ארמון בלנהיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
ארמון בלנהיים
Blenheim Palace |
|
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 הכניסה הראשית לארמון |
|
| מדינה |  הממלכה המאוחדת |
| הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 2, 4 | |
 |
|
ארמון בלנהיים (באנגלית: Blenheim Palace) הוא הבית הכפרי הגדול והעתיק ביותר בוודסטוק שבאוקספורדשייר. הארמון הוא בית הכפר היחיד שאינו מושב של בישוף המחזיק בתואר ארמון. הבניין נבנה בין 1705 ל-1722.
מטרתו המקורית של הארמון הייתה להיות מתנה לג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, כתודה על תפקודו בניצחון הצבאי על צרפת ובוואריה. אולם, הארמון הפך במהרה למוקד של מחלוקות פוליטיות פנימיות, שהובילו להגלייתו של צ'רצ'יל, הדחתו מתפקיד הדוכס, ופגיעה במוניטין של האדריכל ג'ון ואנברו. הארמון תוכנן בתקופת הבארוק האנגלית קצרת הימים, והמראה האדריכלי שלו היום דומה לזה של תחילת המאה ה-18 [1]. הארמון ייחודי בכך שהוא שילוב של בית משפחתי, מאוזוליאום ואנדרטה לאומית. הארמון ידוע גם כמקום הולדתם ומגוריהם של אבות אבותיו של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל.
המשטח שמעל השער המזרחי מתאר באופן תמציתי את ההיסטוריה של הקמת הארמון וכתוב בו:
| תחת חסותו של הנדיב הריבוני הבית הזה נבנה עבור ג'ון דוכס מרלבורו והדוכסית שלו שרה, על ידי סר ג' ואנברו בין השנים 1705 ו-1722. והאחוזה המלכותית של וודסטוק, ביחד עם מענק של 240,00 פאונד עבור הבניין של בלנהיים, ניתן על ידי הוד מלכותה המלכה אן ואושר על ידי הפרלמנט בחוק | ||
לאחר השלמת הארמון הוא שימש כבית של משפחת צ'רצ'יל במשך למעלה מ-300 שנים, ורבים מבין בני המשפחה ביצעו בו מספר שינויים בפנים הבית, הפארק והגנים. בשלהי המאה ה-19 הארמון ומשפחת צ'רצ'יל ניצלו מהרס בזכות נישואים עם צפון אמריקניים. בכך, האזור החיצוני של הארמון נותר כפי שהוא היה בעת השלמת הבנייה.
בשנת 1987 העניק אונסק"ו לארמון מעמד של אתר מורשת עולמית.
תוכן עניינים |
[עריכה] משפחת צ'רצ'יל
ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, נולד בדבון. למרות שלמשפחתו היו קשרים אריסטוקרטיים, הם היו בעלי אחוזות ולא חברים במעמדות הגבוהים של החברה האנגלית במהלך המאה ה-18. בעת הצטרפותו לצבא הבריטי ב-1667, הוא שירת בתחילה בטנג'יר ולאחר מכן נשלח לסייע ללואי ה-14 במלחמות הולנד-אנגליה שהיה מעורב בהן, ובמלחמות הללו הוא קודם לדרגת קולונל. ב-1678 הוא התחתן עם שרה ג'נינגס, ושבע שנים לאחר מכן, באישורו של המלך ג'יימס השני, קיבל את התואר ברון צ'רצ'יל. באותה תקופה הוא היה אחד ממנהיגי הדיכוי נגד מרד מונמאות'. לאחר עלייתו לשלטון של ויליאם השלישי, צ'רצ'יל קיבל מעמד גבוה יותר של רוזן מרלבורו.
במהלך מלחמת הירושה הספרדית הוא זכה במוניטין הצבאי שלו, וניצח בסדרה של קרבות: קרב בלנהיים ב-1704, קרב רמילייה ב-1706, קרב קוודנארדה ב-1708 וקרב מאלפלאקה ב-1709. לאחר שהבטיח את שלמותה של אנגליה מפני כוחותיו של לואי ה-14, הוא הפך לגיבור לאומי וכובד בתארים שונים, כולל דוכס מרלבורו. באותה תקופה נאמר עליו שביחד עם אשתו, שהייתה חברה קרובה של המלכה אן, דוכס מרלבורו היה שליט המדינה בפועל. לפיכך, החלטתה של המלכה אן להעניק לו ארמון במתנה התקבלה בהבנה רבה. צ'רצ'יל קיבל את האחוזה המלכותית לשעבר בהנסינגטון (הנמצאת ליד וודסטוק) על מנת להקים בו את האחוזה והפרלמנט הבריטי הצביע על מתן סכום כסף המיועד לצורך זה.
אשתו של צ'רצ'יל, שרה ג'נינגס, נחשבה כבעלת מזג חם שידעה גם להקסים את ידידיה. היא הייתה חברה קרובה של המלכה אן גם בתקופה שלפני הכתרתה למלכה; לדוכסית מרלבורו, בתפקידה כגבירת הבגדים, הייתה השפעה רבה על המלכה הן במישור האישי והן במישור הפוליטי. מערכת היחסים בין המלכה והדוכסית עלתה על שרטון, ובעקבות הריב האחרון ביניהן ב-1711 הופסקה הזרמת הכספים לבניית ארמון בלנהיים. משפחת צ'רצ'יל נאלצה לצאת לגלות, והיא חזרה לאנגליה ב-2 באוגוסט 1714, יום אחד לאחר מותה של אן.
