משתמש:טוויג/ מעשה משבעה קבצנים

מעשה משבעה קבצנים, או מעשה מז' בעטלירס הוא המעשה הי"ג בספר סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, המלקט סיפורים שנאמרו על ידי רבי נחמן מברסלב. זהו המעשה הארוך ביותר של רבי נחמן ונחשב לפסגת יצירתו הספרותית. את הסיפור סיפר רבי נחמן במשך כמה ימים לפני מותו, והתחיל לספרו בכ"ה באדר ב' שנת התק"ע.

עלילת המעשה

סיפור המסגרת

הסיפור נפתח בתיאור מלך ולו בן יחיד. משתה גדול נערך בממלכה, מאחר והמלך החליט למסור את מלכותו לבנו עוד בחייו. המלך, שהיה חוזה בכוכבים, מספר לבנו שחזה כי הבן עתיד לרדת מן המלוכה. עם זאת, עליו להיות בשמחה תמיד, וכך יהיה גם האב שמח- כי אם הבן שמח הרי זה משמח את האב, ואם הבן אינו שמח, הרי שלא היה ראוי למלוכה וטוב שירד ממנה, וגם זה ישמח את האב.

הבן מקבל את המלוכה, ומאחר והיה חכם מאוד, כיבד והעשיר את החכמים שבמדינה. מהר מאוד המדינה נעשתה למדינה של חכמים, עד כדי כך שהפחות ביותר באותה המדינה היה נחשב לחכם גדול בכל מדינה אחרת. החכמים הגדולים של המדינה התפקרו, ומשכו אחריהם את המלך. אך מאחר והמלך נולד עם מידות טובות, היה מתעורר מדי פעם לתשובה, אך בכל פעם היו השרים גוררים אותו לאפיקורסות מחדש.

היתומים ביער

שני ילדים, בן ובת, אובדים ביער. הם פוגשים בקבצן עיוור, שנותן להם אוכל אך מסרב לקחת אותם איתו, ומברך אותם שיהיו כמוהו. לאחר מכן פוגשים הילדים בקבצנים נוספים, כל אחד מהם בעל מום אחר: חירש, כבד פה, עקום צוואר, גיבן, גידם ופיסח. כל אחד מהם נותן להם לאכול ומברך אותם שיהיו כמוהו.

לאחר מכן מגיעים הילדים למקום יישוב ונעשים קבצנים בעצמם. לאחר שהם גדלים, מחליטים הקבצנים האחרים ביישוב לחתן אותם זה לזה. כל הקבצנים הולכים לקבץ נדבות ממשתה יום ההולדת של המלך, ומהשאריות הם מארגנים סעודת חתונה לשני הילדים. לאחר החתונה, במהלך שבעת ימי המשתה, מתגעגעים הילדים לקבצנים שפגשו ביער, ולהפתעתם בכל יום מימי המשתה מגיע קבצן אחר לבקרם.

היום הראשון: הקבצן העיוור

הקבצן העיוור מספר לזוג הצעיר שבעצם אינו עיוור כלל, כל העולם כאין ואפס בעבורו, כך שהוא אינו רואה אותו כלל; ולמרות שהוא נראה זקן, בעצם הוא צעיר מאוד. הוא מספר סיפור כדי להסביר את טענותיו.

ניצולים מספינה טרופה התקבצו במגדל, והחלו להתפאר מי זוכר מעשה עתיק יותר. הם מספרים שהם זוכרים כיצד חתכו את התפוח מהענף, או המראה של הפרי לפני שנמשך על הפרי וכיוצא בזה, ואילו הקבצן העיוור מספר שהוא זוכר לא כלום. לאחר מכן מגיע נשר גדול ומבאר את הזכרונות שסיפרו האנשים: התפוח הוא בעצם משל לוולד, וכל אחד מהאנשים זכר שלב מוקדם יותר בהיווצרותו של התינוק.

מקורות לעלילה

"נכנסה העז למערה"

גרשם שלום ציין כי ”סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין”. דברים אלה יפים גם לסיפור שלפנינו.

