קפיצה במוט היא מקצוע המשתייך לענף האתלטיקה הקלה. המתחרה במקצוע זה ינסה לקפוץ מעל לרף שהונח בגובה מסוים, תוך כדי שימוש בריצה לתנופה ובמוט כדי לדחוף את עצמו כלפי מעלה ברגע הניתור. היכולות הנדרשות מקופץ במוט הן מהירות, זריזות ושליטה בטכניקת הקפיצה. כמו כן, גם בחירת המוט והתאמתו לקופץ מהווים גורמים משמעותיים במידת הצלחת הקפיצה.
מקורות הספורט, ככל הנראה, ביוון העתיקה. גם הקלטים באנגליה ובני האי כרתים העתיקים נהגו לקפוץ במוט - אבל לא כספורט, אלא כאמצעי לחצות תעלות, שוחות ושאר מקומות לא עבירים.
קפיצה במוט בצורה המוכרת לנו כיום תועדה לראשונה ב-1791, בבית ספר בשנפפנטאל, גרמניה. תיעודים נוספים קיימים משנת 1826 מבריטניה, שם נערכו תחרויות בהשתתפות 1300 מתחרים בסך הכל, בהן הקופצים הגיעו עד לגובה של 3.3 מטר.[1] הענף התפשט לארצות הברית לקראת סוף המאה ה-19, שם החלו להשתמש במשטחי חול לצורך ריכוך הנחיתה על הקרקע. תחילה, מוטות הקפיצה היו עשויים מחומרים נוקשים כגון במבוק ואלומיניום. מוטות קפיצה גמישים הנוצרו לראשונה באמצע המאה ה-20 מחומרים מרוכבים כגון פיברגלאס וסיבי פחמן, שאפשרו לקופצים להגיע לגבהים חדשים.[2]
כיום, מקצוע הקפיצה במוט הוא אחד מארבעת מקצועות הקפיצה באתלטיקה, הוא ענף אולימפי וגם המקצוע השמיני בקרב עשר. מכיוון שהקפיצה במוט והקפיצה לגובה הן קפיצות אנכיות, התחרויות במקצועות אלה מנוהלות בצורה זהה. כל קופץ יכול לבחור את הגובה בו הוא ירצה להתחיל להתחרות. לאחר מכן, הוא מקבל שלושה ניסיונות לעבור את הגובה. אם הקופץ עובר את הגובה, הוא עובר לגובה הבא, שם יהיו לו עוד שלושה נסיונות. אם הקופץ מפיל את הרף שלוש פעמים ברציפות, הוא מודח מהתחרות, והגובה הרב ביותר שהוא עבר ירשם כתוצאתו. במהלך התחרות, הקופצים יכולים לדלג על גבהים. אם קופץ פוסל פעם אחת בגובה מסויים, הוא יכול לבחור לדלג על הגובה הזה, ולעבור לגובה הבא, אך הוא יקבל רק שני נסיונות לעבור אותו. בדומה לכך, אם קופץ פוסל פעמיים בגובה מסויים, הוא יכול לדלג לגובה הבא, אך הוא יקבל רק הזדמנות אחת לעבור אותו.
המתחרה שעבר את הגובה הרב ביותר, הוא המנצח בתחרות. אם תוצאתם של שני קופצים ומעלה זהה, המנצח הוא זה שפסל פחות פעמים בגובה האחרון אותו עבר. אם לשני קופצים כמות זהה של פסילות בגובה האחרון אותו עברו, הקופץ בעל כמות הפסילות הנמוכה ביותר בכל קפיצותיו, הוא המנצח.
במידה והשוויון נשמר, המתחרים ינסו לעבור גובה נוסף. במידה ויש שוויון בין שני קופצים שאינם מתחרים על מדליה, הם לרוב לא ידרשו לנסות לעבור עוד גובה, והשוויון ישמר.
המתקנים הנחוצים לצורך קיום תחרות קפיצה במוט, דומים למתקנים הנחוצים לקיום תחרות קפיצה לגובה - מזרן, רף, ועמודים מתכווננים, שבאמצעותם קובעים את גובה הרף. בנוסף, לפני המזרן יש גומה, שבתוכה נועצים את המוט.
אם המוט שאיתו האתלט קופץ עובר בגובהו את הרף, תינתן לאתלט פסילה, גם אם הצליח לעבור את הגובה. אם המוט נשבר במהלך נסיון קפיצה, הקפיצה לא נחשבת, ולקופץ ניתן נסיון נוסף.
לקופץ יש זמן מוגבל בו הוא צריך לבצע קפיצה. הזמן המוגבל משתנה בהתאם לרמת התחרות, ובהתאם למספר הקופצים שנשארו בתחרות. במידה והקופץ לא מצליח לקפוץ בפרק הזמן הזה, תירשם לו פסילה.
במהלך ההרצה, מטרתו של הקופץ היא להגיע למהירות המירבית, ולמקם את עצמו בצורה המיטבית לפני נעיצת המוט. אורך ההרצה של מירב הקופצים הבכירים, ינוע בין 18 ל-22 צעדים.
בתחילת ההרצה, הקופץ רץ באופן זקוף, עם ברכיים גבוהות, וכשהגו שלו נוטה מעט קדימה. קצהו של המוט נמצא מעל עיניהם של הקופצים עד שלושה צעדים לפני הנעיצה וההתרוממות. ככל שהקופץ רץ מהר יותר, התרוממותו יותר יעילה, והאנרגיה הקינטית שנוצרת ומנוצלת גבוהה יותר.
בשלב הזה, מטרתו של הקופץ היא להמיר את האנרגיה הקינטית שצבר בשלב ההרצה לאנרגיה הפוטנציאלית שעצורה בגמישות המוט, ולצבור גובה התחלתי רב ככל האפשר, על ידי קפיצה מהקרקע. הנעיצה מתחילה כשהקופץ מרים את ידיו עד שהן מתוחות לגמרי מעל הראש, כשהיד הימנית נמצאת ישירות מעל הראש, והיד השמאלית מאונכת למוט (והפוך אצל קופצים שמאליים). באותו זמן, הקופץ נועץ את המוט בתוך שקע, שממוקם לפני המזרן. לאחר מכן, הקופץ קופץ עם רגלו הנגררת (האחורית), שאמורה להישאר ישרה, ומרים את ברכו הקדמית לזווית ישרה. כשהמוט פוגע בקצה של הגומה, הוא הופך מכופף, והקופץ נע קדימה ולמעלה בזמן שרגלו הנגררת נשארת מאחור.
רוסיה), קבעה 5.06 מטר, ב-28 באוגוסט 2009, בציריך שבשווייץ
ארצות הברית), קבעה 5.03 מטר, ב-30 בינואר 2016, בברוקפורט, ניו יורק שבארצות הברית
אוקראינה), קבע 6.14 מטר, ב-31 ביולי 1994, בססטרייר שבאיטליה
צרפת), קבע 6.16 ב-15 בפברואר 2014, בדונצק שבאוקראינה
רוסיה
ארצות הברית
ניו זילנד
קובה
יוון
ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
.svg){kind=small}
