מקס נורדאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נורדאו" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נורדאו (פירושונים).
Max Nordau.jpg

מקס נוֹרְדַאוּ (לעתים על דרך היידיש: נוֹרְדוֹי (נאָרדוי); 29 ביולי 1849, בודפשט - 23 בינואר 1923, פריז) היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, בעל חזון "יהדות השרירים".

תולדות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס נורדאו בנאומו; למטה מתנוססת חתימתו
מאמר "יהדות השרירים" במוזיאון מכבי בכפר המכביה

נורדאו נולד בשנת 1849 בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld) בעיר פשט, כיום חלק מבודפשט, שבהונגריה, למשפחה יהודית אורתודוקסית מצאצאי יהדות פורטוגל.‏[1] אביו, גבריאל זידפלד, היה משורר עברי. נורדאו החל את לימודיו בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר ללמוד בבית ספר קתולי ולבסוף השלים תואר ברפואה באוניברסיטת פשט. בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים קטנים בבודפשט, וב-1873 היגר לברלין והחל לכתוב תחת השם מקס נורדאו (כלומר, "אחו צפוני", בניגוד לשמו המקורי זידפלד, "שדה דרומי"). שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1880, היגר לפריז, השתקע בה ועבד ככתב עבור העיתון הליברלי הברלינאי Vossische Zeitung, וכתב גם עבור העיתון הווינאי "נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" (Die Neue Freie Presse). נורדאו חי בפריז עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), אשר אילצה אותו, כאזרח אוסטרו הונגרי, לעזוב את צרפת. הוא היגר לספרד והתגורר במדריד במשך שש שנים, עד אשר עבר ללונדון ב-1920.

נורדאו, שנישא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. על אף הרקע ההונגרי שלו, הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית:

"בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד."

במהלך חייו התבסס נורדאו בחברה כהוגה דעות גדול, בעיקר בתחומי החברה, הדת, והאמנות, ומאמריו, שבהם ביקר בחריפות את צביעותה וניוונה של התרבות האירופית בת זמנו, עוררו לא פעם פולמוסים וסערות רבות. הוא היה אחד ממייצגיו הגדולים של הזרם הפוזיטיביסטי השמרני של המאה ה-19, וכתב מספר ספרים מעוררי-מחלוקת, ובהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit; יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית), "התנוונות" (1892) ו"פרדוקסים" (1896). ספרו המוכר והנזכר ביותר כיום הוא התנוונות (Entartung). בספר זה תקף נורדאו בחריפות מאפיינים רבים של התרבות המודרנית בתקופתו כ"אמנות מנוונת", המביעה לדעתו סממנים של מחלת נפש; בין השאר תקף את היצירה של פרידריך ניטשה, ריכרד וגנר כנגועים באגואיזם. למחזאי הנורבגי הנריק איבסן הקדיש נורדאו פרק שלם, בו טבע את המילה "איבסניזם" כדי לתאר את ההתנוונות ביצירתו, וכן שירתו של וולט ויטמן בשל ההומוסקסואליות הנרמזת בה. הספר הוקדש למורו של נורדאו, צ'זארה לומברוזו, ומרבה להסתמך על כתביו. התאוריות האאוגניות של לומברוזו עסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה, שלומברוזו ראה בהן סוג של ניוון גופני אטוויסטי ועובר בתורשה; נורדאו הרחיב את התזה של לומברוזו כדי לכלול בה מה שראה כניוון אמנותי ותרבותי - בספרו הוא תקף את האמנים המובילים של זמנו במילים קשות, הציג אותם כחולי נפש או רפי-שכל, והרחיב הרבה על הקשר בין עבודתם האמנותית לבין פגמיהם הגופניים. בפרק המסכם של הספר קרא נורדאו לחברה להילחם בהשפעות המנוונות והמזיקות כדי להחלים ממה שראה כמגפה של ניוון הפושה בחברה.

מיד עם פרסומו, עורר הספר פולמוס רב. אחת התגובות הידועות ביותר כנגד הספר וטענותיו של נורדאו הגיעה מהמחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שאו.

