עמוס עוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוס עוז בפולין, מאי 2005

עמוס עוז (נולד בירושלים ב-4 במאי 1939) הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, סופר ואינטלקטואל ישראלי. נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל כיום. הגותו עוסקת בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו תורגמו ל-42 שפות שונות, יותר מכל סופר ישראלי אחר והוא אף זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 הועמד כמה פעמים לזכייה בפרס נובל לספרות.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז נולד בירושלים בשם "עמוס קלוזנר" (נהגה לעתים "קְלַאוּזְנֶר", לעתים "קְלוֹיזנֶר") למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית באוניברסיטה העברית וגם עבד בארכיון הלאומי. אמו פניה התאבדה כשהיה בן 12. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימים מועמד תנועת החרות לנשיאות מול חיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה ועלה ארצה בשנת 1934.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. למרות שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת ובזה לאי-רציונליות שייחסו לה,‏[1] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי האלטרנטיבה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הפכה משפחת חולדאי‏[2] למשפחתו המאמצת, והוא חי חיי קיבוץ מלאים. עוז התחתן עם בת הקיבוץ נילי, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה. בנו הצעיר דניאל הוא מוזיקאי‏‏‏[3] ומשורר. מספר שנים לאחר הולדת בנו עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה בנו ועבר לערד.‏‏

את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008

עוז הוא חבר האקדמיה ללשון העברית.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לכמה פרסומים קטנים בעלון הקיבוץ ובעיתון "דבר" לא פרסם דבר עד גיל 22, ואז החל לפרסם סיפורים. קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" פורסם בשנת 1965. הרומן הראשון שלו, "מקום אחר", יצא לאור בשנת 1966 מאז לא הפסיק לכתוב ופרסם ספר אחד לערך בכל שנה במסגרת הוצאת "עם עובד" של ההסתדרות. מאוחר יותר עזב את הוצאת "עם עובד" ועבר להוצאת "כתר" מכיוון ששם קיבל חוזה ייחודי המעניק לו שכר חודשי קבוע ללא קשר לתדירות פרסומיו.

עוז פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב"ידיעות אחרונות", "דבר", "הארץ" וב"ניו יורק טיימס". היו שהגדירוהו כ"דובר הרהוט ביותר של השמאל"‏[4].

חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.

הרומן "מיכאל שלי", שיצא לאור בשנת 1968, תורגם לכשלושים שפות. הספר מתאר סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא מצליח לחדור לתוך מסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה. הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. במקום אחר בספר זה, חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת בסיפור על אהבה וחושך, מכחיש עמוס עוז מכל וכל וטוען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין.

בספר "קופסה שחורה" מצייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

מעורבות חברתית-ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוס עוז, בטקס יקיר העיר ערד, 2012

עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בישראל, והדבר גם מתבטא בתחום הציבורי בו הוא נוהג להתבטא בקביעות, אם כי לא באותה תדירות בה נהג באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לכיסוי עיתונאי רב.[דרוש מקור]

עמדותיו של עוז הן יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. הוא התנגד למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו והיה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף. בנאומיו ובמאמריו תוקף עוז את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,‏[5] ומדגיש את היותו ציוני.

בין השאר אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.‏[6]

Cquote2.svg

"מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה"

Cquote3.svg
ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

בנאומו בעצרת שלום עכשיו בשנת 1989 כינה את תנועת גוש אמונים  : "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".‏[7]

בנושא החברתי התבטא:

Cquote2.svg

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.‏[6]

Cquote3.svg

עוז היה מזוהה במשך שנים רבות עם מפלגת העבודה והיה מקורב למנהיגה שמעון פרס שאף נהג להתייעץ עם הסופר לגבי כתביו, אך בשנות ה-90 הסיר את תמיכתו מ"העבודה" ועבר אל מרצ, שעם מנהיגתה שולמית אלוני ניהל קשרים טובים וקרובים. בשנים האחרונות הגדיר את מפלגת העבודה כמפלגה ש"בעיניי כבר כמעט לא קיימת". בבחירות לכנסת ה-16 שהתנהלו בשנת 2003 הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת. עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. עוז תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו וגינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל כפשעי מלחמה וקרא למצות את הדין עם האחראים.‏[8]

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."‏[9] על בסיס הציטוט הזה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.‏[10]. רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

במרץ 2011 פורסם כי עמוס עוז שלח למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לאור ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה"‏[11].

