת כשמה – טיפול ממוקד-בעיות, ולא נחשבת כטיפול ממוקד-פתרון, אך היא אחד מהמקורות החשובים מהם נבעה הגישה של טיפול ממוקד-פתרון.‏[2][4][9]

המרכז לטיפול משפחתי קצר מועד במילווקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי צוות המרכז לטיפול משפחתי קצר מועד במילווקי, ויסקונסין, היו הראשונים שבנו את גישת הטיפול ממוקד-הפתרון. בתחילה היה המרכז מבוסס על מודל של המרפאה בפאלו אלטו, קליפורניה – "טיפול ממוקד-בעיות", אך לאורך השנים וכתוצאה מהתנסויות שונות, פותחה דרך חדשה – טיפול ממוקד-פתרון.‏[4]

המפתחים והדוברים הראשונים של הגישה היו סטיבן דה שייזר (Steven de Shazer) ואינסו קים ברג (Insoo Kim Berg).‏[2][4][10][9] דה שייזר השתמש במטפורה של "מפתח" בספריו, והסביר שלעתים קרובות החזקת מפתח רב שימושי (skeleton key) בידיים, יעילה יותר מידיעה מפותחת של מאפייני המנעול. כלומר, חשוב יותר ללמוד דפוסי פתרונות וכללים, מאשר לדעת איך לנתח את הבעיות. הוא ושותפיו הקדישו שנים לחקור את סוגי הפתרונות וכלליהם. הם אספו ופירטו כללים של פיתרונות שלרוב עוזרים לפתור את רוב הבעיות שמלוות את המטופלים ומובילות אותם להיכנס לתהליך פסיכותרפי.‏[5]

החוקרים התייחסו למושג ה"התנגדות" כתופעה טיפולית באופן אחר לחלוטין. מתוך אמונה ברצון ובטבע של בני אדם להשתנות ולהשתפר במצבם, הם השתמשו בכל תופעה של התנגדות בטיפול כמראה-דרך הגיוני מצד המטופל ללמד את המטפל שלו אילו דברים יצליחו ויעבדו בשבילו בטיפול ואילו לא. כל תגובה, חיובית ושלילית, להנחיות המטפל, נחשבה ככלי עזר למטפל להראות לו הדרך לשרת את מטופלו ולעזור לו לפתור את בעיותיו.‏[4][5][11][12]

אמצעים טיפוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיבור מעבר לבעיות (problem-free talk) - בנוסף לכלל לפיו מתמקדים בפיתרונות ולא בבעיות, בזמנים מסוימים המטפל מכוון את השיחה לנושאים שלא קשורים כלל לבעיות של המטופל ופיתרונותיהן. הסיבה לכך היא שבמהלך שיחות אלה מועבר המסר שהמטופל הוא לא רק סכום של בעיות, אלא הוא בן אדם בעל חיים מלאים שאינם קשורים לבעיותיו. על ידי הסחת דעתו מהנושאים שהוא תקוע בהם, המטפל עוזר לו לחלץ את מחשבותיו מהתמקדותו, אל חשיבה משוחררת המאפשרת לגעת באמונות, ערכים, כישורים, משאבים וכוחות טמונים שיכולים לשרת אותו בדרכו לפתור את בעיותיו. בדרך כלל, המטפל משתדל בתחילת המפגש לדובב את המטופל בדיבורים מעבר לבעיות, כדי להתחיל כל מפגש עם הרגשה פנימית אחרת ומחוסנת יותר.‏[2][4][5]
  • שינוי קדם מפגש (pre-session change) - הנחת יסוד בסיסית היא שהמטופלים מתעסקים בהתנהגויות יעילות עוד לפני המפגש הראשון. חלק מהתנהגויות אלו פועלות באופן חיוני וחלק מונעות נזק נוסף. כשהמצב מאפשר זאת, כבר מהקשר הראשון (למשל בשיחת הטלפון שנועדה לקבוע את הפגישה הראשונה), המטפל משתדל להפנות את מחשבותיו של המטופל להתנהגויות החיוניות, למשל על ידי בקשה לשים לב לשינוי ושיפור במצבו עד למפגש הראשון.‏[2]
  • בחירת מטרה (goal-setting) - כגישת טיפול המכבדת את המטופלים ומאמינה ביכולתם ובמשאביהם, ומתוך גישה הרוצה לעזור להם להשיג את התוצאות המועדפות על ידם, המטפל בונה יחד עם המטופל אווירה של שיתוף פעולה בבחירת מטרות הטיפול וסדר העדיפות שלהן, הנמצאים לחלוטין בידיו של המטופל.‏[2][4] כבר במפגש הראשון המטפל מבקש מהמטופל לחשוב על שאלות אלו ולענות עליהן:
  1. איך תדע שהמפגש הראשון מועיל?
  2. מה התקוות שלך במפגש הראשון?
  3. לפי דעתך, כמה זמן יקח עד שמצבך ישתפר?
  4. איך תדע שמצבך משתפר?
  5. מה יהיה הסימן הראשון לכך?
