קריאת התורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קריאה בתורה בספר תורה ספרדי

קריאת התורה היא אחת מהתקנות העתיקות ביותר ביהדות, והיא כוללת, כשמה, קריאה של קטע מסוים בספר התורה.

תוכן עניינים

1 מנקודת מבט הלכתית
2 היסטוריה
3 צורת הקריאה
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] מנקודת מבט הלכתית

ע"פ חז"ל והפוסקים ישנן שתי קריאות בתורה שהן מצווה מהתורה עצמה - קריאת פרשת זכור פעם בשנה, וקריאת פרשת הקהל על ידי המלך בכל מוצאי יום טוב ראשון של סוכות בשנה שאחרי שנת השמיטה. בימינו לא נוהגת מצוות קריאת פרשת הקהל, מכיוון שאין מלך ואין בית מקדש, אבל מצוות קריאת פרשת זכור נוהגת. ישנם פוסקים הסוברים שיש חיוב מן התורה לקרוא כל שנה גם את "פרשת פרה" לפני חג הפסח, בנוסף לחיוב לקרוא מהתורה את פרשת זכור בכל שנה.

שאר קריאות התורה הן תקנה מדרבנן. התקנה הראשונית של קריאת התורה היא של משה רבנו והיא הייתה לקרוא כל שבת, שני וחמישי בבוקר בתורה וכן לקרוא בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים בבוקר. עזרא הסופר הוסיף דינים לתקנה המקורית של משה רבנו (כגון להעלות שלושה עולים לתורה בשני וחמישי בבוקר, ושבסך הכול יקראו לפחות עשרה פסוקים) וכן הוסיף קריאה בתורה בשבת במנחה. עזרא הסופר הוסיף גם את הדין לקרוא את התורה יחד עם טעמי המקרא ופיסוקו.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] איזכור של קריאת התורה בתנ"ך עצמו

הקריאה בתורה עצמה מוזכרת גם בתנ"ך עצמו, כפי שמסופר בספר נחמיה, פרק ח', על קריאת תורה המונית שנעשתה בתחילת ימי בית המקדש השני:

"ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה..."

[עריכה] איזכור במקורות חיצוניים

גם ממקורות חיצוניים אנו מוצאים את קריאת התורה כבר בימים קדומים. יוספוס פלביוס, ופילון האלכסנדרוני, שניהם מהמאה הראשונה לספירה (סוף ימי בית שני) וכן מחברים רומאים אחרים בני התקופה מוסרים כי היהודים עוסקים בבתי הכנסת בקריאה בתורה ובלמידת חוקיה, אף שתפילת הציבור עדיין אינה מוזכרת בוודאות. אם כן, קריאת התורה מוקדמת לתפילה בציבור עצמה, אף שתפילה של יחידים קיימת כבר בתנ"ך.

[עריכה] פעם בכמה זמן מסיימים את התורה?

הקריאה בתורה נהגה בשבתות, וכן בימים שני וחמישי, כאשר קראו חלק קצר מתחילת הפרשה של אותה שבוע. בימי התלמוד נמסר לנו על שני מנהגים מקבילים: בארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים, ואילו בבבל היו מסיימים אותה אחת לשנה, בשמחת תורה. לפיכך, הפרשיות שקראו כל שבת בארץ ישראל היו כמובן קצרות יותר. אנו היום נוהגים כמנהג בבל, ומסיימים את התורה אחת לשנה. חלק מהקהילות הרפורמיות בעולם משמרות את המנהג הארץ-ישראלי ומסיימות את מחזור התורה אחת לשלוש שנים.

[עריכה] צורת הקריאה

קריאה התורה בבתי הכנסת נעשית מתוך ספר תורה כשר, הכתוב על קלף בדיו מיוחד, על ידי סופר סת"ם. הקריאה נעשית באמצעות ניגון טעמי המקרא, ששונה מעדה לעדה. המקובל היה שכל עולה לתורה קורא בעצמו את הקטע המיועד לו במנגינה המקובלת בעדה אליה הוא משתייך. ואולם, היות שהטעמים וכן סימני פיסוק אחרים אינם נכתבים בספר התורה עצמו, על הקורא לשנן אותם בעל פה לפני הקריאה. מכיוון שהמשימה איננה פשוטה לרוב הציבור, התפתח תפקיד של "בעל קורא", שהוא אחראי להכנת הקריאה לפני קריאתה ולקריאתה בציבור עבור העולה לתורה. יהודי תימן שמרו את המנהג המקורי, והם עדיין נוהגים שהעולה לתורה קורא בעצמו. הקריאה נעשית רק כאשר יש מניין, כלומר עשרה יהודים גברים מבוגרים בנמצא (אצל האורתודוקסים - בזרמים קונסרבטיביים ורפורמים גם נשים משתתפות במניינים).

הקריאה בשבת מחולקת לשבע "עליות", לכל עליה מוזמן אדם אחד, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה וקורא בלחש עם בעל הקורא, או קורא בעצמו בקול רם. הברכות קרויות "ברכות התורה". אדם נוסף אחראי על בחירת האנשים העולים לתורה והכרזת השמות שלהם, וכן על הסדר הכללי, והוא קרוי "גבאי". אצל האשכנזים נהוג שלאחר הקריאה מגביהים את ספר התורה ומציגים אותו לציבור - "הגבהה", ולאחר מכן גוללים אותו - "גלילה". אצל הספרדים מגביהים את הספר לפני הקריאה, והכינוי לכך הוא "הקמת ספר תורה". אצל התימנים הספר שוכב על התיבה, ומגביהים את היריעה בלבד ולא את כל ספר התורה.

לאחר הקריאה בתורה בשבתות קוראים פרק מיוחד מספרי הנביאים - "הפטרה", הקרויה כך כי היא נוספת לקריאה הרגילה.

ליהודי תימן מספר מנהגים מיוחדים בקריאת התורה: (א) שימור המנהג המקורי לפיו העולה לתורה קורא בעצמו (ב) שימור המנהג המקורי לפיו לאחר כל פסוק בתורה נקרא בקול תרגום אונקלוס, למעט בשני וחמישי ורוב הקריאות שאינן בשחרית. נהוג כי הקורא את התרגום הוא נער או ילד. (ג) נהוג שילד עולה שישי.

קריאת התורה נהוגה גם בשבתות וגם בכל שאר החגים, וכן בצומות. גם בתפילת השחרית בימי שני וחמישי קוראים את החלק הראשון מתוך שבעת העליות של הפרשה, ומעלים שלושה אנשים. בחגים קוראים מענייני החג, וכך גם בצומות.

סביב קריאת התורה בשבתות התפתחה מסורת של לימוד "פרשת השבוע", כלומר הפרשה שקוראים באותה שבוע. לפיכך, נהוג לחלק את התורה ל"פרשות", ולא לפרקים וכדומה.