כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתב סת"ם על פי מסורת הבית יוסף
כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה

כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות (מוכרים בראשי התיבות: סְתָ"ם) כרוכה בטכניקות מיוחדות של כתיבה כפי הנדרש על פי ההלכה היהודית, המפרטת את סוג הדיו, הקלף ואף את צורת הכתב (כתב סת"ם) ופרטים נוספים.

הקלף[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הקלף להיות עשוי מעור של חיה טהורה אשר מעובד בסיד, מלח או כל אמצעי אחר על מנת לייבשו מנוזליו. העור המעובד נקרא גוויל. את הגוויל ניתן להפריד לשני חלקים - קלף (השכבה החיצונית) ודוכסוסטוס (השכבה הפנימית - משמשת אך ורק לכתיבת מזוזות). חשוב לעבד את העור "לשם כתיבת התורה".

  • קלף משוח - עור אשר נמשח בציפוי של תערובת סיד וקלף מותך המאפשר כתיבה מהירה וחלקה יותר וכן שימוש בעור מאיכות נמוכה. המשיחה יוצרת סוגיות הלכתיות, שכן הציפוי והאותיות עלולים להפגם והכתיבה לא מתבצעת ישירות על גבי הקלף.
  • קלף שליל - קלף לא משוח מעור משובח (עור של ולדות בקר שעודם במעי אימם, מבהמות שנשחטו).

הקולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצה המשמשת לכתיבת סת"ם נקראת קולמוס. את הקולמוס מכינים מנוצה (רצוי עיקרית) של עוף גדול - בימינו בעיקר תרנגול הודו. את הנוצה מרככים על ידי השרייה בחומץ או מים רותחים.

ביהדות תימן נהוג לכתוב סת"ם עם קולמוס מענפי עץ הבמבוק.

נהוג לכתוב בקולמוס של קנה (על פי תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ', עמוד ב').

צריך שיהיה חתך בתחילת הקולמוס, כדי שהדיו יזרום לראשו ויכתוב.

הדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דיו סת"ם

הרמב"ם כותב במשנה תורה, ספר אהבה הלכות תפילין פרק א הלכה ד שהדיו מיוצר בצורה כזו:

  1. מקבצים עשן של שמנים (על ידי הרתחה) או של זפת או של שעווה
  2. מערבבין אותם בשרף ובמעט דבש
  3. משרים וכותשים אותו עד אשר נהיה כרקיק (דקיק)
  4. בשעת הכתיבה משרהו במי עפצים (מי עפצים מופקים מענפי אלון שנדקרו על ידי צרעה ואותם סוחטים ותפוקה מהסחיטה נקראת מי עפצים).

שרטוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שרטוט בסת"ם

שרטוט הוא סימון שורות על גבי הקלף. השרטוט נעשה על ידי התווית חריצים בקלף באמצעות סרגל. שלא כבמחברת, שורות השרטוט תוחמות את האות רק בחלקה העליון. כמו כן צריך לשרטט את העמודות משני צידיהן. עיקר חובת השרטוט הוא בספר תורה במזוזה ובמגילה. אמנם נהגו הסופרים לשרטט גם פרשיות תפילין.

כתיבה לשמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הסופר להתכוון לכתוב "לשמה" כלומר לשם ספר התורה, התפילין או המזוזה. כמו כן עליו להתכוון לכתוב את השמות הקדושים לשמם.

צורת האותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הכתב האשכנזי מתחלק לשלושה סוגים:
    1. כתב בית יוסף - מנהג האשכנזים.
    2. כתב האר"י – מנהג על פי חכמת הקבלה בספרו של האר"י עץ חיים ופרשנותו את ספר הזוהר. שונה מכתב בית יוסף בכמה פרטים. התקבל על חלק מחצרות החסידים. פולמוס גדול בעניין זה היה הפירוש השבתאי שניתן לכתב, והאשמת מחייבי הכתב באימוץ דעות שבתאיות.
    3. כתב אדמו"ר הזקן (בעל התניא) - מנהג חסידי חב"ד.
  2. כתב ספרדי - מנהג עדות המזרח. הכתב מכונה כתב "וועליש" או כתב "מור וקציעה" כשם הספר בו הוא מתואר.
  3. כתב תימני - מנהג עדת תימן, כולל אותיות משונות ולפופות.

הכתב האשכנזי נחשב לקשה יותר לכתיבה מן הכתב הספרדי.

