לכה דודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפיוט לכה דודי הוא חלק מתפילות קבלת שבת הנאמרות בערב שבת לפני תפילת ערבית. הפיוט חובר על ידי ר' שלמה אלקבץ ונחשב לחלק החדש ביותר בסידור התפילה שמקובל על כל העדות. הוא הודפס לראשונה בגרסתו של אלקבץ בסידור במנהג ספרד שהודפס בוונציה בשנת ה'שמ"ד (1584). לפיוט חוברו לחנים רבים.

תוכן עניינים

1 מקור הפיוט
2 תוכן הפיוט
3 מבנה הפיוט
4 מנהגים הקשורים לפיוט
- 4.1 עמידה
- 4.2 מנגינה
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור הפיוט

הפיוט הוא חלק מטקס קבלת שבת, שהותקן על ידי מקובלי צפת במאה ה-16 והתקבל בכל קהילות ישראל. טקס זה כולל סדרה של פיוטים ופרקי תהלים הנאמרים לפני תפילת ערבית לשבת. קבלת שבת עצמה מבוססת על מנהג קדום המוזכר בתלמוד הבבלי:

	רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה.
– מסכת שבת, קי"ט/א

ובתרגום לעברית: רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ורבי ינאי היה לובש את בגדי השבת ואומר "בואי כלה בואי כלה". נוסח הפיוט "לכה דודי" מתייחס ישירות לציטוט זה.

[עריכה] תוכן הפיוט

הנושאים בהם עוסק הפיוט הם קדושת השבת, בניין ירושלים, וקבלת פני הכלה.

הבית הראשון, הוא הפזמון, קורא לקבלת פני הכלה על ידי דודהּ‏. מוטיב הכלה והדוד מקורו בשיר השירים והוא מתפרש בדרך כלל בספרות כיחס שבין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. בפיוט זה רומז המוטיב גם לקבלת השבת (הכלה) על ידי עם ישראל (הדוד).

הבתים השני והשלישי עוסקים בקדושת השבת, תוך התייחסות לבריאת העולם ולמעמד הר סיני. הבתים הבאים, מהרביעי ועד התשיעי עוסקים בתקומתה של ירושלים, תוך אזכורים מילוליים מנבואות הנחמה של ישעיה.

הבית האחרון הוא הקריאה לכלה להיעתר לקריאותיו של הדוד מהבית הראשון. גם כאן השימוש במוטיב הוא דו משמעי.

[עריכה] מבנה הפיוט

לפיוט "לכה דודי" עשרה בתים כאשר הראשון שבהם משמש גם כפזמון חוזר. שמו של המחבר (שלמה הלוי) רשום באקרוסטיכון בראשי הבתים, מהבית השני ואילך. שלושת הטורים הראשונים שבכל בית חורזים בחרוז אחד המתחלף בכל בית, ואילו הטור הרביעי מסתיים בחרוז אחיד לאורך הפיוט כולו. חרוז זה מתאים לפזמון החוזר - "לָה".

בפיוט מופיעים צימודים רבים הלקוחים מפסוקים מהמקרא ומדברי חז"ל. יש וצימודים אלו לא מופיעים בצורתם המקורית, אלא שונו על מנת לשמור על האקרוסטיכון והחריזה. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בתחילת הבית השני: "שמור וזכור בדיבור אחד". הפייטן שינה את סדר המילים על מנת שהבית יתחיל באות ש' וישמור על ראשי התיבות של שמו.

[עריכה] מנהגים הקשורים לפיוט

[עריכה] עמידה

לכה דודי הוא אמנם המרכיב המאוחר ביותר בתפילה שהתקבל בכל קהילות ישראל, אך בין הקהילות השונות קיימים כמה חילופי מנהגים באשר לאמירת הפיוט. מלבד מספר הבדלי נוסח קלים, נחלקים המנהג הספרדי והאשכנזי בשאלת העמידה בזמן אמירת הפיוט. הספרדים מקפידים לעמוד בעת האמירה ואילו האשכנזים מתיישבים לאחר אמירת מזמור שיר ליום השבת.

עם זאת, בבית האחרון נעמדים גם האשכנזים כיון שמתוך הבנה שהכלה המדוברת היא השבת, נהגו כל קהילות ישראל לקבל את פניה במחווה פיזית כלשהי. יש שנהגו להסתובב לירכתי בית הכנסת בעת אמירת בית זה, כקריאה לשבת שתיכנס, יש הנוהגים לכוון פניהם לצד מערב, לכיוון שקיעת השמש ויש הנוהגים לקוד לימין ולשמאל. מאחר ובמרבית בתי הכנסת מצוי הפתח מאחורי המתפללים, פשט גם המנהג לפנות לאחור בעת אמירת הבית, ללא קשר למיקום הכניסה וצד מערב.

[עריכה] מנגינה

לפיוט לכה דודי עשרות לחנים שונים. במקצת מקהילות אשכנז נהוג לשנות את המנגינה ב"לא תבושי ולא תיכלמי" כדי להדגיש המעבר מהקושי והכאב של הבתים הקודמים לו לאלו שממנו והלאה, המבטאים שמחה יתירה על בואה של השבת. ברבות מהקהילות האחרות אין נוהגים כך, אלא כל הפיוט מושר במנגינה אחת.