[עריכה] האתר
הנכס שהוענק למשפחת צ'רצ'יל עבור הארמון החדש היה האחוזה של וודסטוק (שנקראה לעתים "ארמון וודסטוק") שהיה נחלה מלכותית, ובמציאות היה לא יותר מאשר אזור ציד. אין מקורות ברורים באשר למקורות האחוזה. המלך הנרי הראשון סגר את הפארק על מנת לכלוא בתוכו את הצבאים. הנרי השני שיכן שם את רוזמונד קליפורד, אשתו, "בסוכה ובמבוך"; במקום עדיין קיים מעיין שנטען כי היא התרחצה בו, והוא נקרא על שמה.
ישנן עדויות שלפיהן אכסניית הציידים נבנתה מחדש פעמים רבות, ולא התרחשו בה אירועים היסטוריים עד לתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה, שלפני הכתרתה נכלאה במקום על ידי אחותה בין 1554 ל-1555 לאחר אליזבת הואשמה במעורבות במרד וייאט. תקופת כליאתה של אליזבת במקום הייתה קצרה, והאחוזה נותרה באלמוניותה עד שנהרסה על ידי חייליו של אוליבר קרומוול במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. כאשר הועברה הבעלות על קרקעות הפארק לקראת בניית הארמון הדוכסית הראשונה רצתה לסלק מהמקום את השרידים ההיסטוריים, בעוד שוואנברו, שהיה שמרן, שאף לשחזר את ההריסות ולהפוך אותן לאחד המאפיינים הבולטים של האתר. הדוכסית, באופן דומה לשאר מחלוקותיה עם האדריכל, ניצחה בוויכוח זה ושרידי האחוזה פונו מהאזור.
[עריכה] האדריכל
בחירת האדריכל של הבניין גררה כמה מחלוקות. הדוכסית הייתה ידועה בהעדפתה לכריסטופר רן, שהיה מפורסם בין השאר בגלל קתדרלת סנט פול. אולם, הדוכס, בעקבות פגישה מקרית במגרש ספורט, היה מעוניין שהעבודה תבוצע על ידי ג'ון ואנברו. ואנברו היה אמן מתחיל שבדרך כלל עבד ביחד עם ניקולס הוקסמור. השניים השלימו זמן קצר לפני כן את בנייתה של טירת הווארד הבארוקית, והיה זה אחד הבתים הראשונים שנבנה בסגנון זה. ההשערה היא שצ'רצ'יל התרשם מאוד מעבודתו של ואנברו והיה מעוניין שדבר דומה יבוצע בוודסטוק.
אולם, בלנהיים לא סיפקה לוואנברו את שאיפותיו. המאבק על המימון הוביל להאשמות בבזבזנות יתר ובחוסר יעילות של העיצוב, כאשר האשמות רבות הועלו על ידי הוויגים שהיו בעמדת כוח. ואנברו לא קיבל תמיכה מצ'רצ'יל. לאחר שנכשלה בנסיונה להעסיק את רן [2], שרה צ'רצ'יל מתחה ביקורת על ואנברו בתחומים רבים, בין אם היה מדובר בעיצוב ובין אם היה מדובר בטעם האישי. חלק לא קטן מהבעיות נסוב סביב הדרישות מוואנברו כאדריכל. האומה האנגלית (שלפי הנחת כל הצדדים שילמה את העלויות) הייתה מעוניינת באנדרטה מרשימה, אולם הדוכסית הייתה מעוניינת לא רק בבית לכבוד בעלה אלא גם בבית נוח, שתי דרישות שלא התאימו לאדריכלות של המאה ה-18 באנגליה. בסופו של דבר, בימים הראשונים של הבנייה הדוכס שהה הרחק מביתו במערכות צבאיות, והדוכסית הייתה זו שניהלה את המשא ומתן עם ואנברו. הדוכסית הייתה מודעת יותר מבעלה למצב הרעוע של הסיוע הכספי שהם קיבלו והיא ניסתה לרסן את שאיפותיו מרחיקות הלכת של ואנברו ולגרום לו לבנות בצורה צנועה יותר.
בעקבות הריב הסופי שלהם, נאסרה כניסתו של ואנברו לאתר. אולם, בשנת 1719, כאשר הדוכס שהה במקום אחר, ואנברו ביקר בארמון בחשאי. בנוסף, כאשר ואנברו ואשתו, ביחד עם רוזן קרליסל, ביקרו בבלנהיים ב-1725 כאזרחים לכל דבר הם לא הורשו להיכנס אפילו לפארק. הארמון הושלם על ידי ניקולס הוקסמור, ידידו ועמיתו של ואנברו.
סגנון הבנייה הבארוקי בבלנהיים של ואנברו לא זכה לתשומת לב ציבורית רבה, ועד מהרה הוא הואפל על ידי בנייה בסגנון הפלדיאני. המוניטין של ואנברו נפגע ללא תקנה, והוא לא קיבל יותר פרויקטים ציבוריים חשובים. עבור הפרויקט האחרון שלו, היכל סיטון דלאוול, שנאמר עליו כי הוא עבודתו הגדולה ביותר, ואנברו השתמש בגרסה מעודכנת של עיצוב הבארוק שלפיו עבד בבלנהיים. הוא מת זמן קצר לפני השלמת הבנייה.
[עריכה] מימון הבנייה
המקור המדויק למימון בניית הארמון החדש היה מאז ומתמיד שנוי במחלוקת. אין ספק כי היה רצון להעניק לצ'רצ'יל בית בעקבות היותו גיבור לאומי, אולם ישנה מחלוקת באשר לגודל וסוג הבית המדויקים. לפי צו המתוארך ל-1705, שנחתם על ידי רוזן גודולפין שהיה שר האוצר של בריטניה, ואנברו מונה לאדריכל והותוו מאפייני תהליך הבנייה. לרוע המזל עבור הצ'רצ'ילים, בצו לא נכתבה ולו מילה אחת על אחריות המלכה או המדינה. טעות זו סיפקה את סעיף היציאה עבור המדינה כאשר עלויות הבנייה האמירו והמחלוקות הפוליטיות התרבו. ראוי לציין כי הרעיון של הארמון כמתנה עלה לדיון מספר חודשים מועט לאחר קרב בלנהיים, בתקופה שבה צ'רצ'יל טרם נחל את ניצחונותיו הידועים בשדה הקרב.
