יום ראשון העקוב מדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יום ראשון העקוב מדם (ידוע גם בשם "יום ראשון הארור" ובאנגלית: Bloody Sunday) הוא אירוע שהתרחש ביום ראשון ב-30 בינואר 1972. ביום זה ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי שבצפון אירלנד. יום ראשון העקוב מדם נחשב כאירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות מצד הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA) נגד בריטניה.

מצעד זכויות האדם ביום זה אורגן על ידי איוון קופר, חבר הפרלמנט של צפון אירלנד כדי למחות על כליאתם של אירים, קתולים ברובם, בצפון אירלנד. חשיבותו של היום היא לא רק באירוע עצמו, אלא בסמליותו, מאחר שהוא נחשב לתחילת המאבק נגד השליטה הבריטית בצפון אירלנד על ידי ה-IRA בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-IRA נוסד על ידי מייקל קולינס ב-1919, אך האלימות בין הקתולים לממשל הבריטי הגיעה לשלב חדש רק בסוף שנות השישים של המאה ה-20. הרפובליקה של אירלנד קיבלה את עצמאותה לאחר מלחמה בבריטניה ומלחמת אזרחים שהתרחשה לאחר מכן, עוד בשנת 1922, אך שישה מחוזות בצפונה של אירלנד בחבל אלסטר, נותרו מחוץ לגבולות המדינה החדשה. במלחמת האזרחים האירית ניצחו תומכי ההסכם עם בריטניה בראשות אמון דה ואלירה את מתנגדיו. ההסכם העניק עצמאות לאירלנד, אך קרע מעליה את חבליה הצפוניים. דבר זה הביא לדעיכת מפלגת שין פיין, ולדעיכתו של ארגון ה-IRA, אשר הובס במלחמה. במשך למעלה מארבעה עשורים היה המאבק לאיחודן של צפון אירלנד ודרום אירלנד הצהרתי בעיקרו. אנשי הדרום מעולם לא קיבלו את החלוקה[דרוש מקור], אך לא עשו כל צעד מעשי על מנת להביא לאיחוד עם הצפון. הצפון היה נתון תחת שליטה בריטית, וההרכב האתני שלו לא היה הומוגני. הוא כלל רוב פרוטסטנטי אל מול מיעוט קתולי, על אף שרוב זה הלך והצטמצם[דרוש מקור]. המאבק המזוין דעך וההתנגדות לשלטון הבריטי לא הביאה לרוב לאלימות. המיעוט הקתולי היה מדוכא, והממשל המקומי היה מורכב, רובו ככולו, מ"יוניוניסטים" (פרוטסטנטים תומכי האיחוד עם בריטניה), תוך אפליה מוצהרת כמעט[דרוש מקור] של האוכלוסייה הקתולית.

ב-1968 החלו הקתולים בצפון אירלנד לפעול לשם השגת זכויות אזרח שוות מן הממשלה הבריטית, כשהם מושפעים מהתנועות לזכויות האזרח בארצות הברית ומתורתו של מרטין לותר קינג. התנועה לזכויות האזרח לא הייתה לאומנית, ודרישתה הייתה שהקתולים - כנתינים בריטים - יזכו ל"קול אחד לאדם אחד". הממשלה הבריטית ראתה בפעולותיה של התנועה לזכויות האזרח "סוס טרויאני", שמטרתו לקדם את האינטרס הרפובליקני הלאומני[דרוש מקור]. תגובתם החריפה של הבריטים עוררה מחדש לפעולה את ה-IRA ואת שין פיין.

הקתולים הרגישו מקופחים מכיוון שכוחם הפוליטי היה זעום על אף שהיוו אחוז ניכר מקרב האוכלוסייה, ומכיוון שתנאי חייהם היו קשים מאוד[דרוש מקור]. הם חשו כי הממשל הפרוטסטנטי היוניוניסטי מתייחס אליהם כאל גיס חמישי, וכתוצאה מכך, הם פנו למאבק לא אלים. כישלונו של ניסיון זה ופעולות הפלגים הרדיקליים בתנועה הכשירו את הקרקע לתנועה מיליטנטית יותר. בנוסף, הפכה מדיניות ממשלתו השמרנית של אדוארד הית' בבריטניה למקדם גיוס יעיל לשורות הארגון.