  6. מהו החשש העיקרי שלך?
  7. מהיכן תרצה להתחיל?
  8. אם היה באפשרותך לבצע שינוי בקרוב, מה היעיל ביותר עבורך?‏[2]
  • חיפוש יוצאי דופן (exception-seeking) - כשהמטפל מקשיב לסיפור הבעיה ולאופן בו היא משפיעה על המטופל, הוא קשוב במיוחד לזמנים ורגעים יוצאי דופן, בהם הבעיה לא הייתה נוכחת בחייו של המטופל או שהמטופל התייחס אליה באופן אפקטיבי יותר. תמיד ישנם יוצאי דופן, אולם המטופלים תקועים בהתמקדות בבעיות ומוכוונים לצורת הסתכלות הרואה רק מה שרע. תפקיד המטפל להסיח דעתם כדי להתחיל לראות, להכיר ולהעריך את הזמנים בהם הם מצליחים ומתגברים. שאלות של "יוצאי דופן" מכוונות את המטופל לחיפוש בהווה ובעבר אחר פתרונות, על ידי התמקדות בזמנים בהם ציפו להופעת הבעיה והיא לא הופיעה, או הופיעה ברמה נמוכה ביותר. המטפל עוזר למטופל לאתר מקרים אלו כדי לגלות פתרונות שנשכחו או שאינם מוכרים כלל. תהליך זה עוזר לשניהם לייצר מעין מפה הכוללת פתרונות מועדפים וחיים מוצלחים יותר למטופל.‏[2][3][4][5]
  • חיפוש יכולות (competence-seeking) - מטופלים לרוב מחפשים עזרה אחרי תקופה ארוכה של כישלונות. תחושת היכולת שלהם וביטחונם העצמי פגועים, והם שוכחים את משאביהם וכוחותיהם. לעומתם, המטפלים שואפים להעצים את המטופלים, ובכל הזדמנות משתדלים להראות להם את הצלחתם – מה הם עושים טוב ונכון. למשל, המטפלים משתמשים בשאלות "איך" כדי לעזור למטופלים להסתכל בעצמם ובמעשיהם אחרת:
  1. איך הצלחת לעשות זאת?
  2. איך ידעת שזה רעיון טוב לנסות זאת?
  3. איך ידעת שזו הזדמנות טובה לעשות זאת?
  4. איך למדת את זה?
  5. איך התחלת?
  6. איך הצלחת להמשיך?
אחרי שהמטופלים מרגישים את עצמם כמוצלחים וחזקים יותר, המטפל מזמין אותם לגשש ולהבין את מעשיהם המוצלחים ביותר לעומק, ולהתחיל להסתכל על עצמם אחרת. זה נעשה על ידי שאלות כגון:
  1. מה למדת מכך?
  2. מה זה אומר עליך?
  3. האם זה שינה את דעתך על עצמך?
  4. האם הופתעת שעשית את זה?
  5. מה אחרים חשבו על כך?‏[2]
  • שאלת הנס (the miracle question) - זהו מוקד ההתערבות המרכזי בטיפול ממוקד-פתרון. "שאלת הנס" פותחה על ידי סטיבן דה שייזר, ונחשבת כדרך להבין את התחלת התהליך לשינויים משמעותיים. דה שייזר התאים אותה מטכניקה היפנוטית של מילטון אריקסון, הנקראת "כדור הבדולח". השאלה היא: "נניח שלילה אחד כאשר ישנת, קרה נס ובעיה זו נפתרה; כיצד תדע על כך? מה יהיה שונה?"
על ידי הקשבה פעילה (active listening), הכוללת אמפתיה, עידוד, שאלות ובקשות לתיאורים נוספים של המציאות החדשה, המטפל עוזר למטופל לפתח דמיון של חיים עתידיים "אחרי הנס" (הפתרון). כוונת השאלה היא לא לייצר חיים של פנטזיה, אלא להיות כלי עזר לעקוף דיבורים שטופי בעיות, ולאפשר למטופל לתאר את החיים המועדפים שהוא רוצה לחיות. מחשבה על שאלה זו נותנת למטופל להרגיש שייתכנו חיים בלי הבעיה. בנוסף, ניתן למטפל מידע קונקרטי והנחיות חשובות המותאמות למטופל ועוזרות להתקדם לחיים מועדפים יותר.‏[2][3][4][5][10]
  • קביעת מדדים - על ידי שימוש ב"שאלות מדד", המטפל יכול לעזור למטופלים לבטא תצפיות והבנות מורכבות הקשורות לחוויותיהם בעבר והערכות לגבי העתיד. שאלות אלו הן רב שימושיות; ניתן להשתמש בהן להערכת צורת ההסתכלות של המטופל כמעט בכל נושא, כולל הערכה עצמית, שינויים קודם למפגש הראשון, ביטחון עצמי, רצון להשקיע להשגת השינויים המועדפים, קביעת סדר העדיפויות, והערכת תקווה והתקדמות. המטפלים יכולים להשתמש בקביעת מדדים בכל מקום במהלך המפגש, אבל בדרך כלל משתמשים בזאת כתוספת ל"שאלת הנס". שאלות מדדים מייצגות את החלק של המפגש בו המטופלים מתחילים לפרק את "הנס" לחלקים קטנים יותר ואפשריים יותר. מטרת קביעת מדדים היא לעזור למטופלים לקבוע מטרות מזוהות, למדוד התקדמות ולקבוע סדר עדיפויות לפעולה. שאלות מדדים יכולות, בנוסף, לעזור למטפל להעריך את מידת המוטיבציה והביטחון של המטופל. בנוסף, המטופלים יכולים להשתמש בקביעת מדדים באופן עצמאי ככלי שימושי ורב ערך בין המפגשים. מדדים אלו מספקים למטפלים בדיקה יעילה על מנת לדעת את המקום בו נמצא המטופל ואת מידת המאמץ שהוא מוכן להשקיע כדי להשיג את השינוי המבוקש. יש ארבעה סוגי שאלות מדדים:
  1. הערכת מצב - במדד בין 0 ל-10, כאשר 0 מסמל את המצבים הגרועים ביותר ו-10 את מצב החיים האופטימלי בעיניך, היכן אתה עומד במדד עכשיו? מה היה ממוצע המדד בשבוע האחרון? מה היה מקומך הגבוה ביותר בשבוע האחרון? מה היה מקומך הנמוך ביותר בשבוע האחרון?