צ'רצ'יל תרם 60,000 לירות שטרלינג עבור העלות ההתחלתית כאשר העבודה התחילה ב-1705, וביחד עם הסכום שהוקצב על ידי הפרלמנט הבריטי לא היו אמורות להיות תקלות בבניית הבית. בהצבעת הפרלמנט על אישור המענק לא הוזכר סכום המענק או דרך הפעולה אם מסגרת התקציב תיפרץ. כמעט מן ההתחלה המימון היה לא סדיר. המלכה אן שילמה חלק מהסכום, אולם בחוסר רצון גובר ובמרווחי זמן לא קבועים, וזאת בעקבות עימותיה עם הדוכסית. לאחר הוויכוח האחרון ביניהן ב-1712 הופסק המימון המדינתי והעבודה נעצרה. עד לנקודת זמן זו הוצאו 220,000 לירות שטרלינג ונוצר חוב של 45,000 לבעלי המלאכה. משפחת צ'רצ'יל נאלצה לצאת לגלות באירופה וחזרה רק לאחר מותה של אן ב-1714.
עם חזרתם לאנגליה הזוג צ'רצ'יל זכה למעמד יוקרתי בחצר המלוכה. הדוכס, שהיה כבר בן 64, החליט להשלים את הפרויקט על חשבונו האישי. העבודה התחדשה ב-1716, אולם היא הסתמכה אך ורק על התקציב המוגבל של הדוכס. הלך הרוחות הטוב באתר הבנייה לא נמשך זמן רב, ולאחר שהדוכס סבל משבץ מוחי ב-1717 הדוכסית לקחה לידיה את ניהול העניינים. הדוכסית הטילה על ואנברו את האחריות המלאה לעליית ההוצאות והבזבזנות בארמון, שאת עיצובו היא מעולם לא אהבה. בעקבות פגישה עם הדוכסית ואנברו עזב את האתר בחמת זעם, וטען שבעלי המלאכה שהובאו למקום על ידי הדוכסית נחותים בהשוואה לאלו שהוא העסיק. בעלי המלאכה הראשיים שהועסקו על ידי ואנברו, כגון גרינלינג גיבונס, סירבו לעבוד תמורת המשכורת שהציעה להם שרה צ'רצ'יל. בעלי המלאכה מטעם הדוכסית, בהדרכת מעצב הרהיטים ג'יימס מור, ויחד עם האדריכל הוקסמור, השלימו את השלבים הראשונים של הבנייה.
בעקבות מותו של הדוכס ב-1722 הפכה השלמת הבנייה של הארמון והפארק למשימה העיקרית בחיי הדוכסית. הוקסמור נקרא לשוב לעבודה וב-1723 הוא תכנן את "קשת הניצחון", שהייתה מבוססת על שער טיטוס ברומא, הנמצאת בכניסה לפארק מוודסטוק. הוקסמור גם השלים את העיצוב הפנימי של הספרייה, את התקרה של החדרים הראשיים, פרטים אחרים בחדרים הפחות חשובים וכן מספר דברים מחוץ למבנה הראשי. לאחר שקיצצה במשכורות הפועלים, ובאמצעות שימוש בחומרים בעלי איכות פחותה במקומות הפחות חשובים, הצליחה הדוכסית להשלים את בניית הבית לזכר בעלה. תאריך הסיום המדויק לא ידוע, כיוון שב-1735 הדוכסית התמקחה עם רייסבראק בנושא הצבת הפסל של המלכה אן בספרייה. ב-1732 כתבה הדוכסית "הקפלה הושלמה ולמעלה ממחצית בניין הקבר הוקם" [3].
[עריכה] תכנון ואדריכלות
ואנברו תכנן את בלנהיים בפרספקטיבה, והדרך הטובה ביותר לצפות בארמון היא ממרחק. סיבה נוספת לכך היא ששטח האתר 28,000 מטרים רבועים. מקרוב עשויות חזיתות הבית להיראות מרתיעות, או עמוסות ביותר מדי אלמנטים קישוטיים.
תוכניתו של ארמון בלנהיים היא זו של גוש בניינים גדול ומלבני, שמאחוריו דירות אירוח. בצד המזרחי נמצאים המגורים הפרטיים של הדוכס והדוכסית, לאורך כל הצד המערבי ישנה גלריה ארוכה שהייתה אמורה להיות גלריית ציורים. הגוש המרכזי מוקף על ידי שני גושים נוספים של בנייני שירות, כאשר כל הבניינים הללו נמצאים מסביב לחצר מרכזית (החצר לא נראית בשרטוט). החצר המזרחית מכילה את המטבחים, מכבסה ומבני שירות נוספים, בעוד שהחצר המערבית נמצאת ליד הקפלה, אורווה ובית הספר לרכיבה. שלושת גושי הבניין יוצרים ביחד את "החצר הגדולה" שנועדה להתנשא מעל אנשים המגיעים לביקור במקום. באזור הכניסה ישנם פסלים ועמודים מעוצבים בסגנון הרנסאנס שבכנסיית סנט פטרוס ברומא.
