טריסטן דה קונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טריסטן דה קונה
Tristan da Cunha
Flag of Tristan da Cunha.svg Coat of arms of Tristan da Cunha.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: באמונתנו כוחנו
Our faith is our strength
המנון לאומי: האל נצור המלכה
מיקום טריסטן דה קונה
יבשת אפריקה
שפה רשמית אנגלית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
אדינבורו על שבעת הימים
37°04′00″S 12°18′43″W
משטר מונרכיה חוקתית
ראש המדינה
- מלכה
- מושל
מלכה
אליזבת השנייה
מארק אנדרו קאפס
הקמה
חלק ממושבת הכף בדרום אפריקה

12 באוגוסט 1816
שטח[1]
- דירוג עולמי
308 קמ"ר[2]
208 בעולם
אוכלוסייה[3]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
7,776 נפש[2] 
225 בעולם
25.25 נפש לקמ"ר
184 בעולם
תמ"ג[4]‏ (הערכה לשנים 2009/2010)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
31.1 מיליון $ 
226 בעולם
3,999 $
168 בעולם
מטבע לירה שטרלינג ‏ (GBP)
אזור זמן UTC
קידומת בינלאומית 290+
מפת טריסטן דה קונה

טריסטן דה קונה היא קבוצת איים געשיים מרוחקים בדרום האוקיינוס האטלנטי, 2,816 ק"מ מדרום אפריקה ו-3,360 ק"מ מדרום אמריקה. האיים הם חלק מהטריטוריה הבריטית סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה. שטחם של האיים מורכב מן האי המרכזי, טריסטן דה קונה (98 קמ"ר) וכן ממספר איים בלתי מיושבים: אינאקססיבל (Inaccessible Islands מילולית: האי "הבלתי נגיש") וכן איי נייטינגייל והאי גוף (Gough) הנמצא 395 ק"מ מדרום-מזרח לאי המרכזי ואף הוא חלק מקבוצת האיים. איי טריסטן דה קונה הם המקום המיושב הנידח ביותר בעולם‏[5].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי טריסטן דה קונה נצפו לראשונה בשנת 1506 על ידי הספן הפורטוגזי טרישטאו דה קוניה. אף על פי שכף רגלו לא דרכה על האיים, הוא קרא לאי המרכזי על שמו, Ilha de Tristao da Cunha אשר מאוחר יותר קיבל גרסה אנגלית כשמו היום. הסקר הראשון של הארכיפלג נעשה על ידי פריגטה צרפתית בשנת 1767. נערכו מדידות לעומק הים סביב האיים וכן נסקר קו החוף. התוצאות פורסמו על ידי ההידרוגרפר של הצי המלכותי בשנת 1781. בשנת 1810 הגיע לאיים המתיישב הקבוע הראשון, ג'ונתן למברט מהעיר סאלם במסצ'וסטס. הוא הכריז על האיים כרכושו הפרטי וקרא להם "האיים המרעננים". שלטונו של למברט היה קצר, הוא מת בתאונה בשנת 1812.

ב-12 באוגוסט 1816 סיפחה הממלכה המאוחדת את האיים באופן רשמי ושלטה עליהם ממושבת הכף בדרום אפריקה. הסיבה העיקרית למהלכם זה של הבריטים היה כדי למנוע מן הצרפתים לעשות שימוש באיים כבסיס לפעולת חילוץ נפוליאון בונפרטה אשר היה כלוא באי סנט הלנה. תפיסת האיים על ידי הבריטים אף מנעה מארצות הברית לעשות שימוש באיים, כפי שעשו בעת מלחמת 1812. נכשלו ניסיונות לבנות יישוב קבע באיי אינאקססיבל.[6]

באיים היה מוצב בריטי והאוכלוסייה האזרחית במקום נבנתה לאיטה. ציידי לוויתנים עשו שימוש באיים כבסיס למסעותיהם בדרום האוקיינוס האטלנטי. אולם, עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, יחד עם עליית השימוש באוניות הקיטור, פחתה חשיבות האיים והתנועה אליהם התדללה.

בשנת 1867 ביקר באיים הנסיך אלפרד, הדוכס מאדינבורו, בנה השני של המלכה ויקטוריה. שמו של היישוב המרכזי באי, אדינבורו על שבעת הימים, נקרא כך לכבודו. דוכס נוסף מאדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה, ביקר באיים בשנת 1957 כחלק מסיור עולמי על סיפון היכטה המלכותית בריטניה. אחיו הצעיר של הסופר לואיס קרול, הכומר אדוין ה. דודג'סון, שירת כמיסיונר אנגליקני על טריסטן דה קונה.

בצו מלכותי מיום 12 בינואר 1938, הוכרזו האיים כבני חסות של סנט הלנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצי המלכותי הבריטי הקים באיים בסיס. אונית הוד מלכותה "האי האטלנטי" הוצבה במקום כדי לפקח על תנועות ספינות גרמניות בדרום האוקיינוס האטלנטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה מונה לכהונתו המינהלן הראשון של האיים, על ידי הממשלה הבריטית.

בשנת 1961 אילצה התפרצות הר געש לפנות את כל אוכלוסיית האי, כ-260 במספר, לבריטניה. בהזדמנות זו נחשף לראשונה העולם האקדמאי לניב המיוחד שהתפתח בלשונם של תושבי האי.[7] בשנת 1963 שבו תושבי האי לביתם. בשנת 2002 ניתן לאיים דגל ייחודי משלהם. בשנת 2005 קיבל האי מיקוד דואר משלו (TDCU 1ZZ), זאת כדי להקל על תושביו לבצע הזמנות בדואר אלקטרוני.