  2. מדדי ביטחון - במדד בין 0 ל-10, כאשר 10 מסמל שאתה בטוח ביכולתך לבצע שינוי ו-0 מסמל שאתה חושב שאין תקווה בכלל, כמה ביטחון יש לך?
  3. מוטיבציה - במדד בין 0 ל-10, כאשר 10 מסמל שתעשה כל מה שנדרש על מנת לפתור את הבעיה ו-0 מסמל שלא תעשה כלום מלבד לקוות ולהתפלל, איפה אתה עומד עכשיו?
  4. הערכת סיכון - במדד בין 0 ל-10, כמה עליי לדאוג שתפגע בעצמך, תתאבד, תכה את בן/בת זוגך, תשתמש בסמים וכו', בשבועיים הקרובים?‏[2][3][10][9]
  • עבודה בין המפגשים - לקראת סוף כל מפגש, המטפל קובע עם המטופל פסק זמן לאתנחתא קצרה עבור מחשבה על המפגש. כעבור דקות ספורות, המטפל נותן למטופל משוב שלרוב כולל ארבעה חלקים:
  1. מחמאה או מחמאות המתארות את השתתפות המטופל באותו יום ואת הרגשת המטופל באשר לכך.
  2. סיכום קצר של הדברים המועילים שהמטופל כבר עושה.
  3. משפט המקשר את מעשיו של המטופל למטרה או למטרות שנקבעו.
  4. שיחה אודות המעשים שהמטופל יכול לעשות במשך השבוע או השבועיים הקרובים כדי להתמודד עם הבעיה. המטפל מקשר כל המלצה שהוא נותן לנושאים שהמטופל כבר דיבר עליהם. לעתים קרובות המטפל מעודד את המטופל להמשיך לעשות את הדברים היעילים עבורו, להפסיק את הלא-יעילים ובמקומם לעשות דבר שונה.‏[2][3][5][10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ O'Connell, B. (2001) Solution-focused stress counselling. London: Continuum
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 O'Connell, B. (2004) Introduction to the solution-focused approach. In O'Connell, B. & Palmer, S. (Eds.), Handbook of Solution-Focused Therapy (15th ed. pp. 1-11). London: Sage
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 De Jong, P. & Berg, I.K. (2008). Interviewing for solutions. Belmont, CA: Wadsworth
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 4.19 4.20 4.21 4.22 4.23 O'Hanlon, W. & Weiner-Davis, M. (1989) In search of solutions: A new direction in psychotherapy. New York: Norton.
  5. ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 5.14 De Shazer, S. (1985). Keys to solution in brief therapy. New York: Norton.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Haley, J. (1976). Problem solving therapy. New York: Harper & Row.
  7. ^ 7.0 7.1 Watzlawick, P., Weakland, J., & Fisch, R. (1974). Change: Principles of problem formation and problem resolution. New York: Norton.
  8. ^ 8.0 8.1 Weakland, J., Fisch, R., Watzlawick, P., & Bodin, A. (1974). Brief therapy: Focused problem resolution. Family Process, 13(2), 141-168.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Webb, W. (1999). Solutioning: Solution-focused interventions for counselors. Philadelphia, PA: Taylor & Francis.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Hawkes, D., Marsh, T.I. & Wilgosh, R. (1998). Solution focused therapy: A handbook for health care professionals. London: Butterworth/Heinemann.
  11. ^ De Jong, P. & I.K. Berg (2001). Co-constructing cooperation with mandated clients. Social Work, 48(4), 361-374.
  12. ^ - De Shazer, S. (1984). The death of resistance. Family Process, 23(1), 11-17, 20-21.