קריאת התורה

קריאה בתורה בספר תורה ספרדי

קריאת התורה היא קריאה בקול^{[דרוש מקור]} לציבור של פרשה מתוך ספר תורה הנעשית במניין. קריאת התורה היא אחת מהתקנות העתיקות ביותר ביהדות. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים (קריאה של פרשה ארוכה), וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית (קריאה קצרה). בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים, כגון בשחרית של ראש חודש, חנוכה ופורים, ובתעניות (בשחרית ובמנחה).

קריאת התורה נעשית מתוך ספר תורה בו כתובים הפסוקים ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. הקורא בתורה מכונה 'בעל קורא' ותפקידו לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה.

קריאה בתורה ועלייה לתורה היא חלק מהותי מטקס בר המצווה כיום.

מקור הדין

תיקון קוראים. ספר שמשמש לאימון בקריאה בתורה. בספר שתי עמודות בכל דף, ובהן טקסט מנוקד וטקסט בכתב של ספר תורה, זה לצד זה.

קריאה בתורה במועדים קבועים הינה תקנת חז"ל, אם כי ישנם דעות לפיהם חיוב קריאת כמה מארבע פרשיות הוא מהתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים נהגה מצוות הקהל, שעיקרה קריאה בתורה על ידי המלך במוצאי יום טוב ראשון של סוכות בשנה שאחרי שנת השמיטה (פעם ב־7 שנים) בבית המקדש.

על פי המסורת, התקנה הראשונית של קריאת התורה בכל שבת, שני, וחמישי, מיוחסת לנביאים בתקופת דור המדבר, לאחר שנותרו בני ישראל שלושה ימים ללא לימוד תורה, והקריאה במועדים את הקטע המתאים לאותו מועד מיוחסת למשה עצמו . לעזרא הסופר מיוחסת תוספת פסוקים בכל קריאה, וכן תוספת במספר האנשים העולים לתורה. כן מיוחסת לעזרא הנהגת טעמי המקרא ופיסוקו^{[דרוש מקור]}.

היסטוריה

איזכור של קריאת התורה בתנ"ך עצמו

אירוע ובו קריאה בתורה בפומבי מוזכר גם בתנ"ך עצמו, כפי שמסופר בספר נחמיה, פרק ח', על קריאת תורה המונית שנעשתה בתחילת ימי בית המקדש השני:

	ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה...

על פי התיאור בנחמיה, קריאה פומבית זו הייתה למטרת לימוד המון העם את חוקי התורה והמצוות, ובעקבותיה נערכו שינויים בנושאים שונים.

איזכור במקורות חיצוניים

אזכור לקריאת התורה מופיע בכתבי יוספוס פלביוס, ופילון האלכסנדרוני, שניהם מהמאה הראשונה לספירה (סוף ימי בית שני). גם מחברים רומאים אחרים בני התקופה מוסרים כי היהודים עוסקים בבתי הכנסת בקריאה בתורה ובלמידת חוקיה, אף שתפילת הציבור עדיין אינה מוזכרת בוודאות. על פי זה נראה שהנהגת קריאת התורה מוקדמת לתפילה בציבור.

פעם בכמה זמן מסיימים את התורה?

הקריאה בתורה נהגה בשבתות, וכן בימים שני וחמישי, כאשר קראו חלק קצר מתחילת הפרשה של אותה שבוע. בימי התלמוד נמסר לנו על שני מנהגים מקבילים: בארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים (או אחת לשלוש וחצי שנים), ואילו בבבל היו מסיימים אותה אחת לשנה, בשמחת תורה. לפיכך, הפרשיות שקראו כל שבת בארץ ישראל היו כמובן קצרות יותר. ככל הנראה במאה ה-13 בעקבות העלייה לארץ ישראל‏.