בתכנון הבתים במאה ה-18 הייתה הנוחות שיקול משני לעומת הגודל, כפי שאכן היה בבלנהיים. הבדל זה בא לידי ביטוי באופן בולט כיוון שמשימתו של האדריכל הייתה לבנות לא רק בית אלא גם אנדרטה לאומית שתראה את עוצמתה של אנגליה. כדי להשיג רושם זה בחר ואנברו לעצב את הבניין בסגנון בארוק חד, והשתמש בכמויות אבן גדולות על מנת לחקות חוזק וליצור צל קישוטי. אכסדרת הכניסה הגדולה בחלק הצפוני דומה לכניסה לפנתיאון מאשר לכניסה לבית משפחתי. כמו כן, ואנברו נטה לעבוד בצורה שתיצור את הדבר שהוא כינה "אווירת הטירה", והוא השיג זאת באמצעות בניית מגדל נמוך בכל פינה של הגוש המרכזי ובראש כל מגדל כזה הוא בנה צריח גדול, שהיה מקושט בפסלים שהסוו את הארובות.
ישנן שתי דרכי גישה לכניסה הראשית לארמון. האחת היא הדרך בין שערי הכניסה העשויים מברזל המובילה ישירות לחצר הגדולה, ואילו השנייה משקפת את רצונו האמיתי של ואנברו: הארמון כמצודה חזקה, שהוא הבית הראוי לגיבור לאומי. בקיר המקיף את החצר המזרחית נמצא השער המזרחי הגדול, שנבנה כשער ניצחון שסגנון בנייתו יותר מצרי מרומי, כאשר באמצעות חידוד הקירות הושגה אשליה אופטית שהמבנה גדול יותר. כדי לסתור את טענותיהם של מבקרי ואנברו, שער זה הוא גם מגדל המים של הארמון. דרך הקשת של השער ניתן לצפות בשער נוסף הנמצא מעבר לחצר, הנמצא מתחת למגדל השעון. דרך שער זה ניתן לצפות בחצר הגדולה. כך הגביר ואנברו את הרושם שיצר אזור המגורים של הדוכס בארמון.
הצגה זו של הדוכס ככל יכול משתקפת גם בעיצוב הפנימי של הארמון, ואכן ניתן להצביע על קשר בין מאפיינים פנימיים לבין הפארק שבחוץ. הבית תוכנן כך שכאשר הדוכס אוכל במקום האישי שלו הנמצא בעמדת המשך לשורת של מבנים אדריכליים המשבחים אותו. שורת המבנים מתחילה בעמוד הניצחון המפרט את ניצחונותיו ובראשו פסל של צ'רצ'יל עצמו ומסביב לפסל זה נשתלו עצים המסודרים כמו חיילים. פסל זה היה המאפיין הבולט ביותר בגשר שנבנה בסגנון רומי. מאפיין זה מתבטא גם באכסדרה הגדולה המובילה להיכל הכניסה של הארמון, שתקרתו המתארת את שיאו של הדוכס צוירה על ידי ג'יימס ת'ורנהיל. מעל דלתות הכניסה לסלון נמצא תבליט של הדוכס, והסלון הוא החדר המקושט ביותר בבית. הסלון עוצב כך שכאשר הדוכס יושב בו הדבר יראה כמו מלך היושב על כסאו.
הדוכס היה יושב כאשר גבו מופנה לפסל של יריבו לואי ה-14 שמשקלו 30 טון, הנמצא מעל האכסדרה הדרומית. מטרת המיקום של הפסל הייתה להשפיל את לואי "ולהכריח" אותו להסתכל מאחור על יריבו. הדוכס לא האריך ימים כדי לראות כל זאת. הצ'רצ'ילים עברו לגור בדירתם שבארמון, אך כאמור, בנייתו הושלמה במלואה רק לאחר מותו של הדוכס.
חשיבותה של הקפלה של הארמון עלתה לאחר מותו של הדוכס. העיצוב שלה שונה על ידי רוזן גודולפין, שהיה ידידו של הדוכס, והוא הציב את המזבח הראשי כנגד הקיר המערבי בניגוד למוסכמה הדתית, ובכך גרם לכך שהמאפיין הראשי יהיה הקבר והסרקופג הגדולים שבתוכם נמצאת גופתו של הדוכס. לפי הוראה של הדוכסית ב-1730, הוא עוצב על ידי ויליאם קנט, ומעל הסרקופג הוצב פסל של הזוג הדומה לפסלים של יוליוס קיסר ואשתו. בתחתית הקבר יש תבליט שטוח של הדוכס המורה על הוצאתו להורג של מרשל טאלארד בעריפת ראש. קברו של הדוכס הוא גם הנקודה שבה מסתיימת שורת המבנים המשבחת את הדוכס. ארון הקבורה של הדוכס הוחזר ממנזר וסטמינסטר. הדוכסים ונשותיהם שלאחר ג'ון צ'רצ'יל נקברו גם כן בקטקומבה שמתחת לקפלה.
[עריכה] פנים הארמון
הסידור הפנימי של חדרי הבניין המרכזי בבלנהיים הוגדר על ידי האטיקט. דירות האירוח (State apartments) תוכננו כציר של חדרים בעלי חשיבות ושימוש ציבורי עולה המסתיים בחדר הראשי. בבתים הגדולים, כגון בלנהיים, היו שתי קבוצות של דירות אירוח שנבנו זו כנגד זו. החדר הגדול והמפואר ביותר נקרא הסלון המרכזי (B בשרטוט) ששימש כחדר אוכל ואירוח ראשי. משני הצדדים של הסלון יש קבוצות של דירות אירוח, והן סודרו בסדר חשיבות יורד ובסדר פרטיות עולה: החדר הראשון (C) היה אמור לשמש כחדר קבלת קהל עבור אורחים חשובים, החדר הבא (L) כחדר מנוחה פרטי, ולפיכך בעל רמת הפרטיות הגבוהה ביותר. אחד מהחדרים הקטנים בין חדר השינה והחצר הפנימית היה אמור לשמש כחדר הלבשה. סידור זה משתקף בצד השני של הסלון. דירות האירוח היו מיועדות רק עבור האורחים החשובים ביותר כגון שליטי מדינות. בצד השמאלי (מזרח) של התוכנית ניתן לראות מכל צד של החדר הקשתי (O) קבוצה קטנה אך דומה של חדרים שהיו הסוויטות של הדוכס והדוכסית. באופן זה החדר הקשתי מתאים במדויק לסלון מבחינת חשיבותו ביחס לשתי הסוויטות הקטנות.