בשנת 1892 התוודע נורדאו לבנימין זאב הרצל ולרעיונות הציונות. בניגוד להרצל, אשר הדגיש בכתביו כי ברצונו ליצור מדינה יהודית-ליברלית בעלת מאפיינים של קידמה אירופית, נורדאו רצה לשקם את הכבוד הלאומי היהודי באמצעים רומנטיים, המתבססים על התודעה ההיסטורית הקדומה. עם זאת, נורדאו ראה בהרצל שותף אמת לביקורתו החריפה של 'חוזה מדינת היהודים' כנגד ההון הספקולטיבי שהיה אחראי למשברים הכלכליים, למצב החברתי וגם להתרחשויות בשדה המדיני. נורדאו הקדיש רבות לביקורת על מה שהוא כינה בבוטות "פרזיטים", כלומר אנשים שבאמצעות "ניירות ערך" שולטים בחייהם של מיליוני בני אדם ומשעבדים עמים ואומות. עם פרסום ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' שכלל בין השאר פרק חריף בביקורתיותו כנגד בית רוטשילד ותפקידו הכלכלי ההרסני שנבע מהיותו הגורם המרכזי בכלכלה הספקולטיבית, כינה נורדאו את הרצל 'נביא' בשימו דגש על דבריו הנוקבים של הרצל כנגד "הפלוטוקרטיה", כלומר שלטון הממון.

נורדאו לקח חלק נרחב בפעילות בקונגרסים הציוניים, כיהן כסגן-נשיא בקונגרסים הראשון עד השישי וכנשיא בקונגרסים השביעי עד העשירי. בהמשך פרש מהשתתפות בקונגרסים הציוניים עקב חילוקי דעות עם חסידי הציונות המעשית. נורדאו היה מראשי זרם הציונות המדינית, מייסדה של תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

תמיכתו של נורדאו בתוכנית אוגנדה הביאה לניסיון התנקשות בחייו, ב-19 בדצמבר 1903, בפריז. המתנקש, סטודנט יהודי רוסי בן 27 בשם חיים זליג לוּבַּן, ירה לעברו שני כדורי אקדח, תוך שהוא צועק בצרפתית "Mort a Nordau Afrikanzi" (מוות לנורדאו האפריקני), אך החטיא.‏[2] נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. במשפט שנערך למתנקש, נקבע שהוא חולה נפש והוא אושפז.

נורדאו הרופא מצא סיבות לניוון היהודי - מיעוט האור והאוויר המים והאדמה:

"בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט."‏‏‏[3]

בקונגרס הציוני השני ‏1898 קרא נורדאו בעד החזרת "יהדות השרירים האבודה" ליושנה: יש להחזיר ל"יהודי הגלותי" את תדמית "היהודי הלוחם", ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. גם רעיון זה הושפע מתורות אאוגניות שהיו פופולריות באותם הימים. השיקום הפיזי של היהדות, לדעת נורדאו, קודם אף לשיקומה המוסרי והפוליטי:

Cquote2.svg

עלינו ליצור שוב יהדות חזקה! כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים, כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת...
היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו.

Cquote3.svg

רעיון "יהדות השרירים" שימש זרז להקמת אגודות ספורט יהודיות ברחבי העולם, אשר נשאו שמות מייצגי כוח ועצמה: "מכבי", "שמשון", "הכוח", "בר כוכבא ברלין" ועוד.

נורדאו הביע את דעתו, כי תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד של היהודים, אך למרות זאת, רובם לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. הוא טען כי בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב לכך הוא פעילות חינוכית ציונית.

אחד הביטויים המרכזיים של פעילויותיו הציוניות התבטא בשנת 1920, כאשר פעל למען הבאתם של כ-600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במטרה לבסס בה רוב יהודי, אשר בסופו של דבר יהפוך למדינה ריבונית. הוא הציע לממש את התוכנית באמצעות מלווה לאומי ופעל רבות לקידומה, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא הושג רוב שהאמין כי היא בת ביצוע.

