קרב עזה השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב עזה השני
Turkish Machine Gunners 2nd Gaza 1917.jpg

חוליות מקלענים טורקים במהלך הקרב
עימות: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 17 באפריל 1917 - 19 באפריל 1917
קרב לפני: קרב עזה הראשון
קרב אחרי: קרב עזה השלישי, קרב באר שבע
מקום: עזה
תוצאה: ניצחון טורקי
הצדדים הלוחמים
הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, ניו זילנד  האימפריה העות'מאנית 
מפקדים
צ'ארלס דובל  קרס פון קרסנשטיין 
כוחות
ארבע דיוויזיות  20,000-25,000 
אבידות
5,917 נפגעים  כ-2,000 נפגעים 

קרב עזה השני התחולל בנגב המערבי, מזרחית לעזה, ב-19 באפריל 1917, כחלק מהחזית הדרומית במלחמת העולם הראשונה. לאחר הניצחון שהוחמץ בקרב עזה הראשון, ניסה חיל המשלוח המצרי, של האימפריה הבריטית, לתקוף שנית את כוח צבא האימפריה העות'מאנית (בפיקוד גרמני) שהגן על עזה. הטורקים, אשר חיזקו את כוחותיהם לאחר הקרב הראשון, הצליחו להביס את הבריטים בקרב השני. הצלחת ההגנה הטורקית לבלום את ההתקפה הבריטית הביאה להחלפתו של גנרל ארצ'יבלד מארי, מפקד הכוח הבריטי, ולמינויו של גנרל אדמונד אלנבי תחתיו.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסרים ששלחו מארי ודובל אל משרד המלחמה הבריטי, לאחר קרב עזה הראשון, היו כוזבים ותארו את הקרב כהצלחה בריטית. הם אף המליצו לנצל את "ההצלחה" ולתקוף במהירות את כוח המגן הטורקי על מנת להשלים את המשימה וטענו כי למתקפה ישנם סיכויי הצלחה רבים. המתקפה תוכננה להתבצע בסגנון המתקפות של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה: הרעשה ארטילרית במשך יומיים על הכוח המגן ואז, הסתערות רגלית חזיתית על כוח המגן המחופר בתעלות. הגנרלים פיליפ צ'טווד - מפקד הטור המדברי הבריטי, ולוטננט גנרל הנרי שובל - מפקד דיוויזיית אנז"ק, שהיו בעלי נסיון קרבי רב, פקפקו ביכולת טקטיקה זו לפרוץ את קו ההגנה הטורקי ובסיכויי הניצחון בקרב. בערב הקרב, בסיום התדריך שנתן אחד ממפקדי הכוחות הבריטיים לקציניו, הוא אמר: "זוהי, רבותי, התוכנית. ואומר בכנות כי אינני מעריך אותה ביותר."

הכוח הבריטי מנה ארבע דיוויזיות רגלים: דיוויזיות 52, 53, 54 ו-74, שתי דיוויזיות רכובות: דיוויזיית אנז"ק והדיוויזיה האוסטרלית הרכובה ובריגדה רכובה על גמלים. הדיוויזיה ה-74 ודיוויזיית אנז"ק תוכננו להשתתף כמילואים, רק במקרה הצורך. הבריטים אף הציגו שני כלי נשק חדשים בזירת המזרח התיכון: שישה טנקים (ולפי מקורות מסוימים - שמונה טנקים) צורפו לכוח התוקף. כמו כן, צוידה הארטילריה ב-2000 פגזי גז רעיל. הכוחות הבריטים נפרשו בצורת סהר. מאזור ואדי עזה במערב, המשך בחלקו הדרומי של רכס שייח עבאס (עליו נמצא כיום קיבוץ בארי), דרומה לתל ג'מה, שלאל ותל אל-פרעה.

לשלוחות הגבעות מעלי מונטר מערבה, לצד הים קראו האנגלים בשם - "רכס שמשון. לשיפולי הגבעה, לצד דרום, היכן שהיה שדה התעופה של עזה ניתן השם - צואר דלילה[1].ּ‏

לאחר קרב עזה הראשון חיזקו הכוחות הטורקים, בפיקודו של קרס פון קרסנשטיין, את אחיזתם בקו עזה-באר שבע ומנו, על פי ההערכה, 20,000-25,000 חיילים אשר היו פרושים בנקודות שולטות כגון: עלי מונטר, רג'ם אל עטוינה (אזור כפר מימון ותושיה כיום), תל הורירה ותל א-שריעה. בנקודות שולטות אחרות שלאורך הקו היו גם כן חפירות מאוישות על ידי הכוח הטורקי, אך מדובר היה בכוחות קטנים יותר שנתמכו בלוגיסטיקה ובתגבורת על ידי המוצבים העיקריים. מזרחה מתל א-שריעה החזיקו הטורקים בנוכחות דלילה שכן סברו כי מקורות המים באזור אינם מספיקים ולכן, האפשרות של התקפה רכובה באזור זה היא בעלת סבירות נמוכה.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-17 באפריל החלה הארטילריה הבריטית בהרעשה ארטילרית על העיר עזה ועל המוצבים הטורקים. על עזה נורתה אש משני כיוונים. על ידי סוללות תותחים שהתמקמו מדרום לעיר ועל ידי שני כלי שיט נושאי תותחים בריטים וסיירת צרפתית. בבוקר ה-19 באפריל, בעת שהחל יום הלחימה העיקרי, שכלל הסתערויות חיל רגלים ופרשים, מיקדו קני הארטילריה הבריטים את אישם על גבעת עלי מונטר שמדרום מזרח לעזה ואז גם נורו לראשונה פגזי גז רעיל.

