מור (בושם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עץ המור
מור, בתערוכה "הנס והמגיפה, ירושלים: גיליון רפואי", במוזיאון מגדל דוד.
גבישי מור

מוֹר הוא בושם המופק משרף עץ המור (Commiphora Myrrha), שמקורו באתיופיה ותימן.

שם ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא מוזכר רבות בתנ"ך. בתורה מופיע המור כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה" - שמן הקודש, שבו קידשו את כל כלי המקדש: "וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת..." שמות (ל', כ"ג). המור כאן מאוית "מָ‏ר" ובצמוד למלה דרור. המור מוזכר בתהילים " מֹ‏ר ואהלות" בחולם. "וידי נטפו מור" אחד מעשרות הפעמים שמוזכר בספר שיר השירים, והבתולות (בהן אסתר) הבאות לתחרות בחירת המלכה לאחשוורוש, טבלו "שישה חודשים בשמן המור...". בתלמוד הוא מכוּ‏נה בעקבות הפסוק בספר שמות, "ראש לכל הבשמים", ובהקשר לשמו של מרדכי היהודי שקיבל אף הוא את הפירוש "מר דכי - מירא דכיא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד ב'). מכאן המשיכו הפירושים אל הקבלה וכתבי האר"י, לעתים כאשר מר משמעותו חשוב (המשמעות הארמית של המילה), ולעתים מר במשמעות הטעם המר - טעמו של המור כמו בשמים רבים אחרים - ובכך ממשיל את הקושי בהישרדות היהודית בגלות, שבזכותו מגיע הדרור והגאולה.

במקדשים רבים במזרח השתמשו במור; כך גם ביוון וברומא העתיקה, שם שימשה המילה "מור" במשמעות הכללית של בושם. המור עצמו היה בושם יקר ונדיר, ולפי מקורות רומיים, "שווה את משקלו ויותר בזהב". את הריח הפיקו משריפת השמן. השמן מתעבה תחילה בעת שריפתו, ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, שיש לו דמיון מסוים לקינמון, והוא בעל תכונות משכרות.

במקורות רבים המור מופיע כ'שמן המור', הצורה העיקרית בה הוא משמש. (אמנם לפי פירוש הרמב"ן על התורה (שמות ל' כ"ג) השימוש הנפוץ בשם "שמן המור" נובע מאופן הכנתו, על ידי המסת אבקת המור, או משחת המור, בשמן).

המור נמנה עם אחד מסממני הקטורת ("... מור וקציעה שיבולת-נרד וכרכום...") שהקטירו שחרית ובין הערביים. יתרה מכך, בית המקדש נבנה על הר המוריה "נקרא שמו מוריה על שם המור" (מדרש בראשית רבה נ"ה ז'). לדעת אשתורי הפרחי ורבי יצחק אברבנאל "הצרי" אינו אלא שרף אלת המסטיק.

בנוסף, מור מוזכר בברית החדשה בין המתנות שחילקו שלושת האמגושים (חכמי המזרח) לישו "וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּרְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אֹצְרֹתֵיהֶם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר"

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1976 הציע חוקר הצמחים נגה הראובני שהצמח מרוות יהודה הוא המור, ושזוהי המוריה שעל שמה ההר, אך ממצאים ארכאולוגיים וכן השתמרות השמות והשימוש בבושם בתרבויות ובשפה היוונית והאיטלקית עד ימינו, וכן שימושיה הרבים בכנסייה האורתודוקסית, מורים שאין הדבר כן.[דרוש מקור]

בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התחדשות השפה העברית, נבחר השם "מור" כשם משפחה על ידי רבים בישראל . היו וישנם כמה ידוענים בעלי שם משפחה זה. בשנים האחרונות השם הפרטי "מור" הפך נפוץ, בעיקר לבנות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]