יואל רקח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יואל רקח
1909 –‏ 1965
GiulioRacah.jpeg
תרומות עיקריות
מחקרים בתחום הספקטרוסקופיה האטומית וחקר הגרעין, על שמו קרויים מקדמי רקח ומשפט רקח

יואל (ג'וליו') רקח (Giulio Racah;‏ 9 בפברואר 190928 באוגוסט 1965) היה פיזיקאי ישראלי, פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטה העברית בירושלים, רקטור האוניברסיטה (1961-65) ונשיאה בפועל (1961-62), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל למדעים מדויקים (תשי"ח–1958).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וּליו (יואל) רקח נולד בשנת 1909 למשפחה יהודית מיוחסת בעיר פירנצה שבאיטליה. בשנת 1930 סיים את לימודיו לתואר דוקטור לפיזיקה מאוניברסיטת פירנצה. רקח היה עוזרו של פרופ' אנריקו פרמי באוניברסיטת רומא והשתלם בציריך אצל הפיזיקאי האוסטרי וולפגנג פאולי. הוא הורה פיזיקה עיונית באוניברסיטאות פירנצה ופיזה, בה התמנה לפרופסור חבר בשנת 1937. על פי מחקריו, בנתה ממשלת איטליה הפשיסטית מכשור אופטי אשר שימש בהצלחה לפגיעות באוניות הצי הבריטי (בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הדמדומים של בין הערביים). מכשור זה נתן יתרון רב לצי האיטלקי בים התיכון בתחילת מלחמת העולם השנייה, עד המצאת הראדאר, שיושמה על ידי הבריטים והפכה את הקערה על פיה.

בשנת 1939 עלה רקח לארץ ישראל והתמנה לפרופסור מן המניין לפיזיקה עיונית בחוג לפיזיקה באוניברסיטה העברית שהוקם בשנת 1931. רקח ושמואל סמבורסקי היו המרצים הראשיים בחוג בתקופת המנדט הבריטי. במהלך מלחמת השחרור, נוסף על המשך מחקרו, עמד רקח בראש יחידת חמ"ד (חיל מדע) בהר הצופים.

בשנים 1946–1948 כיהן כדקאן הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע. בשנים 1950-51 היה חבר המכון למחקר מתקדם בפרינסטון. בשנים 1954-56 כיהן כנשיאה הראשון של האגודה הישראלית לפיזיקה. בשנת 1961 נבחר לרקטור האוניברסיטה העברית כמועמד של "הצעירים" בסנאט, אשר הכריעו להפריד את תפקיד הרקטור מתפקיד הנשיא. במשך שנה אף תפקד כנשיא בפועל עד מינויו של אליהו אילת.‏[1] בשנת 1963 נבחר לתקופת כהונה שנייה בתפקיד הרקטור,‏[2] שבו שימש עד מותו.

רקח היה מהפיזיקאים הראשונים שהשתמשו בעקרונות של סימטריה, ובענפים המתמטיים המנתחים אותה, תורת החבורות ואלגברת לי, לשם הבנתן של תופעות פיזקליות, ובכך תרם תרומות חשובות לתחום הספקטרוסקופיה האטומית וחקר הגרעין. על שמו קרויים מקדמי רקח, כמו גם משפט רקח, הטוען שבאלגברת לי פשוטה למחצה מספר אופרטורי הקזימיר שווה למספר האופרטורים בתת-האלגברה של קרטן. עם תלמידיו של רקח נמנים עמוס דה שליט, שניאור ליפסון, גבירול גולדרינג, גדעון יקותיאלי, ישראל פלח[3] ואחרים, אשר הקימו את הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן (שאז נקראה המחלקה לפיזיקה גרעינית), וכן חנוך גוטפרוינד, ששימש לימים נשיא האוניברסיטה העברית.

בניין קפלון במכון רקח, גבעת רם, 2010

רקח עבד עם אלברט איינשטיין, זכה להכרה בינלאומית רחבה, ובין היתר היה חתן פרס ישראל למדעים מדויקים לשנת תשי"ח (1958) ונבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 1959.

רקח נפטר בשנת 1965 כתוצאה מתאונה ביתית (דליפת גז)‏[4] בעיר הולדתו פירנצה, בגיל 56. נקבר בחלקת אנשי המדע הר המנוחות בירושלים.‏[5]

ארכיונו של רקח שמור בספרייה הלאומית.‏[6]

רקח היה נשוי לזָמירה, בת למשפחת מני הענפה (בתו של השופט מלכיאל מני ונכדתו של הרב אליהו מני), ואב לבת‏[7] ושני בנים.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקרא מכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית, ובו נערכות לזכרו הרצאות שנתיות. כמו כן קרויים על שמו רחוב פרופסור רקח בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, וכן מכתש רקח שעל הירח. בראשית שנות ה-90 הנפיק השירות הבולאי בול לזכרו.‏[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניסן זלדס, 'יואל רקח והפיזיקה העיונית בירושלים', בתוך: חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, כרך ג: "התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי", ירושלים: מאגנס, תשס"ט 2009, עמ' 279–300.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


נשיאי האוניברסיטה העברית בירושלים

יהודה לייב מאגנס | זליג ברודצקי | משה שוובה (בפועל) | בנימין מזר | יואל רקח (בפועל) | אליהו אילת | אברהם הרמן | דן פטינקין | אמנון פזי | יורם בן-פורת | חנוך גוטפרוינד | מנחם מגידור | מנחם בן-ששון