הרעיון של חלב עזים כמרפא למי שגונח מלבו מופיע בברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי: ”מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית”. פתיחת הסיפור "מעשה העז" נוטלת לא רק את הרעיון מהברייתא, אלא גם את המילים: "מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים".

הרעיון של בהמה המאפשרת את קפיצת הדרך מופיע בתלמוד הירושלמי (מעשר שני, פרק ה', הלכה ב'), שם מסופר על רועה מארץ ישראל שרץ אחר שורו ומצא עצמו בבבל.

בשלושה קובצי מעשיות נכללות מעשיות הקרובות לעלילתו של "מעשה העז". הקבצים אמנם יצאו לאור לאחר "מעשה העז", אך הם מכילים מעשיות עממיות שמקורן קדום יותר:

• בקובץ "יידישער פאָלקלאָר" (יידיש: "פולקלור יהודי") בעריכת י"ל כהן נכללת מעשייה המספרת על מערה המובילה מפולין לארץ ישראל.
• בקובץ "סיפורי בעלי חיים בעדות ישראל" שבעריכת דב נוי נכללת מעשייה המספרת על פרה שידעה דרך סתרים לירושלים. אנשי ירושלים שמו באזנה מכתב המספר על סגולתה זו, אך המכתב התגלה רק לאחר שבעלי הפרה שחטו אותה.
• בקובץ Folktales of Israel שבעריכת דב נוי נכללת מעשייה המספרת על זוג יהודים זקנים שלהם עז הנעלמת מפעם לפעם, ושבה עם חלב משובח. הזקן הולך בעקבות העז, ודרך מערה מגיע בקפיצת הדרך לארץ ישראל. הוא שולח איגרת לאשתו באוזנה של העז, אך האישה לא ראתה את האיגרת ושחטה את העז, ובעקבות זאת התגלתה האיגרת.

מקורות לטקסט

מקורות מקראיים

• "לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז, יצאו לבקשה ולא מצאוה" - על פי ”בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו” (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק א').
• "נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" - הזקן ציטט כלשונו פסוק מספר משלי: ”בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי” (ספר משלי, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).
• "כיון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים" והעז "שותה ממעיין גנים" - שני תיאורים אלה נסמכים על הפסוקים ”שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ג) ו”מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ט"ו).
• "עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים" מרמז לביטוי המופיע שלוש פעמים בשיר השירים: ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם”.
• "אמר לעצמו, עד שיפוח היום ונסו הצללים" נלקח ישירות משיר השירים: ”עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ו').
• "והעז עולה באילן ואוחזת בסנסניו." משיר השירים :”אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו” (מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוק ט'). קישור הרומז לעלייה לארץ ישראל: עליית אעלה בתמר - עליית יהודי תימן בשנת תרמ"ב (1882).
• "וכתב מכתב לאביו, מכנף הארץ זמירות אשמיע" - בעקבות הפסוק ”מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ” (ספר ישעיהו, פרק כ"ד, פסוק ט"ז).
• הבחור כותב בפתק: "צא לך בעקבי העז, אז תלך לבטח דרכך" - חציו הראשון של המשפט הוא בעקבות ”צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן” (מגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ח'), וחציו השני בעקבות ”אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ, וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף” (ספר משלי, פרק ג', פסוק כ"ג).
• הזקן המתאבל על בנו אומר "בני מי יתן מותי אני תחתיך, בני בני", בעקבות דוד המלך שאמר על אבשלום ”בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק א'). הזקן ממשיך ואומר: "חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף בני", וכך אומר יעקב, כאשר בניו מביאים לו את כתונת יוסף הטבולה בדם: ”חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ג). גם הביטוי "וימאן להנחם ויאמר, ארד אל בני אבל שאולה" לקוח מדברי יעקב: ”וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה” (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ה).
• הסיום "עוד ינוב בשיבה דשן ורענן" נגזר מהפסוק ”עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ” (ספר תהלים, פרק צ"ב, פסוק ט"ו). המזמור שבו נכלל פסוק זה, "מזמור שיר ליום השבת", נכלל בקבלת שבת, שלה מקום מרכזי בהתפתחות המעשייה (בגלל התקרבות השבת שלח הבחור את העז לבדה).