ב־12 באוגוסט 1969 הפך עימות בין קתולים לכוחות ממשלה בשכונת העוני בוגסייד בלונדונדרי למניע להתפרצויות אלימות ברחבי צפון אירלנד, בעיקר בעקבות השימוש הנרחב של הבריטים בגז מדמיע, אך לפני יום ראשון העקוב מדם, ה-IRA היה לא מאורגן וחלש כארגון.

אירועי היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 14:50 החל מצעד זכויות האדם שלפי ההערכות השתתפו בו כ-10,000 עד 20,000 צועדים. המצעד היה אמור לעבור דרך רובע בית העירייה, אך עקב מחסומי הצבא שונה הנתיב לעבר "פינת דרי החופשית". כחמישים דקות לאחר מכן, בשעה 15:40, התנתקה קבוצה קטנה של גברים צעירים מהצועדים, והתעקשה לדחוף את המחסומים ולהמשיך בנתיב המקורי של המצעד אל רובע בית העירייה. הם תקפו באבנים את המחסומים הבריטיים, תוך כדי השמעת גידופים כנגד הכוחות שבמקום. בנקודה זו, החלו הכוחות לפעול נגד המפגינים על ידי שימוש נגדם בגז מדמיע ובכדורי גומי. בנקודה מסוימת, התקבלו דיווחים במרכז הפיקוד הבריטי על ירי צלף של ה-IRA, וניתנה פקודה לירות באש חיה על המפגינים. אחד הצעירים שהפגינו נורה ונהרג, ועקב כך הסלימה האלימות המפגינים כלפי הכוחות הבריטיים.

לקראת 16:10 קבלו הבריטים הוראה להזיז את הכוחות והחלו לרדוף אחר שולי קבוצת הצועדים עד לקצה של פינת דרי החופשית. אף על פי שהמפקדה נתנה הוראה לנצור אש, מאות כדורים של אש חיה נורו לתוך ההמון הצועד במשך כחצי שעה. בשעה 16:40 הסתיימו חילופי האש, 12 צועדים נוספים נהרגו, רבים מתוכם תוך ניסיון לחלץ את הפצועים הרבים שנפלו. פצוע נוסף מת מפצעיו מאוחר יותר, ומניין ההרוגים עלה ל-14. בנוסף, כ-50 עד 60 מפגינים נעצרו. לצבא הבריטי היו שני פצועים מכוחותיהם. רבים מן ההרוגים היו צעירים, תשעה היו בני 16-22, וחמישה בני 26-59.

עדויות סותרות וחילופי ההאשמות בין הצבא למפגינים הקתולים, יחד עם המהומה שנוצרה עקב הירי, הקשו על ניתוח מהלך האירועים ואיתור הצד הראשון שפתח באש. הצבא יצא בהצהרה רשמית כי הירי של חייליו נבע כתגובה לירי של צלפים בשטח. למרות זאת, הצועדים טענו כי לא היו צלפים, ואם היה ירי מצד המפגינים הקתולים הרי שהוא בא בתגובה לירי החיילים. במיוחד הודגשה העובדה, כי הצבא הבריטי ירה מטחי כדורים רבים לתוך ההמון הסואן ופגע באנשים לא חמושים וחפים מפשע.

היום שאחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת המפורסמת "NO SURRENDER" על קיר בית מחוץ לחומות דרי

התגובה הרשמית של הצבא הייתה כי הצנחנים הגיבו לאיום של ירי ופצצות מסמרים מצד חשודים כחברים ב-IRA. עדים רבים, לרבות הצועדים במצעד, תושבים מקומיים ועיתונאים בריטיים שנכחו במקום, דחו את טענת הצבא. הם טענו כי הצבא ירה ללא הבחנה לתוך ההמון הצועד, לעבר המפגינים שברחו ואל אלו שעזרו לפצועים בשטח. מבחינתם, עצם העובדה שאף חייל בריטי לא נפצע מירי, הייתה הוכחה לטענותיהם. הזעם הרב הוביל המונים לעבר השגרירות הבריטית שברובע מריון (Merrion) בדבלין, והם העלו אותה באש. היחסים בין האירים לבריטים הגיעו לשפל כזה, עד ששר החוץ האירי פטריק הילרי נסע במיוחד לאו"ם בניו יורק כדי לדרוש את התערבות הארגון בנעשה בצפון אירלנד[דרוש מקור]. עם זאת, מאחר שלבריטניה יש זכות וטו במועצת הביטחון, פעולה זו לא נחשבה כצעד מעשי, אלא כצעד של מחאה. בעוד שהעדויות הראו כי אומנם הקבוצה שסטתה מן המצעד תקפה באבנים את הכוחות הבריטים, הציפייה שלהם הייתה כי כוחות הצבא "יזרקו אותם החוצה", אך לא יפעילו אש חיה על קבוצה שאינה חמושה. מאידך, הצנחנים שהשתתפו בהתקפה העידו בבית הדין שבחן את האירועים, וטענו שנאמר להם לצפות לקרב ירי וכי הם זכו לעידוד להגיע להרג בצד השני.

