קבלת שבת

קבלת שבת היא קבוצת מזמורי תהילים ופיוט הנאמרים בבית הכנסת בזמן המעבר בין ערב שבת לליל שבת, בין תפילת מנחה של חול לתפילת ערבית של שבת, ומציינת את תחילתה של השבת.

בהשראת הטקס הדתי התפתחו גם טקסים ואירועים שונים בשם זהה עם מאפיינים מסורתיים או חילוניים על ידי קבוצות יהודיות שונות, בערב שבת ובליל השבת (לדוגמא, טקס קבלת שבת בקיבוצים).

מקור המנהג

יסוד מנהג זה נמצא בתלמוד הבבלי, במסכת שבת (קיט ע"א), שם נאמר: "רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא (התעטף ועמד בכניסת השבת), אמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה [גירסה אחרת: שבת המלך‏]. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת (לבש בגדיו בכניסת השבת) ואמר: "בואי כלה בואי כלה"".

אמירת המזמורים צ"ב וצ"ג בתהילים ('מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך') ופרק "במה מדליקין" קדומה יותר משאר סדר קבלת שבת, והייתה נהוגה כבר בתקופת הגאונים (במחצית הראשונה של ימי הביניים)^{[דרוש מקור]}.

מקור הנוסח הנוהג כיום במקובלי צפת, ובראשם האר"י ותלמידיו במאה ה־16. הם היו נוהגים לתת בערב שבת דין וחשבון בפני אלוהים על מעשיהם במהלך השבוע^{[דרוש מקור]}, וסמוך לזמן כניסת השבת להזמין זה את זה במילים "בוא ונצא לקראת שבת המלכה" (בדומה לנאמר בגמרא), ולצאת, לבושים בבגדים לבנים, אל השדה הסמוך לעיר (הידוע בכתבי האר"י כ"חקל תפוחין קדישין") כדי לקבל את פני השבת. הם אמרו כמה מזמורי תהילים, וסיימו בפיוט "לכה דודי".

המנהג התקבל בתפוצות ישראל, אף שהיו קהילות שהסתייגו מהטקס החדשני ומיסודותיו הקבליים^{[דרוש מקור]}. עדות להסתייגות מהכנסת הטקס לנוסח התפילה המקובל אצל יהודי אשכנז ניתן למצוא בהיתר למנות לקבלת שבת חזן שלא הגיע לגיל מצוות, וכן מיקום החזן של קבלת שבת בבימה במרכז בית הכנסת, ולא במקומו הרגיל של החזן, כבעיקר התפילה. (לפי דעה אחרת זהו זכר למנהגם של מקובלי צפת, שהיו יוצאים לשדה ומקבלים את השבת בגופם ממש^{[דרוש מקור]}).

בתקופה מוקדמת יחסית^{[דרושה הבהרה]} היה נהוג לומר את הפרקים האחרונים ('מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך') בזמן מאוחר יותר, לפני תפילת ערבית של שבת.

תוכן קבלת שבת

עיקר קבלת שבת הוא אמירת שבעה מזמורי תהילים המכוונים כנגד שבעת ימי השבוע, כאשר קודם לפרק צ"ב ('מזמור שיר ליום השבת') שרים את הפיוט 'לכה דודי'. התוכן העיקרי של הפרקים הוא תיאור מלכותו של אלוהים על העולם וכל ברואיו, והם כוללים ביטויים רבים של שמחה, שבח והלל. תוכנו של הפיוט 'לכה דודי' הוא השבת, חורבן ירושלים והציפייה לבנייתה ולגאולה.

סדר הפרקים הוא:

• מזמור צ"ה בתהלים ('לכו נרננה')
• מצמור צ"ו ('שירו לה' שיר חדש')
• מזמור צ"ז ('ה' מלך תגל הארץ')
• מזמור צ"ח ('מזמור שירו לה' שיר חדש')
• מזמור צ"ט ('ה' מלך ירגזו עמים')
• מזמור ק' ('מזמור לתודה') - רק לפי נוסח הספרדים
• מזמור כ"ט ('מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים')
• אנא בכח (רק בחלק מהקהילות)
• הפיוט לכה דודי
• מזמור צ"ב ('מזמור שיר ליום השבת')
• מזמור צ"ג ('ה' מלך')

בסיום קבלת שבת נאמר קדיש יתום.

