נטליה גינצבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נטליה גינצבורג עם נשיא איטליה סנדרו פרטיני

נטליה גינצבורג (Natalia Ginzburg;‏ 14 ביולי 19167 באוקטובר 1991) הייתה סופרת איטלקייה ממוצא יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לאב יהודי, פרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940 הוגלה בעלה לכפר פיצולי שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם, והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו, ועבר עינויים קשים שגרמו למותו.

בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

הרומן השני שלה, "ככה זה קרה", יצא לאור ב-1947. ב-1950 נישאה לגבריאלה באלדיני, מרצה לספרות אנגלית. בכך החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית של גינצבורג, במהלכה פרסמה את מרבית היצירות שהקנו לה מוניטין. ב-1952 הוציאה את "כל אתמולינו" ובאותה שנה עברה המשפחה לרומא, שם המשיכה להתגורר בשארית חייה. בשנים 1960-1962 כיהן באלדיני כמנהל המכון האיטלקי לתרבות בלונדון, וגינצבורג הצטרפה אליו לשהות בלונדון. ב-1963 זכתב בפרס סטרגה עבור ספרה לקסיקון משפחתי.

בשנת 1964 הופיעה בסרטו של פייר פאולו פאזוליני, "הבשורה על-פי מתי". בעלה השני נפטר ב-1969.

גינצבורג כתבה גם עשרה מחזות. כך תיארה את ביקורתה של אלזה מורנטה על אחד ממחזותיה:

ערב אחד היא הזמינה אותי לארוחת ערב עם אדריאנה אסטי - בדיוק סיימתי לכתוב את "התחתנתי אתך רק בשביל הכיף" - והיא אמרה לי שהמחזה לא מוצא חן בעיניה, שהוא מטופש ומתקתק. היא באמת לא אהבה אותו; והיא צעקה עלי, לא הסתפקה בהערות. ממש כעסה. היא אמרה, "איך יכולת לעשות דבר כזה?"

קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 102

ב-1972, זמן מה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, פירסמה בעיתון "לה סטמפה" מאמר שכותרתו "היהודים", ובו תיארה את יחסה ליהודים ולישראלים. בין השאר כתבה:

נראה לי שאני מעורבת באופן ישיר בכל דבר הקשור ליהודים. אני יהודייה רק למחצה, מצדו של אבי, אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי יותר מהחלק שאינו יהודי. אם אני נפגשת במקרה עם מישהו ומגלה כי הוא יהודי, באופן טבעי אני מרגישה זיקה כלפיו. ייתכן אפילו כי לאחר רגע הוא ייראה בעיני בלתי נסבל, ובכל זאת נותרת בי תחושה של שותפות לדבר עבירה. נטייה זו נראית לי מוזרה ואין היא חביבה עלי כלל, משום שהיא מתנגשת בגלוי בכל מה שהאמנתי בו כל ימי חיי, מפני שאני עדיין טוענת כי אין זיקה בין יהודי ליהודי פרט לזיקה שטחית ביותר, מכיוון שאני חושבת כי כל בני האדם חייבים להשתחרר ממגבלות מוצאם. זה מה שאני חושבת, ובכל זאת אינני מצליחה להימנע מתחושה מוזרה ואפלה של קנוניה משותפת כאשר אני פוגשת יהודי.
...
אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד. אלה תכונות שגם כיום אנו אוהבים בבני האדם. הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה ולא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו.

קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 174

במהלך כל חייה הייתה פעילה פוליטית, ובדומה לאנטי-פשיסטים אחרים הצטרפה לאחר מלחמת העולם השנייה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית, עזבה אותה, בתחילת שנות השמונים חזרה אליה, ובשנת 1983 נבחרה מטעמה לפרלמנט האיטלקי. היא כיהנה בפרלמנט עד למותה.

מספר סרטי קולנוע נעשו על פי ספריה ומחזות שכתבה. ב-1967 יצא לאור הסרט "Ti ho sposato per allegria" (התחתנתי אתך רק בשביל הכיף) על פי מחזה שכתבה ב-1965 והיא אף הייתה שותפה לכתיבת התסריט. ב-1970 יצא לאור הסרט "Teresa" (טרזה), גם הוא על פי מחזה שלה וגם בו השתתפה בכתיבת התסריט. ב-1976 יצא לאור הסרט "Caro Michele" (מיקלה שלי) על פי ספרה. הסרט זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין בקטגורית הבמאי (מריו מוניצ'לי). ב-2003 יצא לאור בספרד "Las dellaVoces de la noche" (קולות הערב) בבימויו של סלוודור גרסיה רואיז.

ב-7 באוקטובר 1991 נפטרה ברומא.

בנה, קרלו גינצבורג, הוא פרופסור להיסטוריה והתפרסם כמחבר הספר הגבינה והתולעים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La strada che va in città ‏ (1942)
  • È stato così ‏ (1947 ) עברית: ככה זה קרה, תרגם מירון רפופורט, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • Tutti i nostri ieri ‏ (1952) עברית: כל אתמולינו, תרגמה ניצה בן-ארי, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1990.
  • Valentino ‏ (1957) עברית: ולנטינו (ארבעה רומנים קצרים), תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001.
  • Sagittario ‏ (1957)
  • Le voci della sera ‏ (1961) עברית: קולות הערב (שלושה רומנים קצרים: "כך זה קרה", "קולות הערב", "הדרך אל העיר"), תרגם מירון רפופורט, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1994.
  • Lessico famigliare ‏ (1963) עברית: לקסיקון משפחתי, תרגמה מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988. ב-2012 יצא לאור בספריה החדשה בשם "אמרות משפחה", תרגמה מרים שוסטרמן-פדובאנו, מתרגם שותף - מנחם פרי.
  • Mai devi domandarmi ‏ (1970)
  • Caro Michele ‏ (1973) עברית: מיקלה שלי, תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • Vita immaginaria ‏ (1974)
  • La famiglia Manzoni ‏ (1983)
  • La città e la casa ‏ (1984) עברית: העיר והבית, תרגם אלון אלטרס, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1998.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]