לאחר האירוע, סערו הרוחות באירלנד ובריטניה, ואחת התוצאות המיידיות של "יום ראשון העקוב מדם" הייתה ייסודה של ועדת חקירה שבראשה עמד אב בית הדין הלורד וידגרי (Widgery) מצידה של הממשלה הבריטית. הדו"ח המהיר שנכתב על ידי הלורד וידגרי תמך בגרסת הצבא לאירועי אותו היום. העדויות המדעיות שהוצגו בפני בית הדין רמזו שעל גופות חלק מן ההרוגים היו סימני מגע עם חומרי נפץ (ומכאן כי באו במגע עם חומרי נפץ בטרם נורו, דהיינו כי היו טרוריסטים ולא מפגינים תמימים). המהירות שבה נכתב הדוח הביאה לכך שבית הדין, העומד בראשו והמסקנות שהוצאו ממנו, זכו לביקורת נוקבת מן הלאומנים האירים אשר טענו כי מדובר בטיוח ובפזיזות נמהרת.

ועדת החקירה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון יום, פוליטיקאי אירי זוכה פרס נובל, פעיל בתנועה לזכויות אזרח באירלנד בשנות השישים ושותף להסכמים רבים כגון הסכם בלפאסט, פנה לראש הממשלה הבריטי ג'ון מייג'ור בבקשה להקים ועדת חקירה שנייה. אך בעוד שמייג'ור דחה בקשה זו, מחליפו, טוני בלייר, אהד את הרעיון, ובימי ממשלתו הוקמה ועדת החקירה השנייה לאירועי יום ראשון העקוב מדם.

בינואר 1998 נפתחו דיוני ועדת החקירה השנייה בענינו של יום ראשון העקוב מדם. בראשות הוועדה עמד הלורד סביל (Lord Saville), ודיוניה נמשכו עד לחודש נובמבר 2004. הוועדה שמעה כ-900 עדויות, ועלות החקירה הגיעה עד כדי 150 מיליון ליש"ט. בעוד הדו"ח היה אמור להתפרסם כבר בקיץ 2005, הוא פורסם לבסוף רק ב-15 ביוני 2010.[1][2]. הוצאות ועדת החקירה התנפחו בהדרגה לכדי כארבע מאות מיליון ליש"ט ועוררו ביקורת נוקבת.[3] בעקבות פרסום הדו"ח הצהיר ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, כי "לא ניתן להצדיק את האירועים", והוסיף כי "מה שאירע לא היה צריך להתרחש".‏[4]

חקירת סביל הייתה מקיפה מאוד, ודאי יחסית לוועדת החקירה הראשונה, וכללה טווח רחב של עדים, כולל תושבים מקומיים, חיילים, עיתונאים ופוליטיקאים. רבים מאמינים כי העדויות הנוכחיות מערערות על קביעתה המהירה של ועדת החקירה הראשונה בראשותו של הלורד וידגרי. חלק מהאשמות שהועלו בוועדה השנייה היו, כי חלק מן הגופות מוקמו ליד רובים וחומרי נפץ. בנוסף התברר כי חומרים תמימים אחרים (כמו למשל קלפי משחק), מגיבים גם הם חיובית לסוג המבחנים שנערכו לאיתור שרידים של חומרי נפץ. חלק מהמדענים שהיו אחראים לחלק המדעי של דו"ח ועדת החקירה הראשונה, אף חזרו בהם ממצאיהם הראשונים, וטענו כי הפרשנות שלהם הנחתה את ממצאיהם ולא ההוכחות המדעיות. הלורד סביל מאידך, סירב להתייחס לדוח של ועדת החקירה של וידגרי, וטען כי תפקידה של ועדת החקירה השנייה הוא לחקור את מאורעות יום ראשון העקוב מדם, ולא את ועדת החקירה הראשונה.

