לוניה דבורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריה לוניה דבורין (23 באוקטובר 1917 (ז' בחשוון ה'תרע"ח) - 17 במרץ 2000 (י' באדר ב' ה'תש"ס) היה ספורטאי ישראלי.

דבורין נולד באודסה שבאוקראינה ב-1917, בן שני לחנה ופנחס, ועלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" עם אחיו והוריו. בגיל 26 נשא לאישה את שולמית גולדשטיין וגר עמה בתל אביב. עם הקמת המדינה ולאחר שיחרורו מהצבא הצטרף לתנועת החרות. דבורין היה דמות ידועה בתל אביב יפו, והוכתר ליקיר העיר בזכות תרומתו הרבה לפיתוח הספורט והחינוך במועדונים ובקבוצות השונות.

שימש כקפטן בית"ר תל אביב בשנות ה-40. לבש את מדי הנבחרת בכדורגל. כמאמן, הפנה את עיקר תשומת לבו לפיתוח מחלקות הנוער בארץ. היה נשיא איגוד מאמני הכדורגל בישראל עד יומו האחרון.

[עריכה] ממייסדי בית"ר ת"א

כילד מצא במהרה את אהבתו לענף הכדורגל, חרף המחסור ששרר, ושבעטיו שיחקו בשכונות עם אבנים או עם כדור העשוי מסמרטוטים. את תחילת דרכו המקצועית בכדורגל עשה בגיל העשרה, כשהצטרף למכבי תל אביב והיה חלק מקבוצת הנוער של המועדון. בגיל 17 עזב, והיה ממקימי בית"ר ת"א. הצטרפותו לבית"ר נבעה מהמחויבות האידאולוגית שחש לתנועת בית"ר. דבורין היה גורם מכריע בהפיכת בית"ר לקבוצת צמרת בכדורגל.

ב-1938 התגייס לשורות המשטרה הבריטית ושירת בה משך שנתיים ימים. ב-1940 התנדב לצבא הבריטי שלחם בנאצים והיה הכדורגלן הפופולרי ביותר בשורות הבריגדה היהודית. חמש שנים לבש את מדי הצבא הבריטי. בעת שירותו בצבא הבריטי ניסו מפקדיו האנגלים לשדלו לשחק בליגה בארצם, אבל הוא סרב, בהסבירו שהוא נאמן לקבוצה הבית"רית, שהייתה כה יקרה ללבו.

ציון הדרך הספורטיבי הראשון היה ב-1940, כאשר זכה עם בית"ר בגביע הארץ-ישראלי, לאחר ניצחון 1-3 על מכבי ת"א בגמר. באותה שנה ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ארץ-ישראל, במשחק ידידות מול נבחרת לבנון, משחק שהסתיים בניצחון מוחץ 1-5 – הניצחון הראשון בתולדות נבחרת ארץ-ישראל.

[עריכה] 1-12 בגמר גביע

ב-1942 זכה עם בית"ר בתוארה השני, כשהקבוצה ניצחה 1-12 את מכבי חיפה. מדובר בניצחון המתועד הגבוה ביותר אי פעם במגרשי הכדורגל ברחבי תבל במעמד גמר גביע! דבורין כבש את השער ה-12, האחרון.

שלוש שנים לאחר מכן אירחה בית"ר את היידוק ספליט למשחק ראווה שלווה בעניין רב מצד ציבור אוהדי הכדורגל בישראל. 15 אלף צופים מילאו כל פינה באצטדיון המכביה בת"א ויצרו אווירה מחשמלת לקראת המפגש הגדול מול אחת מקבוצות הפאר באירופה. דבורין היה בספק רב למשחק בשל פציעה קשה שעבר ברגלו, אך הוא החליט לשחק בניגוד להוראות הרופא. המקומיים הממו את היוגוסלבים כשעלו ליתרון מהיר של 0-4. בסיום ניצחו הבית"רים 2-4. לפני המשחק מול בית"ר שיחקה היידוק מול מכבי ת"א אותה הביסה בקלות 2-7.

באותן שנים נלחם דבורין בשורות האצ"ל יחד עם חבריו לקבוצה. הבריטים, שחשדו בכך, החליטו להוציא את הקבוצה אל מחוץ לחוק, אבל בית"ר ת"א המשיכה להתקיים. ראשי הקבוצה החליטו לשנות את שמה ל"נורדיה", ואישור מיוחד של הבריטים נתן לדבורין וחבריו את האפשרות להמשיך ולשחק בליגה העליונה. השם "נורדיה" נבחר על שמו של מקס נורדאו, מבכירי התנועה הציונית. את עונת 1947/8 עשתה בית"ר תחת השם "נורדיה" והייתה לקבוצה הטובה בארץ, אלא שמלחמת העצמאות קטעה את העונה והקבוצה החמיצה הזדמנות לזכות באליפות.

[עריכה] משחקן למאמן

ב-1952 תלה את נעליו כשחקן והחל לאמן את בית"ר ת"א. ב-1954 נאבקה בית"ר ירושלים על זכות העלייה לליגה העליונה ומאמנה סימון אלפסי, ששיחק כחלוץ מרכזי בקבוצה, פנה לדבורין וביקש ממנו להצטרף כמאמן, כדי שאלפסי עצמו יוכל להתרכז במשימתו כשחקן. דבורין הגיע לקבוצה לקראת סוף העונה והובילה לזכייה בתואר ולעלייתה לליגה הבכירה, לראשונה בתולדותיה. בקריירה שלו אימן קבוצות רבות בהן גם הפועל באר שבע, מכבי שעריים, הפועל כפר סבא ומכבי יפו. היה מהוגי הקמת נבחרת הנוער של ישראל, ושימש כמאמן הנבחרת המחוזית של אזור ת"א. כמו כן, אימן קבוצות נוער ונערים במכבי ת"א, בהפועל ת"א ובמכבי יפו ושימש כמאמן ראשי מטעם מרכז בית"ר ישראל.

ב-1955 היה בין חמשת המאמנים שסיימו בהצטיינות את קורס המאמנים הראשון שהעביר מאמן הנבחרת, האנגלי הנרי ג'ק גיבונס. בעקבות הקורס החליט דבורין לכתוב את הספר המקצועי הראשון שהוצא לאור בעברית בישראל, ושמו "תורת הכדורגל". הספר יצא לאור בהוצאת "מערכות" והיה גם לספר הדרכה בצבא. בנוסף לשטח האימון, היה דבורין לפרשן קבוע בעיתון "חדשות הספורט", שהיה מקור המידע הספורטיבי הנפוץ ביותר באותן שנים.

ב-1991 כתב עיתונאי הספורט משה קשטן את תולדות חייו של לוניה דבורין בספר ששמו "60 שנות כדורגל".

ב-1992 נבחר דבורין לתפקיד נשיא איגוד מאמני הכדורגל, שבו החזיק עד יומו האחרון. לוניה הוא אביו של דני דבורין, מבכירי השדרים והפרשנים של הספורט בישראל.