הסלון היה אמור להיצבע גם כן על ידי ת'ורנהיל, אולם הדוכסית חשדה בו שהוא מפריז ברמת המחירים, כך שהמשימה ניתנה ללואי לגוור. חדר זה הוא דוגמה לציור תלת מימדי (שיטה זו הייתה פופולרית באותה תקופה). החתימה על הסכם אוטרכט הייתה קרובה, כך שמאפייני הציור ייצגו את השלום. התקרה הכיפתית היא ייצוג אלגורי של השלום: ג'ון צ'רצ'יל נמצא במרכבה, הוא מחזיק ברק משונן של מלחמה, והאישה שאוחזת בזרועו מייצגת את השלום. הקירות מתארים את כל האומות בעולם שנמצאות ביחסי שלום. לגוור כלל בציורים הללו גם דיוקן עצמי שצויר בסמיכות לזה של דין ג'ונס, הכומר של הדוכס הראשון, שהיה יריב נוסף של הדוכסית (אם כי הדוכסית הסכימה לנוכחותו בבית בגלל יכולותיו במשחקי קלפים). מצד ימין של דלת הכניסה המובילה לתוך חדר האירוח הראשון לגוור צייר את המרגלים הצרפתיים כאשר אוזניהם הגדולות הוסברו בכך שהם עדיין פעילים; מאחוריהם צויר כצללית הרוזן החמישי מסילד, וזאת כיוון שפניו של הרוזן הושחתו במהלך קרב ראמלי. מבין ארבעת מסגרות הדלת שבחדר המציגות את הציצה של צ'רצ'יל כנסיך האימפריה הרומית הקדושה, רק אחד הוכן על ידי גיבונס, כאשר שלושת האחרים הועתקו במדויק על ידי בעלי המלאכה של שרה צ'רצ'יל.
החדר השלישי הראוי לציון הוא הספרייה (H) שאורכה 55 מטרים ושהייתה מיועדת להיות גלריית תמונות. בתקרה יש כיפות, ואלו היו אמורות להיצבע על ידי ת'ורנהיל, אך הדבר לא התרחש בעקבות מריבה שלו עם הדוכסית. הארמון, וחדר זה במיוחד, רוהט בחפצי האמנות היקרים שהדוכס קיבל, או לקח כשלל מלחמה, כולל אוסף אמנותי יקר. תוך שכתוב ההיסטוריה, הדוכסית הקימה בספרייה פסל גדול של המלכה אן שבסיסו מתעד את הידידות ביניהן.
החל מהקצה הצפוני של הספרייה, שבו נמצא העוגב שנבנה על ידי הנרי ויליס, הגישה לאכסדרה המוגבהת המובילה לקפלה (H2). הקפלה מאוזנת במדויק בצד המזרחי של הארמון על ידי מטבח קמור. האיזון הסימטרי הזה והמשקל והיחס השווים שניתנו להיבטים הפיזיים והרוחניים סיפקו את חוש ההומור של ואנברו, אם כי לא את זה של הדוכסית. המרחק בין המטבח לחדר האוכל הפרטי (O) לא היווה שיקול ככל הנראה, כאשר חשיבותו של האוכל החם הייתה פחותה בהשוואה להימנעות משאיפת ריח הבישול והקרבה למשרתים.
[עריכה] הפארק והגנים
ארמון בלנהיים נמצא במרכזו של פארק גדול. כאשר ואנברו הגיע למקום בפעם הראשונה ב-1704 הוא הגה תוכנית ראוותנית: דרך הפארק זורם נהר גליים, וואנברו שאף לבנות מעל הנהר הביצתי הזה את "הגשר היפה ביותר באירופה". באופן זה, תוך התעלמות מחוות דעתו של סר כריסטופר רן, הביצה פוצלה לשלוש תעלות קטנות ומעליהן נבנה גשר בעל יחסי גודל ענקיים, שהיה כה גדול עד שהיה מסוגל להכיל כ-30 חדרים המיועדים לאדם בודד. בעוד שהגשר אכן היה מרהיב, בהשוואה לשאר המבנים הוא נראה לא מתאים, והבדל זה גרם לאלכסנדר פופ לומר:
| המינואים [4], כאשר הם עוברים מתחת לקשת הזו, / לוחשים, כמה אנחנו דומים ללווייתנים, תודה לעושה החסד | ||
תוכנית נוספת של ואנברו הייתה לבנות פרטר גדול, שאורכו כ-800 מטרים ורוחבו כרוחב החזית המערבית. לאחר מותו של הדוכס הושלמה בנייתו בפארק של עמוד הניצחון. גובה העמוד הוא כ-10 מטרים והוא עומד בקצה שורה של עצי בוקיצה המובילה לארמון. עצים אלה נשתלו לפי מיקום חייליו של צ'רצ'יל בקרב בלנהיים. ואנברו רצה שאובליסק יסמן את המקום של האחוזה המלכותית לשעבר ומקום המפגש של הנרי השני שהיה גם כן באותו אזור, וצ'רצ'יל הגיב על כך באומרו "אם יש אובליסקים שיבנו מכל מה שהמלכים שלנו עשו מסוג זה, המדינה תהיה מלאה בהרבה דברים משונים". האובליסק מעולם לא נבנה.
לאחר מותו של ג'ון צ'רצ'יל הקדישה הדוכסית את רוב זמנה להשלמת הארמון עצמו, והפארק נותר כמעט ללא שינוי עד הגעתו של לנסלוט בראון ב-1764. הדוכס הרביעי ממרלבורו העסיק את בראון, שהחל לתכנן מיד את הפיכת הנוף ליותר טבעי ומרשים, כולל שתילת עצים. אולם, המאפיין שאליו בראון מקושר בצורה הבולטת ביותר הוא האגם, שנוצר באמצעות חסימת הסכר.
