מיכאל שלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאל שלי
Michael sheli BookCocer.jpg
מחבר עמוס עוז
שפת המקור עברית
הוצאה כתר ספרים

מיכאל שלי הוא רומן מאת הסופר עמוס עוז, יצא לאור בשנת 1968.

זוהי אחת היצירות הראשונות של עוז, והמזוהות ביותר עם כתיבתו, שביססה את מקומו בספרות העברית החדשה. היצירה זכתה לפרסום עולמי, ותורגמה לשלושים שפות בקירוב.

הרומן "מיכאל שלי" הוא סיפור אהבה המתרחש בשכונת מקור ברוך בירושלים בשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-20, מספר שנים לאחר מלחמת העצמאות הקשה, שהותירה חותם על המדינה, ובצל המחסור במוצרי מזון ותקופת הצנע בישראל באותן שנים. במקביל מצטיירת ירושלים כעיר ייחודית, בעלת היסטוריה מרתקת, נוף מרהיב, וסמטאות ומבנים המקרינים קסם מיוחד. על רקע העיר, האווירה והנופים, מתפתח סיפור האהבה בין חנה, גיבורת הספר, לבין מיכאל.

מיכאל שלי נכלל ברשימת מאה הספרים החשובים ביותר של המאה ה-20 שנערכה על ידי הוצאת ברטלסמן הבינלאומית הנחשבת להוצאת הספרים הגדולה בעולם. מיכאל שלי הוא הרומן העברי היחיד המופיע ברשימה.‏‏‏[1]

פרטי העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה גרינבאום, סטודנטית ירושלמית לספרות עברית, פוגשת את מיכאל, סטודנט לגאולוגיה, על מדרגות טרה סנטה, מושבה הזמני של האוניברסיטה אחרי הניתוק מהר הצופים. חנה מועדת על המדרגה ומיכאל מציל אותה מנפילה. מרגע זה ואילך יימשכו יחסיהם במתכונת זו - חנה המסובכת, המרחפת, השקועה בדמיונותיה ונאחזת בזכרונות ילדותה, נשענת על מיכאל האיתן, המעשי וחסר הדמיון והוא מתפעל מרוחניותה השברירית, אך מתקשה לעמוד בשגיונותיה.

לאחר נישואיהם חנה נוטשת את הלימודים ומסייעת לפרנסה בעבודתה כעוזרת גננת בגן ילדים דתי. הזוג הצעיר שוכר דירה בשכונה ישנה וקודרת, בתקווה להתקדם לעתיד בהיר ומצהיל לב, לאחר שמיכאל יסיים את עבודת הדוקטורט שלו, אך החיים אינם מאירים להם פנים. חנה נכנסת להריון ומסרבת לשקול הפלה על אף ניסיונות השכנוע של דודתו של מיכאל, רופאת ילדים קשת-יום וזועפת. בתקופת ההריון הקשה ובזמן שאחרי הלידה חנה מתרחקת יותר ויותר ממיכאל, המתקשה להבינה. גם בשנים הבאות, כשהיא מתפקדת לכאורה כרעיה ואם רגילה, היא שבויה בהזיותיה על הוויה אחרת, אמיתית בעיניה, שממנה נלקחה בכוח ונשבתה לקיומה הנוכחי. בביקור עם בעלה ובנה אצל אביו של מיכאל, בחולון הבהירה, שטופת האור והחופשית מתעתועי ירושלים, קל לה יותר להתחבר לחיי היום-יום ולנורמליות, אך בשובם לירושלים היא חולמת בהקיץ על התאומים הערביים, חליל ועזיז, חברי ילדותה (אמיתיים או מדומים - קשה להבחין), על המשחתת הבריטית דראגון ועל קפטן נמו המחפשים אותה כדי לגאול אותה מחיי השיממון שלה, ורואה בלב נחמץ את הילדה היפה במעיל הכחול, המאותתת אליה מבעד לשמשת החלון הנעכרת והולכת, משתדלת ליצור קשר עם הגננת המבוגרת, בעלת הדליות ברגליים, עד שהיא נואשת. בחיי המציאות, חנה מכשילה כל סיכוי להיחלץ מחיי הקדרות והדכדוך שלהם כשהיא יוצאת למסעות קניות מטורפים ומבזבזת בלי חשבון, במקום לחסוך לדירה חדשה, כחפצו של מיכאל הנבון והאחראי. היא חצויה בלבה - ברגעי שפיות היא יודעת שמיכאל ראוי לאהבה ולכבוד, היא גאה בבנה יאיר, היא משתדלת להתאים את עצמה לחייה כמות שהם ולשפרם, אך רגעי הדמיון, ההזיות והצמידות לעבר, אמיתי או מדומה, משתלטים עליה שוב ושוב. היא כמהה למחלה קשה, כזאת שידעה בילדותה, לבריחה מאחריות אל תעתועי קדחת, ועל רקע מבצע סיני, עם גיוסו של מיכאל, היא משתדלת להביא מחלה כזאת על עצמה בהתקף טירוף, שמיכאל המבוהל והחרד לחייה איננו מסוגל להבין. בהזיותיה היא רואה עצמה כנסיכה שלטת, שעמה מורד בה וגורר אותה מרום מושבה והמנסים להצילה מחפשים אותה לשווא.

לקראת סוף הספר, מיכאל הנאמן נופל סוף סוף בשבי חברתו ללימודים וחנה נסחפת אל סף התהום ואולי גם מעבר לה.

על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", אפשר לראות את המקור לדמותה של חנה באמו של המחבר, אשת איש ואם, שלא הצליחה להתמודד עם קשיי החיים והמציאות ואמרה נואש. סיומו של "מיכאל שלי" איננו אומר לקורא האם תצליח חנה להתגבר ולהיחלץ אל החיים החדשים, בדירה חדשה ובשכונה חופשית מצללי העבר והאופל, או שסופה יהיה כסוף בת-דמותה האמיתית, במוות או בשקיעה סופית בטירוף.

אפשר לראות קו של דמיון בין חנה לבין אילנה, גיבורת הספר "קופסה שחורה", המתלבטת בין אהבתה-שנאתה אל בעלה הראשון ונשבית אל חיי בורגנות שבעה, דתית ומשיחית עם בעלה השני, נכספת אל הדרקון יורק האש במצודתו המושלגת בנכר ומגישה תה ועוגות לידידי בעלה, עסקני קרקעות מפוטמים וזחוחי דעת.

ב-1975 עובד הספר על ידי הבמאי דן וולמן לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי", שזכה ב-3 פרסי כינור דוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם בנד, "המספר הבלתי מהימן ב'מיכאל שלי' וב'בדמי ימיה'", הספרות ג, יוני 1971, עמ' 47-30.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]