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות ניאו נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."‏[12]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏‏‏[20] עוז זכה בפרסים נוספים: פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורבגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.‏[21]‏‏‏[22]

  • באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
  • באוקטובר 2013 הוכרז עמוס עוז כזוכה בפרס קפקא
  • בשנת 2014, קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
  • בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה- "The National Jewish book award", ארצות הברית.
  • בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
  • ביוני 2014 קיבל עמוס עוז ד"ר כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
  • מקום אחר (רומן, 1966)
  • מיכאל שלי, (רומן על רקע ירושלים, 1967)
  • עד מוות (שתי נובלות, 1971)
  • לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
  • אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
  • הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
  • סומכי (ספור לילדים, 1978)
  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • מנוחה נכונה (רומן, 1982)
  • פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • לדעת אישה (רומן, 1989)
  • המצב השלישי (רומן, 1991)
  • שתיקת השמים : עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
  • אל תגידי לילה (רומן, 1994)
  • פנתר במרתף (רומן, 1995)
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
  • מנזר השתקנים (סיפור, הופיע לראשונה ב'ארצות התן' 2000)
  • סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
  • פתאום בעומק היער : אגדה (סיפור, 2005)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
  • תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
  • בין חברים (סיפורים, 2012)
  • יהודים ומילים, 2014 (יחד עם פניה עוז-זלצברגר)
  • בסוף שנת 2014 יצא לאור ספרו "הבשורה על פי יהודה", רומן.

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו תורגמו ל-42 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, אזרית, סינית ופולנית.‏[23]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות וראיונות:

מכּתביו:

על יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיפור על אהבה וחושך.
  2. ^ שבנה רון הפך לימים לראש עיריית תל אביב
  3. ^ רותה קופפר, אף אחד לא משתחרר מההורים שלו, באתר הארץ, 3 בפברואר 2006‏‏
  4. ^ [1].
  5. ^ ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 141
  6. ^ 6.0 6.1 בראיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002
  7. ^ אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, כרך 3, עמ' 159.
  8. ^ ראיון עם עמוס עוז, הגרדיאן
  9. ^ הנאום באתר הרשמי של עמוס עוז
  10. ^ אתר המסדר
  11. ^ יהונתן ליס, זעם בימין: עמוס עוז העביר לברגותי עותק מספרו והקדשה לשחרורו, באתר הארץ, 15 במרץ 2011; ynet, עמוס עוז: "הספר ניתן לברגותי בהכרה מלאה", באתר ynet‏, 30 במרץ 2011
  12. ^ עמוס עוז נגד "תג מחיר": "ניאו נאצים עבריים", באתר וואלה!, 9 במאי 2014
    עמוס עוז לא מתקפל על ה"ניאו-נאצים": "רציתי לזעזע", באתר וואלה!, 11 במאי 2014
  13. ^ ‏עומר כרמון, עמוס עוז יקבל 65 אלף דולר ממכון גתה הגרמני ,nfc, 28/04/2005‏
  14. ^ מתוך חוברת הטקס
  15. ^ חדשות המדע - מכון ויצמן למדע
  16. ^ שירי לב-ארי, עמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, באתר הארץ, 7/5/07
  17. ^ האם עמוס עוז יזכה בנובל?, באתר ynet‏, 11 באוקטובר 2007
  18. ^ ynet, עמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד, באתר ynet‏, 12 בפברואר 2008.
  19. ^ מרב יודילוביץ', השבוע של עמוס עוז, ynet,‏ 18 במאי 2008‏‏
  20. ^ עמוס עוז זכה בפרס היינה ל-2008, ynet‏ ‏, 05.11.08
  21. ^ איתי שטרן, נהיה לו עמוס, באתר nrg‏, 27 ביוני 2007
  22. ^ עומר כרמון, עמוס עוז קיבל 300 אלף שקל ממלך ספרד, 29/06/2007‏, nfc
  23. ^ עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר, באתר nrg‏, 8 בפברואר 2009
הקודם:
חנוך ברטוב, שלמה טנאי
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז

1986
הבא:
משה דור, דליה רביקוביץ