נוהל חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נוהל חניבעל הוא נוהל שהונהג בצה"ל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ועוסק בכללים לפעולה מיידית במקרה של חטיפת חייל. בהתאם לנוהל זה, יש לפעול בכל דרך אפשרית לשם סיכול החטיפה, כולל ירי לעבר החוטפים, גם אם כתוצאה מכך עלול להיהרג גם החייל החטוף. באוקטובר 2011 הדגיש הרמטכ"ל, בני גנץ, שהנוהל אינו מאפשר ירי שמטרתו היא הריגת החייל החטוף.‏[1]

בעקבות הוראה בעל פה שאמרה לנסות בכל מחיר למנוע חטיפה, גובש נוהל חניבעל בפיקוד הצפון בשנת 1986 על ידי אלוף הפיקוד, יוסי פלד, קצין אג"ם הפיקודי אל"מ גבי אשכנזי וקצין המודיעין הפיקודי, אל"מ יעקב עמידרור. הנוהל הובא לידיעת חיילים שנדרשו לפעול לפיו. אף שהצנזורה הצבאית פעלה להסתרת הנוהל, התעוררו ויכוחים בדבר מוסריותו, ויש שראו בו פקודה בלתי חוקית בעליל[2].

הפעלת הנוהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרי חטיפה אחדים הופעל הנוהל, אך לא הביא לסיכול החטיפה:

התייחסות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רבנים פרסמו מאמרים ובהם התייחסות לנוהל על פי ההלכה. הרב אלעזר גולדשטיין ממכון "משפטי ארץ" שלל פעילות שמטרתה פגיעה בחייל החטוף, אך התיר פעילות שמטרתה שחרור החטוף או פגיעה בחוטפים, גם אם יש בה סיכון לחיי החייל החטוף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]