מקס נורדאו נפטר בשנת 1923, בעת ביקור בפריז, וב-1926 עצמותיו הובאו לקבורה בארץ ישראל בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

מאוזוליאום קטן מעל קברו של נורדאו בבית הקברות טרומפלדור, ולידו קבר מאיר דיזנגוף.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של נורדאו בציור ספינה מפליגה בכנרת ליד טבריה בסגנון קרמיקה בצלאל, המשובץ בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב

על שמו של נורדאו נקראים היישוב נורדיה, שכונת נורדיה ותל נורדוי בתל אביב, שכונת קריית נורדאו בנתניה, וכן רחובות בערים השונות בארץ, בהם שדרות נורדאו בתל אביב ומדרחוב נורדאו שבחיפה. החל מ-8 באוגוסט 1947 ועד ל29 בנובמבר 1947 שיחקה בית"ר ירושלים בשם "נורדיה ירושלים" על שמו. הסיבה הייתה שהבריטים הוציאו את תנועת בית"ר אל מחוץ לחוק ולאחר מכן אסרו על קיום קבוצות הספורט של בית"ר.

על שמו - "פרס נורדאו לאמנות" שנוסד על ידי התאחדות עולי הונגריה ומחולק לאמנים בשטחים שונים, יוצאי הונגריה.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • געקליבענע שריפטן, ניו יורק: קעמפפער, [תר"ע].
  • חלק לעולם הבא: א אמת'ע מעשה,‬ ורשה: יהודיה, [תרע-].
  • כה אמר נורדוי: לקוטים מנאומיו ומכתביו (מתורגמים בידי אהרן ורדי; עם תמונת נורדוי ועם מבוא), ירושלים: אחיעבר, תרפ"ח.
  • כתבים נבחרים (עורך: פ’ לחובר), ירושלים–תל אביב: מצפה, תרפ"ט–תר"ץ. (6 כרכים)
  • כתבים ציוניים (ערוכים על ידי ב' נתניהו), ירושלים: הספרייה הציונית, תשט"ו-תשכ"ב.
  • האגדות למכּסה: שסיפר לה אביה מכס נורדאו (תרגום: דב קמחי) תל אביב: י' צ'צ'יק, תשט"ו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle: Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau, Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113 (בגרמנית)
  • Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race (Series: Studies in German History, 4), New York: 2007, ISBN 978-0-8204-4185-6
  • Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001.
  • Anna und Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York: 1943.
  • Hedwig Ujvári, Dekadenzkritik aus der „Provinzstadt“: Max Nordaus Pester Publizistik, Budapest: 2007, ISBN 963-446-414-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. עַל-מָה לָבַשׁ מַטֵּה-הַשּׁוֹשַנִים אֶת חוֹחָיו?
ב. הַזְּבוּב מִן הַשָּנָה שֶעָבְרָה
ג. מִין לְמִינוֹ
ד. בֻּבָּה גִבְהַת-עֵינָיִם
ה. הַפָּרָג הַמַכִּיר טוֹבָה
ו. עַל שֶׁשֶׁת הַתּוֹלָעִים הַמֵּאִירִים
ז. הַמִּשְׁקְפַיִם שֶׁל-הַגַּמָּד
ח. זְבוּב הַזָּהָב וּמַסָּעָיו בַּמֶרְחַקִּים
ט. מֵי הָרֹאש
י. הַחֲתוּלִים שֶׁלֹא חָפְצוּ לָצוּד עַכְבָּרִים
יא. בַּת הַמַּיּם
יב. הַכֶּלָב העָשִיר וְהַכֶּלֶב הֶעָנִי
יג. הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָה הַנּוֹסַעַת בָּאֳנִיָּה הַגְּדוֹלָה
יד. הָאָח הַפּוֹחֵז וְהָאָחוֹת הַחֲכָמָה
טו. הָאָמָן
טז. חוּט הַלֵּב
יז. הַמַּמְלָכָה הַנִּסְתָּרָה
יח. הָאֲרִי בֶּן-הַתַּרְבּוּת
יט. מְצוֹד הַפְּרָחִים
כ. עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק פרי (פרידמן), תולדות היהודים בהונגריה, כרך שלישי, עמ' 54.
  2. ^ פינחס בלומנטל, אין זו אגדה, עמ' 283-4.
  3. ^ ‏מצוטט בביקורתו של דן לחמן‏ על ספרו של מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, מתאריך 10 באפריל 2008, באתר e-mago