הירי הארטילרי הרצוף, אשר נמשך יומיים לפני תחילת המתקפה, סימן לטורקים כי מדובר בהכנה לתקיפה העיקרית, וכך, איפשר להם לערוך את הכנותיהם האחרונות ולהיות מוכנים להתקפה הבריטית. כמו כן, הארטילריה הבריטית התמקדה בירי על קווי החפירות הטורקים ולא ירתה על הארטילריה הטורקית וכך איפשרה לארטילריה הטורקית להשיב אש על ריכוזי הכוחות הבריטים. כוח הרגלים הבריטי התקדם כבר בבוקר ה-17 באפריל, עם תחילת ההרעשה, אל עמדות היציאה להתקפה ושהה בהן יומיים, תחת אש ארטילרית, עד תחילת ההסתערות בבוקר ה-19 באפריל. אחד מהטנקים הבריטים נפגע ויצא מכלל פעולה כבר בשלב זה של הלחימה בעת שסייע לכוחות הרגלים.

ב-19 באפריל, בשעה 07:15, החלה התקפת חיל הרגלים הבריטי. דיוויזיה 53 תקפה את המרחב שבין העיר עזה ובין חוף הים. מעט אחריה, תקפו דיוויזיה 52 את העיר עזה ואת גבעת עלי מונטר מכיוון דרום ודיוויזיה 54 את המרחב שממזרח לעזה, בין העיר ובין גבעה שנודעה לאחר הקרב כ"עמדת הטנק". הכוחות הבריטים לא הצליחו להשיג בהסתערותם הישגים משמעותיים ונבלמו לאורך כל החזית, תוך כדי ספיגת אבדות קשות, כתוצאה מירי מקלעים ופגזי שרפנל.

עמדת הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנקים שנותרו כשירים, פוזרו לאורך קו הלחימה במטרה שיסייעו ללחימת הרגלים. צורת לחימה זו הביאה לריכוז האש הארטילרית הטורקית אל הטנקים ואל סביבתם הקרובה ובכך תרמה הימצאות הטנקים לסיכון הרגלים שבסביבתם. באגף המזרחי של גזרת דיוויזיה 54 הצליח טנק אחד להתקדם ולסייע לכוחות הרגלים לכבוש אחת מעמדות הטורקים. הטנק הצליח לטפס על גבעה קטנה (מדרום מערב למושב שובה של היום) שם הייתה ממוקמת עמדה טורקית, נפגע מפגזי תותח ונשאר לעמוד בשיא הגבעה כשהוא בולט בשדה הקרב. ממזרח לטנק הסתערו על העמדות רוכבי בריגדת הגמלים. כ-1,400 מטר לפני עמדות הטורקים הם ירדו מגמליהם והחלו בהסתערות רגלית. המסתערים מול עמדת הטנק סבלו אבידות כבדות. למרות זאת, הצליחו כ-30 מאנשי הגמלים וכ-20 מהרגלים הבריטיים להגיע לקו העמדות הטורקי והכינו עצמם לקרב כידונים, אלא שאז המגינים, כ-600 במספר, נסוגו אל קו העמדות השני. הבריטים והאוסטרלים הצליחו להחזיק בעמדה כשעתיים, אך מאחר שנשארו מבודדים, עם פצועים רבים, נאלצו לסגת חזרה אל כוחותיהם.

מזרחית לעמדת הטנק, הצליחו כוחות של בריגדת רוכבי הגמלים, אשר פעלו כרגלים, להתקדם במרחב שבין שתי עמדות טורקיות וביצעו את ההתקדמות המשמעותית ביותר בכל קו הלחימה. הם חצו את כביש באר שבע-עזה והשתלטו על שתי גבעות נמוכות. אולם בשעה שהסתערות שאר הכוחות נבלמה, נאלצו גם הם לסגת חזרה מחשש שישארו מבודדים בשטח הטורקי.

טנק בריטי פגוע

עטוינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול העמדות ברג'ם אל עטוינה נערכו כוחות רכובים של הבריגדות ה-3 וה-4 האוסטרליות והבריגדה ה-5 הרכובה של הדיוויזיה האימפריאלית הרכובה, הבריטית, בפיקודו של גנרל הודג'סון. תפקידם היה כפול. תחילה היה עליהם להפגין נוכחות ולהעסיק את הכוחות הטורקים כדי למנוע מהם תגבור של הגזרות המערביות יותר. בהמשך הקרב, הוטל עליהם לפרוץ את האגף במערך הטורקי. נסיונות התקיפה לא עלו יפה. גם כאן, הטורקים היו ערוכים היטב בעמדותיהם והסבו לכוחות המסתערים אבידות כבדות. נטענה אף הטענה כי בהינתן שלפיקוד הבריטי כבר היה ידוע כי בגזרות האחרות לא הצליחו הבריטים לפרוץ את המערך הטורקי, לא היה ערך ממשי לתקיפה הרכובה, שכן לא היה בכוחה להכריע את הקרב.