תוספות לקבלת שבת

ישנו מנהג נפוץ, בעיקר בקהילות ספרדיות, לומר לפני קבלת שבת את כל שיר השירים. בקהילות אשכנזיות רבות מקובל לומר את הפיוט ידיד נפש קודם לקבלת שבת.

לאחר קבלת שבת נאמר הפרק השני במשנה מסכת שבת: "במה מדליקין". המקור לאמירת פרק זה הינו מתקופת הגאונים, והטעם קשור בתקופה בה הדליקו את נר שבת בשמן ופתילות, ואמירת פרק זה הינה תזכורת למי שהדליקו את הנר באופן האסור, על מנת שיתקנו את הנר קודם לכניסת השבת, וכן תזכורת על החובה להדלקת נר שבת. עם זאת, כיום פרק זה נאמר בדרך כלל לאחר כניסת השבת, כך שכבר אסור לתקן את הנר גם אם הודלק באיסור (משום מלאכת מכבה ומלאכת מבעיר). כמו כן כיום ההדלקה הינה בנרות ולא בשמן ופתילות. סיבות אלו עומדות ביסוד מנהג נוסח ספרד לאמר את הקטע "כגוונא" מספר הזוהר במקום פרק 'במה מדליקין'.

מנהגים

הפרקים הנאמרים

בחלק מהקהילות הספרדיות (כמעט בכל קהילות המזרח התיכון וכן בכל הקהילות הספרדיות במערב אירופה), כמו גם אצל רבים מיהודי איטליה), לא נהוג כלל לומר שישה מזמורים, אלא מתחילים ישר ממזמור כ"ט. יהודי עיראק נוהגים לומר רק את מזמורים צ"ט וק'. הסיבה להבדל זה נעוץ בהבדל בין סדר קבלת שבת של הרמ"ק שנהג לומר את ששת המזמורים לבין סדר קבלת שבת של האר"י שלא נהג בכך. בקהילות האשכנזיות ובחלק מהספרדיות (צפון אפריקה, גאורגיה, והבלקן) קיבלו אפוא את שיטת הרמ"ק, ובשאר הקהילות הספרדיות (מערב אירופה והמזרח התיכון) את שיטת האר"י.

אצל יהודי חאלב וגם בישוב הספרדי הישן בירושלים נהוג בכל השנה לומר רק את בתים 1–3, 5 ו-8^{[דרושה הבהרה]} בפיוט לכה דודי, כלומר להשמיט את הפרקים המדברים על החורבן והצער.

מיקום החזן

כפי שהוזכר לעיל, אצל המתפללים בנוסח אשכנז וחלק מן המתפללים בנוסח ספרד נהוג שהחזן אומר את קבלת שבת מהבימה בבית הכנסת ולא מן הדוכן. ברם אצל רוב המתפללים בנוסח ספרד נהוג לומר גם את קבלת שבת מן הדוכן; זאת בשל יחסם האוהד של החסידים לקבלה ולמנהגים קבליים^{[דרוש מקור]}. אצל הספרדים, קבלת שבת נאמרת על ידי כל הקהל ביחד, ללא חזן; וכל התפילות מתנהלות מהבימה.

שירה

אצל האשכנזים נהוג לשיר רק את הפיוט לכה דודי, ואילו את המזמורים אומרים בלחש כאשר החזן אומר בקול רם ובניגון את הפסוקים הפותחים והמסיימים כל מזמור. הניגון הוא ניגון מקובל כבר שנים רבות. בשנים האחרונות נפוץ בבתי כנסת רבים שירת חלק ממזמורי התהילים ב"נוסח קרליבך".

בניגוד לאשכנזים, אצל רבים מהספרדים והתימנים לא נהוג שהחזן מוביל את סדר קבלת שבת, אלא כל הקהל שר בצוותא את כל קבלת שבת (למעט פרק "במה מדליקין" שהספרדים נוהגים שהחזן אומר בקול והקהל בלחש).

סדרי עמידה וישיבה

אצל האשכנזים נהוג לעמוד במהלך אמירת מזמור כ"ט, ולהסתובב לכיוון פתח בית הכנסת בבית האחרון של 'לכה דודי', כדי לקבל את השבת הנכנסת באופן סמלי. מקור המנהג להסתובב לפתח בית הכנסת נעוץ כנראה בכך שמערב נחשב לצד בו שרויה השכינה, והיות ובאירופה בתי הכנסת היו מכוונים למזרח, הפניה למערב הייתה לכיוון פתח בית הכנסת. סיבה אחרת היא ביטוי סמלי קבלת השבת כאורחת הבאה בפתח. כיום המנהג הרווח הוא לפנות לכיוון פתח בית הכנסת, גם במקומות בהם הפתח אינו בצד מערב.