אותיות משונות ולפופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן אותיות יוצאות דופן בצורתן, שכתיבתן נשתמרה בעיקר בקרב יהדות תימן[1]. האותיות מתחלקות לאותיות:

  1. קטנות.
  2. גדולות.
  3. תלויות - אותיות הכתובות מעל קו הכתיבה של שאר האותיות.
  4. נקודות.
  5. מרובות תגין - אותיות נבחרות אשר רושמים עליהן תגין יותר מן הרגיל.
  6. משונות - לפופות, עקומות ונו"ן הפוכה. האותיות המשונות הן: א, ו, ז, ח, י, ל, נ, ן, ע, פ וף[2].

האותיות הקטנות, הגדולות והנקודות מוזכרות כבר בתלמוד, ורשימות מלאות שלהן מופיעות במצחפי מסורה מתקופת הגאונים. האותיות המשונות ומרובות התגין מוזכרות גם בספר התגין, מדרש כתרי אותיות לרבי עקיבא, במסורה, בקרית ספר להמאירי, בספר חבצלת השרון למהר"י בשירי ועוד. מקור הלכתי ידוע לאותיות המשונות הוא ברמב"ם:

Cquote2.svg

ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה. וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה

Cquote3.svg
– רמב"ם, יד החזקה, הלכות תפלין ומזוזה וספר תורה פ"ז הלכה ח

המחקר המקיף ביותר שנערך עד כה על האותיות המשונות, הינו בספר תורה שלמה כרך כט ח"ב.

התגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קוצו של יוד" (לדעת רבנו תם) - מסומן בעיגול

חלק מן האותיות בכתב סת"ם מעוטרות בתגים. התיוג נועד בעיקר ליפות את האותיות אם כי יש לו גם משמעות דרשנית ולפי הגמרא, רבי עקיבא היה לומד דרשות ממיקום התגים באותיות. חוסר תגים באותיות אינו פוסל את הכתב.

  • מעל האותיות ג, ז, ט, נ, ע, צ, שסימן: שעטנ"ז ג"ץ) יש שלושה תגים.
  • מעל האותיות ב, ד, ה, ח, י, ק (הסימן: בד"ק חי"ה) יש תג אחד.
  • מעל האותיות א, ו, כ, ל, מ, ס, פ, ר, ת (הסימן: מלאכ"ת סופ"ר) אין תגים.

אחד מהדברים המורכבים שנדרש מסופר הסת"ם לדייק בהם היא כתיבת התגים באופן שלא יגעו אחד בשני.

ביטוי מפורסם המבוסס על כובד המטלה אותה מבצע הסופר הוא: "מדקדק על קוצו של יוד" שפירושו שסופר הסת"ם נדרש לדקדק עד לפרט הקטן ביותר שזה הקוץ התחתון של האות יו"ד שחסרונו מעכב את כשרות האות (ראו תמונה).

כתיבה כסדרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפילין ומזוזות, כל האותיות, המילים והפרשיות חייבות להכתב כסדרן, כלומר, לפי סדר הופעתן בתורה. (אין משמעות לסדר כתיבת חלקי האות עצמה).

  • בתוך כל פרשה - אם נתגלתה שגיאה או אות פסולה, או נתגלה חוסר אות לאחר הכתיבה, צריך לגנוז את המזוזה או התפילין.
  • בין הפרשיות - אם נתגלתה טעות לאחר כתיבת 4 הפרשיות, ונתגלתה טעות בפרשה הראשונה, יצטרך הסופר לכתוב את כל ארבע הפרשיות מחדש או למצוא פרשיה ראשונה שנכתבה לפני שלושת הפרשיות.

חַק תוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוב בתורה: "וכתבתם...", ומכאן לומדים חז"ל, שהאותיות של הסת"ם צריכות להווצר על ידי פעולת כתיבה אקטיבית. לכן אי אפשר לכתוב על ידי מחיקת ההיקף של האות. פסול חק תוכות ייתכן בשלושה אופנים עיקריים:

  1. גירוד טיפת דיו עד שתיהפך לאות.
  2. אם נפלה טיפת דיו לתוך האות, והאות אינה ניכרת אי אפשר ליצור את האות מחדש על ידי מחיקה.
  3. דמיון לאות אחרת – אם הסופר טעה וכתב ד' במקום ר' וכו', אין הוא יכול למחוק את הקו או את החיבור ולתקן בכך את האות.

גופן דפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצבת פרנצ'סקה ברוך (מעצבת הלוגו של עיתון "הארץ") עיצבה גופן לדפוס המבוסס על אות סת"ם אשכנזית, לפי בקשתו של גרשום שוקן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.