כבר עם שחר ה-19 באפריל, תקפה הבריגדה הרכובה הקלה ה-3 את רכס עטוינה בכיוון שדרת הרכס (צפון מערב). אולם הם הצליחו להגיע למרחק של כ-250 מטר מעמדות הטורקים ונבלמו. רק בשעה מאוחרת יותר תקפו הבריגדות ה-4 וה-5 את קו ההגנה הטורקי וגם הם נבלמו וספגו אבידות. באגף המזרחי של כוח זה פעלה דיוויזית אנז"ק. אחר הצהריים הוכנסה לפעולה גם הבריגדה ה-6 של הדיוויזיה האימפריאלית הרכובה, אשר שימשה עד אז כעתודה. גם אז, כשהכוח הבריטי שלח לקרב את כל כוחותיו, לא הצליחו התוקפים להשיג שום הישגים משמעותיים. כה רבה הייתה עליונות הטורקים, עד כי קני הארטילריה שלהם היו מספיק פנויים כדי להעסיק גם את קני הארטילריה של הכוחות הבריטיים.

סיום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי היום הובהר כי אף לא אחת מהתקפות הכוח הבריטי זכתה להצלחה. בנקודות הבודדות בהן הושגה התקדמות, היו הכוחות דלילים ומבודדים ונאלצו לסגת חזרה אל הקו הבריטי. בשאר ההסתערויות הצליח כוח המגן הטורקי לרתק את הכוחות המסתערים תוך שהוא גורם להם אבידות. במספר מקומות נעשו נסיונות טורקים לביצוע התקפות נגד. בקצה המערבי של החזית, בדיונות הסמוכות לים, ניסו הטורקים לכבוש עמדות שהוחזקו על ידי הבריטים, אך הם נבלמו ונהדפו. גם באגף המזרחי נעשו נסיונות טורקים לתקוף את הכוח הבריטי. כוחות של דיוויזיית אנז"ק הצליחו להדוף כוחות של רגלים ושל פרשים טורקים שניסו לבצע איגוף ממזרח.

בשעה 15:00 יירטו הבריטים מסר טורקי המודיע כי חיל המצב בעיר עזה אינו זקוק לתגבור. הנחתם הייתה כי אין זו הטעייה מכוונת של הטורקים ומאחר ובאותה שעה הם כבר עשו שימוש כמעט בכל הכוחות שעמדו לרשותם, היה ברור כי אין טעם להמשך הקרב. מפקד החזית הבריטי, ארצ'יבלד מארי, נתן פקודה לכל הכוחות להאחז בעמדות אותן השיגו ולחדש את המתקפה למחרת בבוקר, תוך שימוש בדיוויזיה 74 שהייתה בעתודה במשך יום הקרב. בישיבות ליליות של סגל הפיקוד הבריטי הבכיר, הובהרו ממדי האבידות וחוזקו של הקו הטורקי ובעצת גנרל צ'טווד, נדחה חידוש המתקפה ב-24 שעות, דחייה שקיבלה את הסכמת מארי. מאוחר יותר בוטלה תוכנית חידוש המתקפה לגמרי.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון המוחלט בקרב הביא להחלפת הפיקוד הבריטי בחזית זו. הבריטים איבדו כ-5,900 איש. בעיקר סבלו דיוויזיות הרגלים, אחת מהן ה-54, איבדה 3,000 איש. אבידות גדולות היו גם בקרב פרשי הדיוויזיה האימפריאלית, כ-550 אבדות. קיימת השערה שאחת הסיבות לכישלון בריטים בקרב הייתה פעולה מוצלחת של המרגל הגרמני, פריץ פרנק, שפעל באזור.

ראשון שילם את המחיר דובאל אשר הוחלף למחרת הקרב. סיר ארצ'יבלד מארי זומן ללונדון לאחר מספר שבועות והוחלף על ידי גנרל אדמונד אלנבי אשר היה מפקד בעל נסיון קרבי רב. משרד המלחמה הבריטי חיזק את צבאו של אלנבי באופן משמעותי כשתיגבר אותו בשלושה גייסות, שני גייסות רגלים וגייס פרשים. כוחות אלו הצליחו, אחרי חצי שנה, בנסיונם השלישי לקעקע את קו עזה-באר שבע. תחילה כבשו את באר שבע ושבוע לאחר מכן נכבשה גם עזה. בין ההרוגים הבריטים בקרב היה גם בנו של אנדרו בונאר לואו, שר האוצר ומנהיג המפלגה השמרנית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: זאב וילנאי, עמ' 366

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]