משתמש:אליזבט/איראן/חוקת איראן
חוקת איראן שונתה לאחר המהפכה האסלאמית, בין השאר על ידי ביטול מוסד השאה והקמת מספר מגנונים שמטרתם הייתה לשמר את השלטון בידי חכמי הדת ולהפיץ את המהפכה האיראנית ברחבי העולם האסלאמי.
לאחר משאל עם ב-29 - 30 במרץ 1979, בו בחרו 98 אחוזים מהמצביעים בעד הקמת רפובליקה אסלאמית באיראן. גובשה החוקה האיראנית בידי קבוצת חכמי דת עד אוקטובר 1979, בנובמבר נערך משאל עם נוסף, בו אושרה החוקה על ידי האיראנים. ב-3 בדצמבר נכנסה החוקה לתוקפה. השינויים היחידים שהתבצעו בחוקה לאחר מותו של מייסד הרפובליקה, איתוללה עט'מא רוחאללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989 אושרו במשאל עם גם הם, ונכנסו לתוקף ב-28 ביולי באותה שנה.[1]
חוקת איראן בתקופת השאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות המהפכה החוקתית באיראן, נבחר באיראן לראשונה המג'לס (הפרלמנט), והוא התכנס באוקטובר 1906. תוך זמן קצר העניקו לעצמם נבחרי המג'לס את הסמכות לגבש חוקה. הפרק הראשון (המהווה מעין הקדמה כללית), השני והשלישי גובשו במהרה על ידי הפרלמנט, ובעקבות לחץ מכל שכבות הציבור האיראני, נאלץ השאה מֹטַ'פַר א-דין שאה קאג'אר לחתום על החוקה ב-31 בדצמבר 1906; פרקים 4 ו-5 נוספו ב-1907 ו-1909, בהתאמה.
פרק 2 בחוקה הגדיר את חוקי ההצבעה באיראן, החלוקה למחוזות וקבוצות מצביעים ואת הקריטריונים בהם צריכים לעמוד המועמדים. סעיף 3 של פרק זה, הגדיר כי "נשים, רוצחים ופושעים אחרים, חיילים, זרים, בני פחות מ-25" ועוד קבוצות קטנות אינם יכולים להצביע.
פרק 3 עיגן בחוקה את מערכת הפרלמנט בעלת שני הבתים - האסיפה הלאומית (המג'לס) והסנאט. ההקדמה של פרק זה מציינת כי הקמת הפרלמנטים מתבצעת על פי צו של השאה "כדי לעודד את התפתחות ושמחת ממלכתנו ונתיניה".
פרק 4 בחוקה, שהתקבל ב-7 באוקטובר 1907 הגדיר את האסלאם השיעי התרייסרי כדת הרשמית של המדינה (סעיף 1). סעיף 2 ציין כי לחוקי המג'לס אסור לסתור את "עקרונות האסלאם הקדושים או את חוקיו של הוד קדושתו, הטוב באנושות (הנביא מוחמד). סעיף זה גם הגדיר כי ועדה בת לפחות חמישה חכמי הדת תהיה זו שתפסוק בנוגע להתאמת של החוקים לאסלאם, עד חזרתו של המהדי ש"יקים שלטון של צדק נצחי". בתקופת שושלת פהלווי, פרק זה של החוקה לא יושם כהלכה, וגרם לזעם רב מצד חכמי הדת. פרק זה גם מגדיר את בירת איראן כטהראן, צבעי הדגל האיראני, החלוקה למחוזות, נוסח השבעת השאה. הפרק מגדיר את תנאי פיטור שרים וחברי פרלמנט, את מבנה מערכת המשפט, תשלומי המיסים וסוגיית הגיוס לצבא. פרק זה גם מזכיר את עקרונות שוויון האזרחים בפני החוק, חופש הביטוי בתקשורת והפרדת הרשויות.