על בחירתם של מקורות אלה מעירה פנינה שירב:

קטעי הפסוקים משיר השירים מעניקים אופי אידילי-רומנטי לתיאור הארץ, ומרמזים על הוויה של הרמוניה ושלמות בין העם לאלוהיו, בהתאם למסורת הפרשנות האלגורית של שיר השירים. רישומם של זכרי הלשון מקינת דויד על אבשלום ומקינת יעקב על יוסף שונה לחלוטין. לבד מכאב השכול הם מעלים על הדעת מצבים של שבירה. הן מותו של אבשלום והן היעלמותו של יוסף הם סיפורים המשקפים את פגימת השלמות המשפחתית.

מירי ברוך מוצאת רמז אפי באזכור של קינת יעקב, ”שהרי גם בנו של הזקן, כמו גם יוסף, לא מת, אלא שסופו של יוסף, בסיפור המקראי, מוביל אותו לפגישה מחודשת עם אביו ואחיו, ואילו בסיפורו של עגנון, גם כשהזקן מגלה את הפתק הנופל מאוזן העז, לאחר השחיטה - שמחה אין בלבו”.

מקורות מהתלמוד ומהתפילה

• "תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל" - הנוסח "ברוך המקום ברוך הוא" מקורו בהגדה של פסח.
• "שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת המלכה" - במסכת שבת (קיט א) מסופר על רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". הפיוט "לכה דודי", שחובר על ידי שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה ה-16, מבוסס על מנהג זה.
• הזקן המתאבל על בנו אומר "אוי לו לאב שהגלה את בנו", בעקבות המסופר במסכת ברכות (ג א) כי הקב"ה אומר "אוי לו לאב שהגלה את בניו".

הסיפור כמעשייה

ל"מעשה העז" מאפיינים מקובלים של מעשייה:

• היותו מבוסס על עלילה קיימת ומפורסמת (כאמור לעיל בסעיף "מקורות לעלילה").
• תחילתו "מעשה בזקן אחד".
• סיומו, המהווה גרסה עגנונית לסיום השגרתי של מעשיות רבות: "ואם לא מתו הם חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה".
• שילוב חריזה בטקסט, כדוגמת "כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה", וכן "מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה עוד אין".
• התבססות על פלאים: עז פלאים ומערת פלאים המאפשרות קפיצת הדרך. הפלאים אינם מתרחשים לכל אחד, אלא רק למי שראוי לכך.

פרשנות

האב והבן

דבורה ברגמן רואה ב"מעשה העז" סיפור של שכר ועונש, ושואלת מדוע זכה הבן לנס שהביאו לארץ ישראל, ואילו האב לא זכה לכך. היא רואה את הסיבה לכך בעובדה ”שהאב והבן שונים מאוד באופיים, בהתייחסותם לחיים ובתגובותיהם”. הבן תמים ואופטימי ופעולותיו ספונטניות ועל כן מאפשרות לו לנצל את שעת הכושר שהזדמנה לידו. האב, לעומתו, הוא אדם הגיוני וחקרן. ”החקירה המבררת סיכויים וסיכונים לפני מעשה איננה מתיישבת עם ההיענות המהירה והספונטאנית לנס, המתרחש וחולף כהרף עין”, מסבירה ברגמן.

פנינה שירב, לעומתה, רואה את האב והבן כמשלימים זה את זה:

הבן פועל מתוך נכונות תמימה למלא את משאלתו של אביו ולהשביע את סקרנותו. האב הוא אפוא המניע הראשון לפעולה. לולא חקרנותו של האב, שלא הסתפק במרפא שהביא חלב העז לעצמותיו אלא ביקש לדעת מהו מקורו, לא היה הבן מגיע לארץ ישראל.