הנהר גליים קושר באמצעות סדרה של מפלים שהנהר זרם דרכם. האגם הוצר בנקודה שבה נבנה הגשר של ואנברו, אולם שלושת התעלות הקטנות שזרמו מתחת לגשר התמזגו באופן מלא לזרם אחד. הישגו הגדול ביותר של בראון עד לנקודה זו היה שהוא הצליח להציף ולשקע מתחת למים את חלקי הגשר התחתונים, ובכך הצליח להקטין את חוסר ההתאמה מבחינת הגדלים. בנוסף, בראון הורה לשתול דשא בפרטר ובחצר המרכזית. החצר הגדולה רוצפה מחדש על ידי אצ'יל דושה בראשית המאה ה-20. הדוכס החמישי היה אחראי לטעויות אחרות בגן ומצד שני לחידושים אחדים.
סר ויליאם צ'יימברס, בסיוע של ג'ון ין, היה אחראי על בית הקיץ הקטן שהיה ידוע בשם "המקדש של דיאנה", שנמצא ליד האגם. במקום זה וינסטון צ'רצ'יל הציע לאשתו לעתיד נישואין. אולם, הגן המקושט הנראה כיום בקרבת הארמון, הגנים האיטלקיים וגני המים עוצבו במלואם על ידי דושה והדוכס התשיעי ממרלבורו.
[עריכה] התקופה הרעה
לאחר מותו של הדוכס הראשון ב-1722, וכיוון ששני בניו מתו לפניו, ירשה אותו בתו הנרייטה. ירושה זו הייתה חריגה ודרשה העברת חוק מיוחד בפרלמנט [5], כיוון שבאותה תקופה רק בנים יכלו לרשת תואר דוכס. כאשר הנרייטה מתה, התואר עבר לנכד של הדוכס הראשון, צ'ארלס ספנסר, שאמו, אן, הייתה הבת השנייה של ג'ון צ'רצ'יל.
הדוכס הראשון, שהיה חייל, לא היה אדם עשיר, ואת רוב הכסף שכן היה לו הוא השקיע בהשלמת הארמון. כאשר משווים אותה למשפחות בריטיות דוכסיות אחרות, משפחת צ'רצ'יל לא הייתה משפחה עשירה. אולם, הם חיו ברווחה יחסית עד לתקופתו של ג'ורג' ספנסר-צ'רצ'יל (1766 – 1840), שהיה בזבזן שכמעט וחיסל את אוצרות המשפחה לחלוטין. בסופו של דבר הוא נאלץ למכור אחוזות אחרות של המשפחה, אולם ארמון בלנהיים לא נמכר בגלל סדרי הירושה. דבר זה לא מנע ממנו למכור יצירה של ג'ובאני בוקאצ'ו שהייתה ברשות המשפחה תמורת 875 לירות שטרלינג בלבד, ואת הספרייה האישית שלו בלמעלה מ-4,000. לאחר מותו ב-1840 האחוזה והמשפחה נותרו עם בעיות כלכליות רבות.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 משפחת צ'רצ'יל הייתה בבעיות כספיות קשות, וב-1875 הדוכס השביעי נאלץ למכור במכירה פומבית תמורת 10,000 לירות שטרלינג את הציור "נישואי קופידון ופסיכה" ואת אוסף אבני החן המשפחתי. לא היה די בצעד זה כדי להציל את המשפחה. ב-1880 נאלץ הדוכס השביעי לעתור לפרלמנט, כדי שזה יבטל את ההגנה החוקתית על הארמון ותכולתו. דבר זה הושג באמצעות חוק נכסי המתיישבים בבלנהיים 1880, ואיפשר מבחינת החוק למכור את כל הארמון ותכולתו. המכירה הראשונה הייתה של ספריית סנדרלנד, ב-1882, כולל ספרים כגון איגרותיו של הוראס, שנדפס בקן ב-1480, ועבודותיו של יוסף בן מתתיהו שהודפסו בוורונה ב-1648. מכירתם של 18,000 הספרים הניבה רווח של כ-60,000 £. במכירות הבאות המשיך ריקונו של הארמון מאוצרותיו: המדונה של אנסידיי מאת רפאל סאנציו נמכרה תמורת 70,000 £; ציור הרכב של צ'ארלס הראשון נמכר תמורת 17,500 £; ולבסוף הציור של פטר פאול רובנס "רובנס, אשתו הלנה פורמן, ובנן פטר פאול", שהוענק לדוכס הראשון ב-1704 על ידי העיר בריסל. ציור זה מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.
סכומי הכסף הללו, שנחשבו לגבוהים מאוד בקנה המידה של סוף המאה ה-19, לא הספיקו כדי להחזיר את החובות, ובידי משפחת צ'רצ'יל לא היו מספיק משאבים כדי לתחזק את הארמון. הוצאות האחזקה לא היו גבוהות ביחס למעמד המשפחתי ולגודל הבית. השפל החקלאי בבריטניה שהחל בשנות ה-70 של המאה ה-19 העצים את בעיות המשפחה. כאשר הדוכס התשיעי ירש את המקום ב-1892, משפחת ספנסר-צ'רצ'יל הייתה קרובה לפשיטת רגל.