בבית הדין של סביל היו שלושה שופטים, סביל הבריטי שכיהן כאב בית הדין, השופט הויט (Hoyt) מקנדה, והשופט טוהיי (Toohey) מאוסטרליה. סביר שהם פרוטסטנטים[דרוש מקור], אם כי החלוקה של קתולים ופרוטסטנטים לגבי אלו שאינם במקור מצפון אירלנד פחות סבוכה ואינה משייכת אותם אוטומטית למחנה זה או אחר בקונפליקט המתקיים בצפון אירלנד.

בית הדין מונה על ידי הממשלה הבריטית, כך שקהילה הקתולית או אחרים בצפון אירלנד לא היו בעלי השפעה על בחירת השופטים או על מהלכי בית הדין. ההסכמים שנחתמו בצפון אירלנד בסוף המאה העשרים, השיבו את השלום והשליטה לבריטים באזור בכל הנוגע לביטחון ולמשפט. כך, שגם אם הקהילה הקתולית ומנהיגיה שאפו להתערב בהקמת בית הדין ולקבל ייצוג בו, הם לא יכלו. בנוסף, הסיכוי שרפובליקנים איריים (השיין פיין וה-IRA) יסכימו לשבת בבית דין שהוא מוסד משפטי בריטי, קטן מאוד כיוון שהם אינם מכירים בסמכות הבריטית לגבי צפון אירלנד.

עם זאת, קתולים ולאומניים איריים הביעו שביעות רצון באופן כללי לעבודתה של ועדת החקירה בראשות הלורד סביל, כיוון שהיא מאשרת את אמונתם כי הצועדים באותו יום היו לא חמושים כאשר הם נורו בידי הצבא הבריטי. הרפובליקנים, ובכללם גם מרטין מק'גינס (מי שהיה מפקד ה-IRA בדרי ב-1972 ואחד ממנהיגי השיין פיין) העידו ברצון בפני בית הדין של סביל. מק'גינס אף הצהיר שהוא נכח במצעד ופיקד על סניף ה-IRA בדרי. הוא סירב לענות על שאלות באשר להיכן שהה, מכיוון שלטענתו זה עלול לפגוע בבטיחותם של האנשים המעורבים[דרוש מקור].

מאידך, יוניוניסטים הביעו תרעומת על כך שבית הדין עלה כסף רב מדי ושם דגש על הקורבנות מהצד הלאומני תוך התעלמות מקורבנות היוניוניסטים שנפגעו על ידי ה-IRA.

השפעת "יום ראשון העקוב מדם" על צפון אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה בבלפסט לזכר קורבנות יום ראשון העקוב מדם

כנראה לא ניתן יהיה לגלות את מה שהתרחש בדיוק באותו יום, אך ניתן לומר בוודאות כי כל הצדדים מסכימים ש"יום ראשון העקוב מדם" הפך לסמן או סמל, לנקודת מפנה של שפל חדש בהיסטוריה ובעתיד של צפון אירלנד[דרוש מקור].

כאשר הצבא הבריטי הגיע לצפון אירלנד, הקתולים קיבלוהו בברכה, כיוון שראו בו כוח נייטרלי שיוכל להגן עליהם מפני ההמון הפרוטסטנטי ומפני המשטרה המלכותית של אלסטר, ה-RUC, שאותה ראו כמיליציה פרוטסטנטית. לאחר "יום ראשון העקוב מדם" פנו קתולים רבים נגד הצבא הבריטי, ולאחר שראו בו מגינם, הפכו אותו לאויבם[דרוש מקור]. לאומנים צעירים רבים פנו לדרך האלימות בעקבות יום ראשון העקוב מדם[דרוש מקור].