היא מוסיפה ומציינת:

החמצתו של האב אף היא פרי צירוף של תכונות השניים: הפעם חוברת תמימותו של הבן, המנסה לחזות את תגובות אביו ואת התנהגות העז, אל ייאושו הנמהר של האב. שניהם שותפים אפוא שלא בידיעתם, כמובן, ביצירת התנאים להתרחשות הנס, ושניהם גם שותפים שלא בידיעתם בסיכול האפשרות הזאת בשנית.

את ההבדלים בין האב לבן היא מייחסת לעיצובם ”באורח סטריאוטיפי כזקן וכצעיר”, ומבהירה:

יותר משהסיפור חושף את ההנמקה להתרחשות הפלאית ולסיכולה בשנית, הוא מציגה כתופעה, שרב בה הנסתר על הגלוי והמפורש... לפי תפיסה זאת אין לראות ב'מעשה העז' סיפור דידקטי, המציג מופת של התנהגות חיובית מול מופת של התנהגות שלילית.

הלל וייס מציג מסקנה מהסיפור:

אין דרך קצרה לגאולה, אין קפיצת דרך. קיצור דרך לארץ ישראל גורם לניתוק בין דור האבות לדור הבנים, המגששים דרכם זה אל זה בשפות שונות ובמקצבי חיים אחרים כמו הרפתקנות מול חששות וחרדות. עדיין רחוקה הדרך עד ישוב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

יסוד מיסטי

דבורה ברגמן מוצאת בסיפור גם יסוד מיסטי, וכותבת: ”הסיפור שלפנינו הוא לא רק מעשה-פלאים, וגם לא רק סיפור דידקטי תמים המטיף להתנהגות מוסרית מקובלת או לשמירת מצוות 'כפשוטה', אלא בנוי גם על יסוד מיסטי, ומטיף להתנהגות ברוח המיסטיקה היהודית, אשר לפיה לא די שיהיה אדם שומר מצוות, אלא צריך שיהיה קשוב לקולות ולרמזים מגבוה, ויהיה נכון לעשות כל מה שמוטל עליו באמצעותם”.

ברגמן מציגה במאמרה איתותים אחדים המבצבצים מהעלילה ונקשרים במיסטיקה היהודית. בין השאר היא מציגה זיקה הדוקה בין "מעשה העז" ובין אגדת רבי שמעון בר יוחאי שהסתתר במערה, כפי שהיא מופיעה בספר האגדה (סימן רכ"א).

המילה "משיחה", שפירושה חבל דק, מופיעה בסיפור קצר זה שמונה פעמים. פנינה שירב רואה בכך רמז למשיח. ”החזרה המרובה על מילה בעלת כוח אסוציאטיבי כזה ודאי שאינה מקרית, והיא מתפקדת כאיתות לקורא. ברוב המקרים נקשרת מילה זו לשיח הפנימי של הבן או לדיבורו בפועל”, מציינת שירב, ומוסיפה כי ”הבן, באופן בלתי-מודע ובלתי-מתוכנן, נוהה אחר איזו בשורה משיחית ומגיע לארץ ישראל”.

חוקר הקבלה משה חלמיש אף מוצא בסיפור מוטיבים קבליים שונים.

כיצד ישראל נגאלין?

ברגמן רואה ב"מעשה העז" התייחסות למחלוקת המתקיימת ביהדות עד היום (ראו אתחלתא דגאולה), האם שיבת ציון תבוא בדרך נס או בפעולה אנושית לא פלאית, וכותבת:

בהדגישו את האספקט הפלאי של הסיפור, ובעיקר של הגאולה, מקבל עגנון את הגישה המסורתית של אמונה בגאולה פלאית. אבל בריבוי האיתותים על תורת הח"ן הוא מרמז גם על קבלת טענתה של תורה זאת, שבכוחם של בני אדם, ואפילו בודדים, לזרז תהליכים היסטוריים, ותהליך הגאולה הפלאית בכלל זה. את האמונה בגאולת-נס מקשר עגנון דווקא לעשייה, ולעשייה דחופה אפילו, ואילו את הציפייה הפסיבית למשיח הוא מציג כעיכוב הגאולה. על פי ראייה זאת קורא הסיפור לשומעיו להיות מוכנים לגאולה פלאית כאן ועכשיו, להקשיב לאותותיה ולהזדרז בניצול שעות הכושר, שבהן הפעלת הפלא כמו גם דחייתו היא בידינו.