[עריכה] הדוכס התשיעי ממרלבורו
צ'ארלס ספנסר-צ'רצ'יל, הדוכס התשיעי ממרלבורו (1871 – 1934) זוכה לקרדיט כמי שהציל את הארמון ואת המשפחה. לאחר שירש ב-1892 את הדוכסות שהייתה קרובה לפשיטת רגל, הוא נאלץ למצוא פתרון מהיר ויעיל לבעיות. כיוון שהיה מנוע לפי הכללים החברתיים של החברה האנגלית בשלהי המאה ה-19 מלעסוק בעבודה שתכניס לו כסף, הוא נאלץ לבחור בפתרון של נישואים מטעמי נוחות. בנובמבר 1896 הוא נשא לאישה את קונסואלו ואנדרבליט כאשר הוא לא חש כלפיה אהבה. הנישואים נחגגו לאחר משא ומתן ארוך עם הורי הכלה הגרושים: אם הכלה הייתה נואשת לראות את בתה הופכת לדוכסית, וויליאם ואנדרבליט, אביה של הכלה, שילם את הנדוניה עבור החתונה. סכום התשלום הסופי עמד על 2,500,000 דולרים (שווה ערך ל-54,100,436.75 דולרים נכון ל-2007) שניתן באמצעות 50,000 מניות מאחזקותיו של ואנדרבליט בחברת מסילת הרכבת של ביץ' קריק כאשר יש ביטחונות לדיבידנד של לכל הפחות 4% מחברת מסילת הרכבת המרכזית של ניו יורק. לזוג ניתנה הכנסה כספית נוספת בסך 100,000$ למשך שארית חייהם. ואנדרבליט טענה בתקופה מאוחרת יותר שהיא נכלאה בחדרה עד שהסכימה לנישואים. למעשה, החוזה נחתם בחדר האחסון של כנסיית סנט תומאס האפיסקופלית מיד לאחר שנדרי החתונה נאמרו. במרכבה שעזבה את הכנסייה אמר צ'ארלס לאשתו שהוא אוהב אישה אחרת ושאין בכוונתו לשוב לארצות הברית כיוון שהוא "מתעב כל דבר שהוא לא בריטי".
האכלוס מחדש של הארמון החל עוד בירח הדבש עצמו, כאשר הוחלפו אבני החן של המשפחה. שטיחי קיר, ציורים ורהיטים ניקנו באירופה על מנת למלא את הארמון המרוקן. עם חזרתם הדוכס החל בתהליך שיקום וקישוט נרחב של הארמון. חדרי האירוח בצד המערבי של הסלון קושטו מחדש בפנלים בסגנון ורסאי. העוינות הסמויה של ואנברו כלפי לואי ה-14 הועלמה כמעט לחלוטין, כיוון שפנים הארמון הפך למעין פסטיש של האזורים החיצוניים של הארמון. בעוד שהקישוט מחדש לא היה מושלם (ומאוחר יותר היו לדוכס התשיעי הרהורי חרטה בנושא), שיפורים אחרים התקבלו בצורה טובה יותר. בעיה נוספת שנגרמה בתהליך הקישוט מחדש הייתה שחדרי האירוח והעבודה הועברו לקומה גבוהה יותר, ובכל ביטלו את ייחודיותם של חדרי המגורים. האדריכל הצרפתי אצ'יל דושה הועסק על הטראסה המערבית בבניית גן מים. על הטראסה השנייה שמתחתיה הוקמו שתי מזרקות גדולות בסגנון ברניני, שהיו העתק בקנה מידה אחיד של המזרקות בפיאצה נאבונה שהוצגו בפני הדוכס הראשון.
בתוך הבית הוגדל צוות העובדים וניתנו להם מדים יותר מפוארים. הצוות הפנימי מנה כ-40 איש, בעוד שהצוות שטיפל באזורים שמחוץ לבית מנה כ-50 איש, כולל צוות שומרי קרקעות של 12 איש, חשמלאים, נגרים, מסדרי פרחים, שומרים ומדריך קריקט שיאמן את קבוצת הקריקט של הארמון. השומרים הולבשו במעילים שחורים עם כפתורי כסף, מכנסים בצבע חום-צהוב ומגבעות. שומרי הקרקעות לבשו מעילי קטיפה ירוקים עם כפתורי פליז וכובעי וכובעי ביליקוק שחורים.
הארמון זכה שוב למעמד יוקרתי. אולם, קונסואלו צ'רצ'יל לא הייתה מרוצה; היא תיעדה את בעיותיה בביוגרפיה בשם "הברק והזוהר". ב-1906 היא הפתיעה את אנגליה כולה ועזבה את בעלה, ולבסוף התגרשה ממנו ב-1921. לאחר מכן היא התחתנה עם ז'ק באלסאן הצרפתי. היא מתה ב-1964 לאחר שהספיקה לראות את בנה הופך לדוכס ממרלבורו, וחזרה פעמים רבות לבלנהיים למרות שלא אהבה את המקום.
לאחר גירושיו מקונסואלו נישא הדוכס התשיעי לחברתה גלדיס דיקון (אמריקנית גם כן). דיקון הייתה בעלת מזג אמנותי, ועל תקרת האכסדרה הצפונית עדיין קיים ציור של אחת מעיניה. על טראסה נמוכה הוצבו פסלי ספינקס לפי מודל שלה, ופסלים אלה הוכנו על ידי ו. וורד ויליס ב-1930. בעת שהותה עם הצ'רצ'ילים לפני נישואיה לדוכס התשיעי היא גרמה לתקרית דיפלומטית בכך שעודדה את וילהלם, נסיך הכתר הגרמני, ליצור איתה מערכת יחסים. הנסיך נתן לה טבעת שהוא קיבל בירושה, והושקע מאמץ דיפלומטי מצד שתי המדינות כדי להשיב את הטבעת. לאחר נישואיה דיקון נהגה לסעוד עם הדוכס התשיעי כאשר ליד צלחתה נמצא אקדח. לאחר שמאס בהתנהגותה הדוכס נאלץ לסגור את ארמון בלנהיים באופן זמני, ולשתק את השירותים השונים על מנת להבריח אותה. בעקבות זאת הם נפרדו אך לא התגרשו. צ'ארלס ספנסר-צ'רצ'יל מת ב-1934 ודיקון מתה ב-1977.