אצל הספרדים (למעט יהודי מרוקו, אלג'יריה ומערב אירופה) נהוג לעמוד לאורך כל קבלת שבת למעט הפרק "במה מדליקין" בו יושבים. כמו כן נוהגים להסתובב לכיוון הפתח כבר בעת אמירת מזמור כ"ט ולכל אורך אמירת הפיוט 'לכה דודי', ולא רק בבית האחרון. במספר קהילות ספרדיות לא מסתובבים לכיוון הפתח אלא לצד מערב דווקא (ויש שאינם נוהגים להסתובב כלל).

מיקום אמירה 'במה מדליקין'

ישנם מנהגים רבים בקשר למיקום בקבלת שבת שבו אומרים את הפרק "במה מדליקין": כך למשל, על פי המנהג הספרדי הירושלמי הוא נאמר לאחר "לכה דודי", ואילו בקרב יהודי עיראק הוא נאמר לפני "מזמור לדוד"; בקהילות גאורגיה ומרוקו הוא נאמר אחרי "אנא בכח" ולפני "לכה דודי"; וישנן קהילות ספרדיות אחרות האומרות אותו בסוף "קבלת שבת", לפני ערבית. לפי נוסח אשכנז הנהוג בחו"ל לא אומרים את "במה מדליקין" בקבלת שבת, אלא בתפילת ערבית של שבת, אבל בארץ ישראל נהוג לומר אותו בקבלת שבת, בהשפעת הקהילות הספרדיות. בנוסח ספרד אומרים במקום "במה מדליקין" את הקטע "כגוונא" מספר הזוהר קודם לתפילת ערבית של שבת.

מנהגים שונים

מנהג ייחודי אצל יהודי גאורגיה הוא שהחזן אומר בקול, לפני כל אחד מששת המזמורים: "מזמור כנגד יום פלוני", כדי להדגיש שכל מזמור מסמל יום אחר בשבוע. ומנהג נוסף אצלם, שלפני "מזמור שיר ליום השבת", נוהג הש"ץ לומר לשם ייחוד בנוסח מיוחד, ולאחר מכן להוסיף: "ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש". גם בקהילות הבלקן נהוג בדומה לכך לומר "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש" (וריאציה על פי מלכים א' ח', נו).

קבלת שבת בחול המועד וביום טוב

כאשר חלה שבת בחול המועד או ביום טוב, או אם חל יום טוב בערב שבת, נהוג לקצר את נוסח קבלת שבת. לפי נוסח ספרד ורוב קהילות הספרדים, פותחים את קבלת שבת בפרק "מזמור לדוד" (מזמור כ"ט). בקהילות הספרדיות נאמר הפיוט לכה דודי כרגיל, אך לפי נוסח ספרד אומרים רק את שני הבתים הראשונים ושני האחרונים ומשמיטים את השאר. לפי נוסח אשכנז אלא אומרים רק את המזמורים צ"ב וצ"ג ומשמיטים את שאר הפרקים ואת הפיוט לכה דודי. בנוסף מדלגים גם על אמירת פרק "במה מדליקין" או "כגונא", לפי הנוסחים השונים.

הסיבה לקיצור היא מפני כבודו של יום טוב, כאשר קבלת שבת מכוונת רק כלפי השבת ולא כלפי יום טוב, אך בכמה קהילות בצפון אפריקה וכן לפי מנהג גאורגיה אומרים את קבלת שבת כרגיל.

בשבת חנוכה נהוג ברוב קהילות הספרדים וחלק מהאשכנזים לדלג על אמירת פרק "במה מדליקין". סיבת השמטה זו היא כיוון שבפרק מתוארים השמנים בהם אסור להדליק את נר שבת, וההלכה קובעת שגם בשמנים בהם אסור להדליק את נר שבת מותר להדליק את נר חנוכה, ומשום כבודו של נר חנוכה שמותר להדליקו בשמן נחות יותר, לא אומרים את הפרק בשבת זו.

ראו גם

• קבלת שבת מוקדמת