חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קואורדינטות: 33°05′58″N 35°19′10″E / 33.0995°N 35.3195°E / 33.0995; 35.3195

חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006)
מלחמה: מלחמת לבנון השנייה
Regev & Goldwasser Memorial in Idmit Park,Israel.jpg

אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולדווסר בפארק אדמית
תאריך התחלה: 12 ביולי 2006
תאריך סיום: 12 ביולי 2006
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: ניסיון החטיפה בע'ג'ר
קרב אחרי: מלחמת לבנון השנייה
מקום: אזור זרעית
תוצאה: הצלחת ניסיון החטיפה, פריצת מלחמה
הצדדים הלוחמים
כוחות

כוח של חטיבה 5
כוח שריון

חוליות חזבאללה

אבידות

10 הרוגים

אין

מיקום נקודת החטיפה
נקודת החטיפה
נקודת החטיפה
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

‎‎חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ביולי 2006 היה אירוע בו תקפו פעילי ארגון הטרור חזבאללה שני כלי רכב של צה"ל, הרגו 3 חיילים וחטפו שניים מהם, בעקבותיו יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. ב-16 ביולי 2008, שנתיים וארבעה ימים לאחר החטיפה, הוחזרו גופות שני החיילים שנחטפו לישראל כחלק מעסקה עם חזבאללה. ההערכה היא כי השניים נהרגו כבר ביום החטיפה‏[1], אולם לציבור בישראל לא היה מידע על מצבם.
ב-27 ביולי 2012, לאור החלשותו הפוליטית בלבנון עקב תמיכתו בדיכוי ההתקוממות בסוריה (2012-2011) על ידי אסאד, במהלכו נהרגו עד עשרות אלפי אזרחים, פרסם חזבאללה צילום וידאו חלקי של התקיפה‏[2], ללא הקטע שבו הוציאו את גולדווסר ורגב מהרכב, כדי להסתיר את מצבם בעת החטיפה.

רקע לחטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

מאז תום מלחמת לבנון ביולי 1985 ועד הנסיגה מלבנון בשנת 2000 שלט צה"ל על רצועת ביטחון ברוחב מספר קילומטרים בדרום לבנון במטרה למנוע התקפות על היישובים הישראליים הסמוכים לגבול על ידי הפרדה גאוגרפית מארגוני הטרור חזבאללה ואמל שפעלו באזור. במשך השנים ספג צה"ל אבדות רבות מידי ארגונים אלו ולאחר לחץ ציבורי כבד החליט ראש הממשלה אהוד ברק על נסיגה מלבנון במאי 2000. בעקבות הנסיגה התפרש ארגון חזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון והמשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה). הארגון תפס עמדות מבוצרות במוצבי צה"ל שננטשו וביישובי דרום לבנון. בנוסף פרש חזבאללה את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועדה לטענתם כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

במשך שש השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה דרסטית במספרן של התקפות חזבאללה על ישראל. מצבם, בפרט הכלכלי, של יישובי הצפון השתפר בעקבות הרגיעה וענף התיירות שגשג. על אף השקט היחסי אירעו אחת למספר חודשים התקפות חזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם אזרחים. במשך תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל.

לקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שבמידה ולאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". בפועל הסתכמו לרוב תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה בתקיפה ממוקדת מן האוויר של יעדים בדרום לבנון או באש ארטילרית מוגבלת, כדי שלא להביא לעימות נרחב שיפגע בשקט באזור. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות האיפוק מול הפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה. היו שביקרו מדיניות זו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה. מול הפרות חזבאללה, התלוננו תושבי דרום לבנון ופקחי האו"ם על הפרות שונות של צה"ל, שבראשן טיסות חיל האוויר מעל שטח לבנון‏[3]. הלבנונים האשימו את ישראל במספר פיצוצים שהתרחשו בלבנון ופגעו באישים הקשורים בהתנגדות לישראל‏[4]. זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - חטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים בקו התפר שבין החרמון להר דוב, קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם. באירוע אחר נחטף קצין המילואים אלחנן טננבוים, לאחר שפותה לנסוע ללבנון. בשנת 2004 שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים, שנהרגו במהלך החטיפה.

הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, אשר המפורסם ביניהם הוא סמיר קונטאר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון, בהן חזבאללה, מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כאשר זו תחליט לתקוף. בבחירות דחק חזבאללה את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה, בהם שר התשתיות. עם זאת, נמתחה בלבנון ביקורת רבה על חזבאללה בשל קשריו עם הכיבוש הסורי.

במהלך 2005 החלה הכנתה של תוכנית "שוברת הקרח" שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון. בסופו של דבר לא השתמש צה"ל בתוכנית והדבר אף הוזכר בדו"ח ועדת וינוגרד.

החזית הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ

ב־25 ביוני 2006, תקפו מחבלים מהחמאס, ועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם "צבא האסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו שני חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף.

ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 בתמורה לשחרור החטוף, וקבע כי לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט מספר ימים על מנת לאפשר לפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים לנסות לשחרר את החייל החטוף. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף.

החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה
אלדד רגב
נקודה 105 בגבול ישראל-לבנון, בה אירעה החטיפה. הבתים ברקע הם של הכפר הלבנוני עייתא א-שעב, משם יצאו התוקפים.
אתר זיכרון בנקודת התקיפה ב-12/7/2006

את הפעולה, בה השתתפו עשרות אנשי חזבאללה, תכנן עימאד מוע'ניה שגם פיקד עליה. בבוקר 12 ביולי 2006 בשעה 09:05, פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון בירי מרגמות וקטיושות כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית, בקו דיווח 105, במקום שבו כביש זרעית-שתולה נושק לגדר המערכת, חוליית חזבאללה שעברה בסולם את גדר המערכת ולא התגלתה תקפה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים מסוג האמר שנקראו לסיור על קו הגבול. מהרכב הראשון בו נסעו רגב וגולדווסר הצליחו שני חיילים להיחלץ כשאחד מהם פצוע קשה. אנשי החזבאללה לא גילו אותם. הרכב השני ספג פגיעת נ"ט ישירה ובו נהרגו שלושה לוחמים שהיו בהם - אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נאזל. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה את גופותיהם של שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב, שכנראה היו אז מתים או פצועים קשה ונסוגה איתן לשטח לבנון, שם עמד רכב סמוך לגדר שהעביר אותן במהירות למקום מסתור בכפר עייתא א-שעב. חולייה נוספת חמושה ברובים ובמקלעים גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אחבאר" תיאר את ההכנות הרבות ופירוט של החטיפה‏[5]. המקום היה בואדי נמוך ולא נראה על ידי עמדות צה"ל ולכן לקח שלושת רבעי שעה לגלות את דבר החטיפה ולהכריז על נוהל חניבעל[6] טנק צה"לי ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם, הטנק עלה על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בקרב החילוץ שנוהל בהמשך נהרג חייל נוסף‏‏‏[7] תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה, שנסתיימה כחודש לאחר מכן, (-34 ימים) ב-14 באוגוסט 2006.

אחרי החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום לאומה שנשא ראש הממשלה אהוד אולמרט בכנסת ב-17 ביולי 2006 הוא הציג את יעדיו העיקריים של מבצע "שינוי כיוון", ובהם שחרור שני החיילים החטופים, רגב וגולדווסר, באמצעות לחץ על חזבאללה ועל לבנון. בספרו "נקודת האל-חזור" טען העיתונאי והחוקר רונן ברגמן כי על-פי בדיקת חיל הרפואה, "אחד החטופים אינו בין החיים. החטוף השני פצוע קשה, לפחות, ולא היה לו סיכוי לשרוד ללא טיפול רפואי מיידי" (עמ' 515). על-פי ברגמן, ממצאים אלה הובאו לידיעת ראש הממשלה רק חודש לאחר החטיפה (עמ' 516). לעומתו טענו עפר שלח ויואב לימור, בספרם "שבויים בלבנון", כי על אף שהדו"ח נמסר רק לאחר המלחמה, הרי ש"ההערכה שאכן רגב וגולדווסר נפגעו קשה במהלך האירוע עצמו הייתה ידועה למערכת הביטחון ולראש הממשלה כבר בימים הראשונים של המלחמה." (עמ' 33)

החלטה 1701 של האו"ם קראה לשחרור החטופים ללא תנאי, אך לא כללה זאת בחלק האפקטיבי והמחייב. חזבאללה ולבנון לא מילאו קריאה זאת אך לא זכו לגינוי או סנקציות בינלאומיות.