בסיפור אחר שלו, "בלבב ימים", מספר עגנון על חבורה של חסידים שקמה ועלתה לארץ ישראל, בלי להמתין לנס. עם זאת גם בסיפור זה לנס ולהשגחה האלוהית מקום מרכזי:

• נס גלוי אירע לאחד מבני החבורה, חנניה, שאיחר להגיע לספינה, ולכן שט לארץ ישראל על גבי מטפחתו.
• כאשר נחלצה ספינתם מסערה עזה שאליה נקלעה, מתאר המספר: "תפילתם עשתה מחצה ומשמשי הספינה עשו מחצה והקדוש ברוך הוא ברחמיו יתברך עשה הכל".

זיוה שמיר מציינת שבסיפור

מקופלים כבקליפת אגוז כל תולדות הציונות בשנים שקדמו לעלייתו הראשונה של עגנון ארצה ומקופלים בו גם כל הוויכוחים שהתנהלו ברמה בדבר הדרך הנכונה בדור של "על פרשת דרכים", שעל ראשו מרחפת שאלת "לאן?"

והיא מסכמת שהסיפור הוא משל שנמשלו:

רק צעירים אופטימיים, שאינם שואלים שאלות מיותרות והולכים אחרי צו לבבם, יגשימו את חלום ארץ ישראל, רומז כאן עגנון לקוראיו, ואילו הזקנים הדעתניים והחקרנים יישארו ספונים בבתיהם, וקול פעמוני הגאולה לא יגיעו לאוזניהם.

המעשייה כסיפור לילדים

מרבית הפרשנים מתייחסים ל"מעשה העז" כאל סיפור למבוגרים, ומנתחים אותו בהתאם. כאמור לעיל, "מעשה העז" פורסם, באותו הנוסח אך בלוויית איורים, גם כמעשייה לילדים. מירי ברוך בחנה את הסיפור מנקודת מבטו של הקורא הצעיר, ומנקודת מבט זו היא רואה בו סיפור חניכה, מעשיית התבגרות, שבמסגרתו רוצה הבן להיות עצמאי וליזום דברים חדשים. היא מציינת:

מבחינתו של הקורא הצעיר, יש כאן אומנם מעשייה, עם עז (בתפקיד הפיה) ואין כאן תיאור של מצוקות קשות שצריך הגיבור לעבור בשלב "הספרציה אינדיבידואציה", אבל יש בסיפור מסר אופטימי מאוד לילד הקטן הקשור כל כך להוריו, נותני לחמו (נותני חלב), שהוא יכול להסתדר גם בלעדיהם, וראיה: הבן בסיפור מאושר במקומו החדש גם בלי ההורים, וגם בלי העז והמשיחה. מבחינתו של הילד השומע, זהו סיפור של תהליך הספרציה (הפרדה) של הילד מהוריו, וככזה הוא סיפור אופטימי מאוד, ונסגר כך במהודק על ידי משפט הסיום של הסיפור.
באמצעות הצגת שלוש נקודות תצפית שונות בסיפור (של האב, של הבן ושל המספר, הזהה כאן עם הקורא) מאפשר עגנון לשומע להשלים פערים ולשמוע בסיפור מה שרלוונטי לתקופה ולמצבו הנפשי של הקורא בשלב הקריאה. הקורא המבוגר יטעין את הסיפור באלוזיות המקראיות, באידאולוגיות וביחס השונה אל הציונות, ואילו הקורא התמים, חסר המידע המרומז בסיפור - עשוי לשמוע כאן סיפור מרגיע על ילד שהצליח להסתדר בכוחות עצמו, ולהיות מאושר בחייו גם אחרי הניתוק מן הקן ההורי.

עיבוד לתיאטרון

בשנת 2007 העלה "תיאטרון מראה" את ההצגה "מעשיות ומעשים", על פי שלושה סיפורים של עגנון: "הפרוטה", "מעשה העז" ו"מאויב לאוהב".