פרק 5 בחוקה, שהתקבל ב-1 ביולי 1909 מגדיר את מספר הנבחרים בפרלמנט ל-120, וקובע כי היחס בין מספר הנבחרים לכל מחוז צריך להיות יחסי למספר אזרחי המחוז. הסעיף מגדיר גם הוא את הקריטריונים בהם צריכים לעמוד המועמדים לבחירות למג'לס, אך מוסיף מספר התניות דוגמת השתייכות דתית (לאסלאם, לנצרות, ליהדות או לזורואסטריות בלבד). הסעיף גם מציין כי אנשים ש"חיים בחטא" ו"כופרים באותודוכסיה של האסלאם" לא יכולים להבחר. החלק הארוך בפרק זה הוא פירוט מקומות ההצבעה במחוזות השונים.
שינוי החוקה ב-1963[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות מסע החילון והמודרניזציה של השאה מוחמד רזה פהלווי שזכה לכינוי המהפכה הלבנה, בוצעו מספר שינויים בחוקה, לאחר שאושרו במשאל עם. מלבד חוקים חדשים של השאה, שהכריחו נשים להסיר את רעלותיהן וגיוס חובה של טלבות, מספר מעקרונות החילון סתרו החוקה. התיקונים התירו לנשים לבחור ולהבחר בבחירות[2], ביטלו את הפאודליזם באיראן[3], הפריטו מספר מפעלים של המדינה והפכו את הלימודים בבית הספר היסודי לחובה[4]. שינויים אלו בחוקה והחוקים החדשים קוממו את חכמי הדת ותומכיהם השמרנים.
גיבוש החוקה לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה הפוסט-מהפכנית הראשונה נכתבה באיראן על ידי המשפטן האסלאמי חסן אברהים חביבי ופורסמה על ידי הממשלה הזמנית של מהדי באזרגאן ב-18 ביוני 1979, היא התבססה על החוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית מ-1958. תפקידי ראש הממשלה והנשיא, למשל, היו הרשות המבצעת. בין חוקה זו לחוקת 1906 לא היה שוני רב מלבד העברת הסמכות מהמונרך לנשיא, לחכמי הדת לא ניתן תפקיד מסוים או מעמד חזק ברפובליקה החדשה. נראה היה כי ח'ומייני היה מוכן להעביר גרסה זו של החוקה למשאל עם, או לוועדה בת 40 חברים שתפקידה היה לחוות דעתה על החוקה, אולם לא היה בסמכותה להכניס בה שינויים. למרבה האירוניה הייתה זו התנגדותם של הארגונים הקומוניסטיים שהשתתפו במהפכה ומספר חכמי דת,[1] שגרמה להפניית החוקה לגוף נבחר.
מועצת המומחים לחוקה שנבחרה בקיץ 1979, בבחירות שכנראה הוטו לטובת תומכי התאוקרטיה, הייתה זו שצריכה להכניס שינויים בחוקה האיראנית. המועצה הורכבה מ-73 נבחרים, 55 מהם היו חכמי דת, ו-50 מהם היו חברים במפלגתו של ח'ומייני. עם זאת, במערכות הבחירות של חכמי הדת, רבים מהם טענו כי לא יבצעו שינויים משמעותיים בחוקה הליברלית.[2] כתריסר חברים היו מועמדים עצמאיים או של המפלגות הקטנות, שהצביעו נגד השינויים של אנשי הדת בחוקה.[3]
המועצה התכנסה לראשונה ב-18 באוגוסט כדי לשקול את הנוסח של חביבי, היא סיימה את שכתוב החוקה ב-15 בנובמבר[4]. השינויים שהוכנסו היו משמעותיים - רעיון שלטון איש הדת של ח'ומייני, הוכנס לחוקה על ידי יצירת תפקיד המנהיג העליון לו הוענק כוח כמעט בלתי מוגבל, גופי שלטון אחרים, בהם לחכמי הדת היה תפקיד משמעותי או רוב הוקמו גם הם. ב-2 - 3 בדצמבר אושרה החוקה במשאל עם ברוב של 98 אחוזים[5].