עד ליולי 2008, מועד החזרת גופותיהם, לא התקבל כל מידע על גורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. ב-3 בדצמבר 2007 פרסמה חברת החדשות של ערוץ 2 הקלטה של אהוד גולדווסר ברשת הקשר הצבאית דקות לפני שנחטף.

ב-23 ביוני 2008 מסרו גופי המודיעין השונים בישראל את ממצאיהם לגבי גורל החטופים ואת הערכתם שאינם בחיים עוד לרב הצבאי הראשי תא"ל אביחי רונצקי על מנת שיקבע אם הם חיים או מתים. הרב רונצקי הוא היחיד שהיה מוסמך לקבוע רשמית את מותם ולהכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע. פעולה זו גררה ביקורת קשה של משפחות החטופים שטענו כי בדיקה זו מחלישה את הסיכוי שיושבו לידי ישראל. מסקנת ראשי קהילת המודיעין כי שני החיילים מתים גובשה סופית בישיבת ועדת ראשי השירותים (ור"ש) שהתקיימה ב-3 ביוני‏[8].

פרטי עסקת החילופים וביצועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגב וגולדווסר וחלקים מכלי הרכב, בנקודה התקיפה.
אנדרטה במקום התקיפה ב-12/7/2006 שהביאה לפרוץ המלחמה
הנחת הארונות על ידי אנשי חזבאללה בגבול ישראל-לבנון, 16 ביולי 2008
סיפור הקרב באנדרטה בפארק אדמית

ב-29 ביוני 2008 אישרה ממשלת ישראל ברוב של 22 מול 3 עסקת חילופי שבויים. העסקה כללה 3 שלבים:

על פי ההסכם שגובש, בשלב הראשון העביר ארגון חזבאללה לישראל דו"ח המפרט את מאמצי הארגון לעלות על עקבותיו של הנווט השבוי רון ארד. תמי ארד, רעייתו של הנווט השבוי, קיבלה תמונות וחומר נוסף שכתב בעלה לאחר שנפל בשבי בלבנון. בתמורה העבירה ישראל לארגון דו"ח בנוגע לגורלם של 4 דיפלומטים איראניים אשר נעלמו במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. הארבעה נרצחו ונקברו במקום אשר בו קם בניין ולכן לא ניתן לאתר את גופותיהם, אולם לטענת איראן הארבעה עדיין חיים וכלואים בישראל.

בשלב השני, על פי ההסכם, שוחררו הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים נוספים וכ-197 גופות של מחבלי חזבאללה שנקברו ארעית בישראל. בתמורה תקבל ישראל מחזבאללה את שני החיילים החטופים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ועד לרגע ביצוע ההסכם עצמו, לא תקבל ישראל מידע מפורש האם הם חיים או מתים.

השלב השלישי והאחרון של ההסכם הוגדר מחווה לעם הפלסטיני, ובו שוחררו מספר אסירים פלסטינים. כמות האסירים וזהותם נקבעה על ידי מדינת ישראל.

העסקה המוצעת עוררה ויכוח נוקב בישראל בנוגע למחיר ששולם וזאת לאור העובדה כי חזבאללה, בתמורה, החזיר לישראל גופות ולא חיילים חיים. מחד, נשמעה הדעה כי למרות המחיר ולמרות שישראל קיבלה גופות, יש לצדד בעסקה וזאת כדי למנוע הישנות מקרה נוסף במתכונת מקרה רון ארד, על פיו חיילים ישראלים 'נעלמים' בשבי ארגוני טרור ללא שיש קשר עמם. מעבר לכך, המצדדים בעסקת החילופים טענו כי זוהי חובתה המוסרית של ישראל לחייליה וישראל צריכה לשלם את המחיר, הגם שאינו שיווני. מאידך נשמעה טענה כי במסגרת העסקה ישראל מאותתת ומשדרת מסר חמור, שעל פיו היא מוכנה לשלם באסירים ורוצחים חיים תמורת גופות של חייליה, תוך שבירת העיקרון של "חיים תמורת חיים ומתים תמורת מתים".‏‏‏[9] שבירת עקרון זה, כך נטען, תשמוט את המוטיבציה של ארגוני הטרור לשמור על חייהם של הישראלים החטופים המוחזקים בידם בהווה או בעתיד.