את הדוכס התשיעי ירש הבן הבכור המשותף שלו ושל קונסואלו ואנדרבליט: ג'ון ספנסר צ'רצ'יל (1898 – 1972) שלאחר 11 שנים של אלמנות התחתן בגיל 74 עם פרנסס לאורה צ'ארטרי. הנישואים לא נמשכו זמן רב, והדוכס נפטר ב-11 במרץ 1972, שישה שבועות לאחר חתונתו. הדוכסית השכולה התלוננה על "העגמומיות וחוסר הסברת הפנים של בלנהיים" לאחר מותו, ובתוך זמן קצר עזבה את הארמון. באוטוביוגרפיה שלה "צחוק מהענן" (1980) היא התייחסה לארמון בלנהיים כאל "המזבלה". היא מתה בלונדון ב-1990.
[עריכה] ארמון בלנהיים בתקופה האחרונה
כיום הארמון הוא עדיין ביתו של הדוכס ממרלבורו והדוכס הנוכחי (ה-11) הוא ג'ון ג'ורג' ואנדרבליט ספנסר-צ'רצ'יל. בדומה לדוכסים שלפניו הוא שוהה בארמון רק בחלק מימות השנה, כאשר משפחתו מאכלסת את אותם חדרים כמו הדוכס והדוכסית הראשונים.
הארמון והגנים שמסביבו פתוחים לציבור למשך עשרה חודשים בכל שנה כאשר הפארק פתוח בכך השנה. בארמון מתקיימים סיורים מודרכים המשתמשים גם באמצעים טכנולוגיים מודרניים. גני המטבח הישנים משמשים כיום כמבוך, חצר משחקים ובית לגידול פרפרים המקושר לארמון באמצעות רכבת זעירה. בחודשי הקיץ ישנה אפשרות, התלויה באישור הדוכס, לסייר גם בחדרים האישיים שלו. באזורים המקיפים את הארמון מתקיימים אירועים שונים כגון חגיגות לכבוד חג המולד, חג הפסחא וליל כל הקדושים. בנוסף, במקום מיוצרים בקבוקים של המוצר המים המינרליים הטבעיים של בלנהיים באמצעות שימוש במים המזינים את באר רוזמונד.
הדיירים הרבים בארמון בלנהיים הותירו בו את חותמם. כיום הארמון משמש כאתר צילום לסרטי קולנוע אך עדיין משמש למגורי המשפחה; הארמון נותר כאנדרטת הנצחה לדוכס הראשון, כפי שחזו ורצו אשתו והאדריכל ואנברו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Voltaire wrote of Blenheim: "If the apartments were only as large as the walls are thick, this mansion would be convenient enough." Joseph Addison, Alexander Pope, and Robert Adam (normally an admirer of Vanbrugh's) also all criticised the design.
- ^ When the Duchess came to build Marlborough House, her London home, in 1706, she employed Sir Christopher Wren. She later dismissed him too, because she felt that the contractors took advantage of him. She personally supervised the completion of the house. See Marlborough House.
- ^ Green, p 39
- ^ דגים ממחלקת מקריני הסנפיר
- ^ [1]
[עריכה] לקריאה נוספת
- Cropplestone, Trewin (1963). World Architecture. London: Hamlyn.
- Dal Lago, Adalbert (1966). Ville Antiche. Milan: Fratelli Fabbri.
- Downes, Kerry (1987). Sir John Vanbrugh: A Biography. London: Sidgwick and Jackson.
- Downes, Kerry (1979). Hawksmoor. London: Thames and Hudson.
- Girouard, Mark (1978). Life in the English Country House. Yale University Press.
- Green, David (1982). Blenheim Palace. Oxford: Alden Press.
- Halliday, E. E. (1967). Cultural History of England. London: Thames and Hudson.
- Harlin, Robert (1969). Historic Houses. London: Condé Nast.
- Turner, Roger, Capability Brown and the Eighteenth century English Landscape, 2nd ed. Phillimore, Chichester, 1999.
- Vanderbilt,Arthur II (1989) Fortune's Children: The fall of the house of Vanderbilt. London: Michael Joseph LTD
- Watkin, David (1979). English Architecture. London: Thames and Hudson.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארמון בלנהיים |
|
|
|
|---|---|
 אנגליה |
ארמון בלנהיים • קתדרלת קנטרברי, כנסיית סנט מרטין ומנזר סנט אוגוסטין • באת' • נוף המכרות בקורנוול ובמערב דבון • טחנות עמק דרוונט • הטירה והקתדרלה בדרהאם • חומת אדריאנוס (בשיתוף עם גרמניה - "הלימס הגרמאני") • עמק איירונברידג' • ליברפול • גני קיו • סלטייר • סטונהנג' ואייוובורי • הפארק המלכותי סטאדלי ומנזר פאונטיינז• מצודת לונדון • ארמון וסטמינסטר, מנזר וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט • גריניץ': בית המלכה, הקולג' הימי המלכותי, פארק גריניץ', המוזיאון הימי הלאומי, אוניברסיטת גריניץ', קאטי סארק ומצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' |
 סקוטלנד |
אדינבורו • מרכז אורקני הנאוליתי: סקארה ברי, טבעת ברודגאר, מיס האו והאבנים הניצבות בסטנס • ניו לנארק • סנט קילדה |
 ויילס |
טירות וחומות המלך אדוארד בגוינד (טירת בומריס, טירת הרלץ', טירת קרנארפון וטירת קונווי) • הנוף התעשייתי בבלנאפון |
 צפון אירלנד |
סוללת הענק |
 ברמודה |
העיר ההיסטורית בסנט ג'ורג'ס והביצורים הסמוכים |
 |
הנדרסון |