בשלושים השנים הבאות, ה-IRA וקבוצות רפובליקניות קטנות כמו צבא השחרור הלאומי האירי (INLA) יצאו במערכה של מה שהם תיארו כמלחמה בבריטים, ובמיוחד במשטרה המלכותית של אלסטר, בצבא הבריטי ובחטיבת המשמר ההגנתי באלסטר של הצבא הבריטי. לדעת מבקרי הארגונים הללו, הם יצאו גם נגד הפרוטסטנטים והקהילה היוניוניסטית[דרוש מקור]. בין כוחות אלה וארגונים חמושים אחרים, החל מאבק מר שנטל את חייהם של אלפי קורבנות. המאבק שנשא אופי של לוחמת גרילה, סווג על ידי רבים כטרור שהופעל על ידי שני הצדדים היריבים גם יחד.

ההפוגה באש שחלה במקביל חקירת סביל והסכם יום שישי הטוב, הידוע גם כהסכם בלפסט, המדגיש את פתרון עתידה של אירלנד בדרכי שלום, הביאו לרגיעה בצפון אירלנד לאחר כמה עשורים של לחימה. כל אלו, חברו יחד כדי לתת סיכוי אמיתי לתקווה ולשלום בין הקבוצות היריבות בצפון אירלנד וביניהן לבריטניה. בקיץ 2005 הודיע ה-IRA שהוא מתפרק מנשקו.

גם בעיר דרי שככה האלימות, אך על קירות בתיה נותרו ציורי קיר גדולים, המתארים תמונות של דיכוי בריטי, סיסמאות, סמלים לאומניים וסמלים של "ארגוני מדוכאים" אחרים (כגון אש"ף) מהצד הקתולי, לעומת ציורי מאורעות היסטוריים, הנצחת חללים וסיסמאות שכנגד מהצד הפרוטסטנטי.

תגובת אמנים ל"יום ראשון העקוב מדם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מחברי הביטלס חיברו שירי מחאה בעקבות האירועים: ג'ון לנון (שאף הוא ממוצא אירי) כלל באלבומו Sometime In New York City את השיר "Sunday Bloody Sunday", וכן שיר נוסף בשם "Luck of the Irish" ("מזלם של האירים") שעסק יותר בקונפליקט המתחולל בצפון אירלנד, ולא ספציפית ב"יום ראשון העקוב מדם". התמלוגים מהשיר "Luck of the Irish" נתרמו ל-IRA[דרוש מקור]. פול מקרטני ולהקת Wings הוציאו אף הם סינגל שעסק בנושא, "Give Ireland Back to the Irish" ("השיבו את אירלנד לאירים"), והוא נאסר לשידור על ידי ה-BBC.

ב-1983 הוציאה להקת U2 את האלבום "War", שכלל את אחד משיריה הידועים של הלהקה - "Sunday Bloody Sunday". שיר זה עסק במצב ששרר בצפון אירלנד באותם ימים, אך למרות ספקולציות רבות, לא ברור לחלוטין האם השיר אכן עוסק ביום ראשון העקוב מדם. באחת הגרסאות החיות של השיר, הצהיר בונו לפני השמעתו, כי "This is not a rebel song" ("זהו אינו שיר מרדני"), אך כוונתו המדויקת נותרה סתומה.

אירועי היום אף הונצחו בשני סרטים. הראשון הוא דרמה טלוויזיונית בשם "Bloody Sunday", בכיכובו של ג'יימס נסביט אשר הוקרנה ב-25 בינואר 2002. הסרט השני היה -"Sunday" (שנוצר על ידי ג'יימי מק'גוורן, מי שייצר את סדרת הטלוויזיה המפצח). שני הסרטים נטו יותר לתיאור האירועים לפי גרסת המפגינים ולא לפי הפרשנות של הצבא הבריטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Don Mullan (1997). Eyewitness Bloody Sunday. Wolfhound: Printing Press.
  • Raymond McClean (1997). The Road To Bloody Sunday (revised edition). Guildhall: Printing Press.
  • Eamon McCann (1998). Bloody Sunday In Derry. Brandon : Printing Press. ISBN 0-86322-139-4.
  • Tony Geraghty (2000). The Irish War. Johns Hopkins University Press. ISBN 0-8018-7117-4.
  • Jennifer Faus (2007). Before Sunday. Nonsuch Publishing. ISBN 1845885732.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועי היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסוי האירוע בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חשיבות היום והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]