ההקדמה לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההקדמה, הפותחת את החוקה האיראנית, מצדיקה את קיומה של הרפובליקה האסלאמית בהשתתפותן של כל שכבות האוכלוסיה באיראן במהפכה העממית, "בעלת האופי האסלאמי היחודי" ובעלות של "יותר מ-60,000 שאהידים", להפלת השאה. נטען בחוקה כי תנועות אנטי-קולוניאליסטיות באיראן, דוגמת זו של מוחמד מוסאדק שהלאים את תעשיית הנפט האיראנית ותנועות חוקתיות ליברליות, דוגמת זו של 1906, כשלו בשל "העדר בסיס אידאולוגי". ההקדמה חוזרת על מספר מוטיבים מוכרים בדרשות ההסתה של ח'ומייני נגד השאה, דוגמת הטענה להענקת חסינות ליועצים אמריקנים מפני החוק האיראני והטבח באלפי מפגינים נגד השאה ביום העאשוראא' ב-1963.[5] ברוח דרשות ח'ומייני נמתחת ביקורת על ה"קונספירציה האמריקנית" בדמות המהפכה הלבנה של מוחמד רזה שאה פהלווי שנועדה "לבסס את השלטון הרודני ולהגביר את התלות הפוליטית, התרבותית והכלכלית של איראן על האימפריאליזם העולמי."
האסלאם בחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה מצטטת באופן ישיר את הקוראן 13 פעמים ומספר ציטוטים מדבריו של הנביא מוחמד מהחדית' ואימרות אסלאמיות ידועות. החוקה קובעת כי איראן תחזק את קשריה עם תנועות אסלאמיות עממיות, ותפעל לקידום מהפכות אסלאמיות נוספות ברחבי העולם, עד איחוד העולם כולו לאומה אסלאמית אחת.[6], זאת בהתבססות על איה 92, בסורה 21 "זוהי האומה שעליכם להיות: אומה אחת, ואני הוא ריבונכם, על כן עִבדוני".
מצויין בהקדמת החוקה כי "ישרי הדרך" (חכמי דת) הם אלו שינהיגו את איראן[7] ב"שלטון קדוש" וחוקי איראן "יסבבו סביב הקוראן והסונה (דרך חייו של הנביא מוחמד). לפיכך פיקוח קפדני וישר על ידי חכמי דת צודקים, אדוקים ומסורים, הוא נחוץ לחלוטין." נטען כי תנועת המהפכה שבה לעקרונות הבסיסיים של האסלאם ומטרת המשטר האיראני הנוכחי היא "ליזום את תהליך האבולוציה האינטלקטואלית והאידאולוגית לכיוון המטרה הסופית, כלומר, תנועה לכיוון אללה". מטרת הקשרים עם התנועות האסלאמיות מוגדרת בפתיח לחוקה כ"הבטחת המשך המאבק לשחרור כל בני האדם המדוכאים והמקופחים ברחבי העולם".
המנהיג העליון בחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^
Bakhash, Reign of the Ayatollah's (1984) p.81
- ^
Keddie, Modern Iran (2003) p.247
- ^ Schirazi, Constitution of Iran (1997) p.31-32
- ^ Bakhash, Reign of the Ayatollah's (1984) p.83
- ^ בהפגנות שנערכו בעידוד של ח'ומייני ב-5 ביוני נהרגו כ-100 איש, אולם המספר נופח ל-15,000 על ידי תומכי ח'ומייני, משום שהיה זה ה-15 בחודש ח'ורדאד (שנת 1342) בלוח השנה הפרסי). ראו עוד בנושא אצל אמיר טאהרי - רוח-אללה, ח'ומייני והמהפכה האסלאמית בפרק "עשוראא' השנייה".
- ^ גם ארגונים אסלאמיסטיים סוניים דוגמת אל-קאעִדה תומכים בהקמת ח'ליפות בכל השטחים בהם חיים מוסלמים. ראו למשל במכתבו של סגנו של בן לאדן, אימן זווהירי למפקד אל-קאעידה בעיראק דאז, אבו מצעב אל-זרקאוי, מאוקטובר 2005 באתר מנהל המודיעין הלאומי האמריקני.
- ^ על סמך איה 105, סורה 21: "... עבַדיי הישרים ירשו את הארץ".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הטקסט המלא של החוקה הנוכחית באנגלית
- הטקסט המלא של החוקה בתקופת השאה מויקיציטוט. (אנגלית)
- רקע כללי וסיכום קצר של החוקה הנוכחית (אנגלית)
- מאמר שעוסק, בין השאר, בסיבות לשינויים בחוקה ב-1989 (אנגלית)