צורת הקריאה

הגבהת ספר תורה אשכנזי בכותל המערבי

קריאה התורה בבתי הכנסת נעשית מתוך ספר תורה כשר, הכתוב על קלף בדיו מיוחד. הקריאה נעשית באמצעות ניגון טעמי המקרא, כאשר המנגינה של הטעמים שונה מעדה לעדה. בעבר כל עולה לתורה היה קורא בעצמו את חלק הקריאה שלו, אולם מאחר שספר התורה אינו כולל ניקוד, פיסוק ואת טעמי המקרא, על הקורא לשנן אותם בעל פה לפני הקריאה. בשל הקושי התפתח הנוהג המקובל כיום לפיו כל הפרשה נקראת על ידי"בעל קורא", בעוד העולה לתורה קורא יחד עימו בלחש. אצל יהודי תימן השתמר המנהג המקורי, והם עדיין נוהגים שהעולה לתורה קורא בעצמו. גם אצל הספרדים נהוג שעולה לתורה המכיר את הקריאה קורא אותה בעצמו במקום הקורא. נהוג להסתייע במהלך הקריאה ב"יד" מוכספת איתה מצביעים על מקום הקריאה. הקריאה נעשית רק כאשר יש מניין, כלומר עשרה יהודים גברים מבוגרים בנמצא (אצל האורתודוקסים, בזרמים קונסרבטיביים ורפורמים גם נשים משתתפות במניינים).

הקריאה בשבת, שהיא הקריאה המרכזית בימות השבוע מחולקת לשבע חלקים ("עליות"), כאשר לכל עליה מוזמן אדם אחד, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה וקורא בלחש עם בעל הקורא (או קורא בעצמו בקול רם). הברכות קרויות "ברכות התורה". הגבאי עומד בסמוך לבעל הקורא ואחראי לקריאת האנשים לעלות לתורה אצל האשכנזים נהוג שלאחר הקריאה מגביהים את ספר התורה ומציגים אותו לציבור - "הגבהה", ולאחר מכן גוללים אותו - "גלילה". אצל הספרדים מגביהים את הספר לפני הקריאה, והכינוי לכך הוא "הקמת ספר תורה". אצל התימנים הספר שוכב על התיבה, ומגביהים את היריעה בלבד ולא את כל ספר התורה.

לאחר הקריאה בתורה בשבתות קוראים פרק מיוחד מספרי הנביאים - "הפטרה", הקרויה כך כי היא נוספת לקריאה הרגילה.

נהוג בקהילות אשכנז לעמוד לפני קריאת הפסוק האחרון בכל אחד מחמישה חומשי תורה, וכשהבעל קורא מסיים את קריאת החומש אומר הקהל "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק", ולאחר מכן חוזר על כך הבעל קורא. מנהג זה מבוסס על דברי הראשונים‏ שהסתמכו על הפסוק בספר יהושע "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ" (א', ח-ט). בעבר היה נהוג לומר "חזק חזק חזק", ובדורות האחרונים התגבש נוסח המבוסס על הפסוק בספר שמואל ב' "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (י', י"ב)‏.

ליהודי תימן מספר מנהגים מיוחדים בקריאת התורה:

• שימור המנהג המקורי לפיו העולה לתורה קורא בעצמו.
• שימור המנהג שהחל מימות עזרא, לפיו לאחר כל פסוק בתורה נקרא בקול תרגום אונקלוס (ובהפטרה תרגום יונתן), למעט בשני וחמישי ורוב הקריאות שאינן בשחרית. נהוג כי הקורא את התרגום הוא נער או ילד.
• נהוג שילד עולה שישי.

קריאת התורה נהוגה גם בשבתות וגם בכל שאר החגים, וכן בצומות. גם בתפילת השחרית בימי שני וחמישי קוראים את החלק הראשון מתוך שבע העליות של הפרשה, ומעלים שלושה אנשים. בחגים קוראים מענייני החג, וכך גם בצומות.

סביב קריאת התורה בשבתות התפתחה מסורת של לימוד "פרשת השבוע", כלומר הפרשה שקוראים באותה שבוע. לפיכך, נהוג לחלק את התורה ל"פרשות", ולא לפרקים וכדומה.

קישורים חיצוניים

• קריאת התורה בשבת ויו"ט בקיצור שולחן ערוך

• הרב אליעזר מלמד, ‏מדיני קריאת התורה, באתר ישיבה
• מים, דם, תורה - מאמר המסביר את הדרשה התלמודית המבססת את המנהג לקרוא בתורה.
• המשרד לשירותי דת רשימת הפרשיות ותאריך הקריאה בארץ.
• קריאת התורה והדרשה. מתוך הספר 'התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית' לאלבוגן.
• קריאת התורה לפי נוסח תימן כניסה לקריאת התורה לפי נוסח תימן מאתר תימן יבוא.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.