פוליטיקה ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות השלטונית העליונה באיים היא מלכת בריטניה המיוצגת על ידי המושל של סנט הלנה. כיוון שמקום מושבו הקבוע של המושל הוא בסנט הלנה, מונה לאיים מינהלן המייצג את המושל בשטח האיים. המנהלן ממלא את תפקיד ראש הסמכות השלטונית בשטח והוא מתייעץ עם מועצת האי, בה חברים שמונה מאנשי הקהילה הנבחרים לתפקידם אחת לשלוש שנים ושלושה אשר מונו לתפקיד.

לטריסטן דה קונה מערכת חוקים משלו, אלא שהחוק הנוהג בסנט הלנה הוא שמיושם במקרים שבהם אינו בא בסתירה לחוק המקומי ומתאים לתנאי הארץ ותושביה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "טריסטן דה קונה" משמש כשמו של האי המרכזי ואף כשם הארכיפלג כולו המורכב מן האיים הבאים:

  • טריסטן דה קונה, האי המרכזי, שטחו 98 קמ"ר
  • האי אינאקססיבל ("הבלתי נגיש") שטחו 10 קמ"ר (Inaccessible Island)
  • איי נייטינגייל, שטחם 2 קמ"ר
    • האי נייטינגייל (Nightingale Island)
    • האי האמצעי (Middle Island)
    • אי שטולטנהוף (Stoltenhoff Island)
  • האי גוף (Gough Island) ‏ (91 קמ"ר)

האי אינאקססיבל ואיי נייטינגייל ממוקמים 35 ק"מ מדרום-מזרח לאי המרכזי, בעוד שהאי גוף ממוקם 395 ק"מ בכיוון דרום-דרום-מזרח לאי המרכזי. האי המרכזי הררי למדי. האזור היחיד באי שהוא שטוח יחסית הוא אזור היישוב, אדינבורו על שבעת הימים, השוכן על החוף הצפון-מערבי. הנקודה הגבוהה באי היא פסגת המלכה מרי (2010 מטר מעל פני הים), המתכסה בשלג מדי חורף.

האיים האחרים בקבוצת איים זו אינם מיושבים, פרט לתחנת מזג האוויר על האי גוף. התחנה ובה צוות של שישה אנשים, מופעלת על ידי ממשלת דרום אפריקה מאז שנת 1956. האי גוף הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בשנת 1995, בזכות אוכלוסיית בעלי החיים הייחודית הנמצאת עליו. בשנת 2004 החליט ארגון אונסק"ו להרחיב את ההכרזה אף על האי אינאקססיבל ולצרפו כחלק מאתר המורשת העולמית.

האקלים באי המרכזי ממוזג אך הפכפך מאד, עם שינויים מהירים במזג האוויר. הטמפרטורות נעות בין 4 מעלות בחורף ל-26 מעלות בקיץ. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,676 מ"מ.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור ההכנסה העיקרי של האי, במטבע זר, הוא ממכירת בולים ומטבעות לאספנים בעולם. התעשייה העיקרית על האי היא חקלאות. רוב תושבי האי מועסקים על ידי הממשלה המקומית ובשאר זמנם עוסקים בדיג ובציד. אזור האיים עשיר מאוד בדגה ועל האיים קיימות מושבות של ציפורי אלבטרוס, פינגווין ועוד. בהתפרצות הר הגעש בשנת 1961 נהרס בית החרושת לשימורי סרטני לובסטר שהיה במקום, אולם הוא נבנה מחדש זמן קצר אחר כך ומעסיק בקביעות מעל 20 מתושבי האי, בעונות הדיג מועסקים במפעל מעל 100 תושבים. לתושבי האי משקי בעלי חיים ויבולי אדמה, בעיקר תפוחי אדמה.

תקציב הממשל באי ממומן מדמי רישיונות לדיג הלובסטר תנועת התיירות באיים מוגבלת מאוד בגלל ריחוקו. אולם, מספר ספינות טיולים מגיעות אל האיים, רובן אינן מורידות נוסעים אל היבשה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית האיים מנתה 264 איש בשנת 2010, רובם יושבים באדינבורו על שבעת הימים (הידועה בפי התושבים כ"היישוב"). הדת העיקרית היא נצרות בשניים מפלגיה: אנגליקנית וקתולית. מחלות מסוימות כגון גלאוקומה ואסתמה נפוצות באוכלוסייה כתוצאה מנישואי קרובים. נחיתת זרים על האי כרוכה בקבלת אישור מן המינהלן המקומי.

ריחוקם של האיים מקשה על התחבורה אל העולם החיצון. אין באיים שדה תעופה וניתן להגיע אליהם בספינה בלבד. ספינות דייגים מדרום אפריקה מבקרות באיים באופן קבוע וספינת הוד מלכותה "סנט הלנה" מקיימת קשר בין האיים לבין סנט הלנה והאי אסנשן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ 2.0 2.1 לשלוש הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים: סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ http://www.cnn.com/2013/01/30/travel/most-remote-islands
  6. ^ Roberts, Edmund (1837). Embassy to the Eastern Courts of Cochin-China, Siam, and Muscat. New York: Harper & Brothers, 33. 
  7. ^ http://www.ncsu.edu/linguistics/code/Research%20Sites/tristan.htm