כנסיית סנט מרגרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כנסיית סנט מרגרט
St. Margaret's Church
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 4
חלק מתוך ארמון וסטמינסטר, מנזר וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט
מידע כללי
סוג כנסיית רובע של הכנסייה האנגליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום הסיטי של וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה ? – המאה ה־11
תאריך פתיחה רשמי המאה ה־11 עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי גותי ניצב עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 51°30′00″N 0°07′37″W / 51.5°N 0.126944°W / 51.5; -0.126944
האתר הרשמי
(למפת לונדון רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חלל הכנסייה וחלון הויטראז' המזרחי מעל לעוגב

כנסיית סנט מרגרטאנגלית: Church of St. Margaret) היא כנסייה אנגליקנית נמצאת בשטח מנזר וסטמינסטר, והיא הכנסייה הקהילתית (Parish Church) של שני בתי הפרלמנט של בריטניה. הכנסייה מוקדשת למרגרט הקדושה, המקובלת בכנסייה הקתולית ובכנסייה האנגליקנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נוסדה במאה ה-12 בידי נזירים בנדיקטינים. הקמת הכנסייה נעשתה בהמשך להקמתו של מנזר וסטמינסטר הסמוך, שנוסד באמצע המאה ה-11 על ידי המלך אדוארד המודה, כמנזר בנדיקטיני. המנזר היה אמור להיות מרכזם של הנזירים הבנדיקטינים: הם היו מתכנסים במנזר כמה פעמים ביום, על פי הסדרים שקבע מייסד המסדר, בנדיקטוס הקדוש. כל התכנסות נועדה לפולחן האל, בשירת "החובה האלוהית" (Divine Office); זו הייתה המשימה העיקרית בחייהם של הנזירים, ולכן נקראה אוֹפּוּס דֵיי (Opus Dei) - עבודת האל[1]. אסור היה שדבר יפריע להם למלא חובה מרכזית זו. ואולם, התושבים באזור וסטמינסטר הגיעו למנזר כדי להשתתף בטקס המיסה; כדי שהנזירים יוכלו להמשיך את סדרי הפולחן שלהם, נבנתה כנסייה קטנה יותר ליד המנזר. כנסייה זו נועדה לספק לתושבים את הסקרמנטים ושאר הסעד הכנסייתי, וכך איפשרה לנזירים פולחן לא מופרע. הכנסייה הוקדשה למרגרט הקדושה, שפולחנה היה נפוץ באותה תקופה[2].

נראה שכנסיית סנט מרגרט הראשונה נבנתה בחלק האחרון של המאה ה-11, אך התאריך המדויק אינו ידוע. נזירי וסטמינסטר היו הכמרים ששירתו וניהלו את הכנסייה, והקשר הקרוב בין שני המוסדות הכנסיתיים הללו נשמר במשך מאות שנים. הכנסייה הראשונה נבנתה בסגנון רומנסקי. כנסייה זו שרדה עד ימיו של המלך אדווארד השלישי (13271377), ואז הוחלפה הספינה ובמקומה נבנתה ספינה חדשה בסגנון גותי ניצב, סגנון שהיה בשיאו באותה תקופה. האפסיס ואזור בית המקהלה היו עדיין במצב טוב. במשך השנים הידרדר מצב הכנסייה, ולקראת סוף המאה ה-15 כבר היה צורך בבנייה מלאה מחדש. ב-1482 הוחל בבנייה מחדש של הכנסייה, בנייה שנמשכה כארבעים שנה; וב-9 באפריל 1523 הוקדשה הכנסייה מחדש.

ב-1614 הפכה הכנסייה לכנסייה הקהילתית של ארמון וסטמינסטר. מעמד זה של הכנסייה נקבע בעקבות החלטתם של הפוריטנים, שהיו זרם משמעותי בחיים הדתיים של אנגליה באותה תקופה. הם מאסו במנזר וסטמינסטר המפואר מדי לטעמם, ורצו בכנסיית סנט מרגרט המתאימה להם יותר. מנהג זה נמשך עד היום[3].

בין 1734 ל-1738 נבנה בפינה הצפון-מערבית של הכנסייה מגדל, ובמקביל צופה המבנה כולה באבן פורטלנד. מאוחר יותר נוספו למבנה מבואות ממזרח וממערב. ב-1877 שופץ בצורה יסודית פנים הכנסייה, אך נותרו בה מרכיבים רבים מן המאה ה-15[4].

פרט בולט בכנסייה הוא חלון הויטראז' המזרחי, שנבנה ב-1509, ועשוי מזכוכית פלמית. החלון נבנה לכבוד אירוסי קתרינה, נסיכת אראגון, עם ארתור טיודור, בנו הבכור של מלך אנגליה, הנרי השביעי ואחיו הגדול של המלך הנרי השמיני[5]. חלונות אחרים בכנסייה הם לזכר ויליאם קאקסטון (Caxton), המדפיס הראשון בבריטניה, שנקבר בכנסייה ב-1491, סר וולטר ראלי, שהוצא להורג ב-1618 ונקבר בכנסייה, והמשורר ג'ון מילטון, שהיה ממתפללי הכנסייה. מבנה הכנסייה שהושלם ב-1523 שוקם שוב ושוב, במאות ה-18, ה-19 וה-20, אך המבנה הקיים הוא בעיקרו אותו מבנה שנבנה שהושלם ב-1523.

הכנסייה הייתה אתר מבוקש לעריכת חתונות של החברה הגבוהה, וביניהם וינסטון צ'רצ'יל. ב-1987 הוכרז מתחם וסטמינסטר - מנזר וסטמינסטר, ארמון וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט - כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כנסיית סנט מרגרט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין לבלבל עם הארגון הקתולי אופוס דיי, שנוסד במאה ה-20.
  2. ^ על פי אתר הכנסייה
  3. ^ Wright, A.; Smith, P. (1868). Parliament past and present. London: Hutchinson & Co
  4. ^ Scott, G. G. (1995) [1879]. Stamp, G.. ed. Personal and Professional Recollections. [Uxbridge: Sampson Low Marston Searle & Rivington] Donington: Paul Watkins Publishing
  5. ^ Starkey, D. (2004). Six Wives: The Queens of Henry VIII. London: Harper Collins