ב-15 ביולי 2008, אשררה ממשלת ישראל את העסקה וזאת למרות שהדו"ח שהעביר חזבאללה בנוגע לרון ארד הוגדר על ידי גורמי ביטחון כחסר ערך, או במילותיו של השר בנימין בן אליעזר כ'מריחה אחת גדולה'. ב-16 ביולי 2008, בוצעה עסקת החילופים בין ישראל לחזבאללה במעבר ראש הנקרה. עד הרגע האחרון לא הייתה ודאות גמורה שגולדווסר ורגב אינם בחיים. בשעות הבוקר שבהן בוצעה העסקה, שהועברה בשידור חי ברשת אל-מנאר שהועבר גם לישראל, נשאל איש חזבאללה ואחראי התיאום הביטחוני בארגון, וופיק ספא, מה מצב החיילים. הוא כיוון את המצלמה לעבר רכב ממנו הוצאו בזה אחר זה שני ארונות קבורה שחורים, ובכך נחשף לראשונה גורלם. התנהגות זו של חזבאללה באה לאחר רמיזות מכוונות כאילו אחד מן החיילים עשוי להימצא בחיים, וספגה ביקורת בישראל. הגופות נשלחו לטקס זיכרון צבאי במחנה "שרגא" של גולני והוקם מעין אוהל זיכרון.

דגל ישראל בחצי התורן בעיר הולדתו של אלדד רגב, קריית מוצקין, בעת החזרת גופתו הביתה

ב-17 ביולי 2008, יום לאחר ביצוע העסקה, הובאו לקבורה החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, בעוד בלבנון התקיימו חגיגות ראווה והוכרז על יום חג. בהלוויותיהם השתתפו רבבות אנשים. אהוד גולדווסר נקבר בבית הקברות הצבאי בנהריה ואלדד רגב נקבר בבית הקברות הצבאי בחיפה. לאחר השבת ארונותיהם הועלו השניים בדרגה. ב-6 באוגוסט שוחררו מספר אסירים נוספים.

בפארק אדמית הוקמו מצפור ולוחות הנצחה לאלדד רגב ואהוד גולדווסר ובהם סיפור חייהם ותיאור הקרב. לאחר מספר שנים נוספו גם לוחות הנצחה לשלושת הלוחמים האחרים שנהרגו בתקרית זו - אייל בנין, ואסים סאלח נזאל ושני תורג'מן.

במקום החטיפה, בנקודה 105, על כביש זרעית - שתולה הוקמה אנדרטה ועליה סיפור החטיפה ולידה דגל ישראל וחלקים מכלי הרכב שנפגעו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אהוד ברק, "פרסונה", ישראל פלוס, 24 בינואר 2009
  2. ^ רימון מרג'ייה ואחיקם משה דוד, הלחץ של נסראללה: למה פרסם הקלטת?, מעריב, 29 ביולי 2012
  3. ^ עמוס הראלמחקר: רוב התקיפות של חיזבאללה - בוצעו בתגובה להתגרות מצד ישראל, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2004‬
  4. ^ ‫עלי ואקד והסוכנויות, לבנון: בכיר ג'יהאד נהרג בפיצוץ מטען, באתר ynet‏, 26 במאי 2006‬
  5. ^ ‫חיים איסרוביץ, חיזבאללה חושף: כך חטפנו את רגב וגולדווסר, באתר nrg‏, 12 ביולי 2007‬
  6. ^ ג'קי חורי, איזנקוט: תוכנן מבצע קצר, דברים השתבשו, באתר הארץ, 26 באפריל 2007.
  7. ^ האיל הקורא
  8. ^ ‫עמוס הראל, יובל אזולאי, המסקנה כי החטופים מתים הוגשה כבר לפני שלושה שבועות, באתר הארץ, 24 ביוני 2008‬
  9. ^ ‏קיימת טענה כי עיקרון זה נשבר כבר באסון השייטת, אם כי נסיבות שני המקרים שונות במידה רבה‏