המפלגה הקומוניסטית האיטלקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל המפלגה
אנטוניו גראמשי, מייסד ואידאולוג
פלמירו טוליאטי, מזכ"ל המפלגה בין 1930 ל-1934 ומ-1938 ועד מותו ב-1964

המפלגה הקומוניסטית האיטלקיתאיטלקית: Partito Comunista Italiano, PCI) הייתה מפלגה קומוניסטית באיטליה שהתקיימה בין 1921 ועד 1991. בתקופת איטליה הפאשיסטית (1926-1944) לא התקיימה המפלגה כישות פוליטית אלא כמחתרת בלתי-חוקית והיא הוקמה למעשה מחדש ב-1944, כאשר היא נהנית מיוקרה כמובילת ההתנגדות לפאשיזם והנאציזם. בתקופת המלחמה הקרה הייתה המפלגה השנייה בגודלה באיטליה והמפלגה החזקה ביותר בגוש השמאל באיטליה. בשנות השבעים הגיעה לשיאה כאשר סחפה כשליש מקולות הבוחרים באיטליה‏[1] והייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר במערב אירופה עם שיא של 2.3 מיליון חברים ב-1976, רובם ממעמד הפועלים, אך רבים מהם עובדי "צווארון לבן", פקידים, אקדמאים, טכנאים ואנשי בוהמה. בשנות השמונים התנתקה המפלגה מהדוקטרינה הסובייטית הנוקשה והיוותה ציר מרכזי של האירו-קומוניזם. עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 התפרקה גם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ותחתיה הוקמה המפלגה הדמוקרטית של השמאל (Partito Democratico della Sinistra, PDS). בטאון המפלגה בכל שנותיה היה העתון ל'אוניטה (l'Unità).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה נוסדה בליבורנו ב-21 בינואר 1921 לקראת הבחירות, כתוצאה מפיצול במפלגה הסוציאליסטית (Partito Socialista Italiano, PSI). ראשי המפלגה ומייסדיה היו אנטוניו גראמשי, פלמירו טוליאטי ואמדאו בורדיגה. המפלגה התקבלה לקומינטרן כמפלגה קומוניסטית יציגה. בבחירות שנערכו ב-1921 קיבלה המפלגה 4.6% מהקולות.

עם עליית מוסוליני לשלטון הפכה המפלגה לבלתי חוקית ועברה לפעילות מחתרתית. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה המפלגה ציר מרכזי בתנועת ההתנגדות האיטלקית לפאשיזם (ה-Resistenza), לאחר פלישת בעלות הברית לאיטליה וכינון ממשלה עצמאית זמנית בסלרנו בראשית 1944 שיתפה המפלגה פעולה עם הכוחות הלאומיים ואף המלוכנים והייתה חלק מן הממשלה על 1947.

בבחירות הכלליות הראשונות באיטליה שלאחר המלחמה, ב-1948 רצה המפלגה בחזית משותפת עם המפלגה הסוציאליסטית, (Fronte Democratico Popolare per la libertà, la pace, il lavoro, חזית דמוקרטית עממית לחופש, שלום ועבודה). ה"חזית" זכתה ל-30% מהקולות והפסידה למפלגה הנוצרית-דמוקרטית[2].

בהמשך, תמכה המפלגה מבחוץ בקואליציות-שמאל, אך חבריה לא נכנסו לממשלה. פעילות המפלגה התרכזה בערי התעשייה של צפון איטליה כגון ליבורנו, טורינו, בולוניה ומילאנו, בטוסקנה ואומבריה ובנאפולי. עקב הדלפת "הנאום הסודי" שבו חשף ניקיטה חרושצ'וב את פשעי סטלין ודיכוי המרד ההונגרי ב-1956 נחלקה המפלגה בין מנהיג הפועלים פלמירו טוליאטי שגינה את הפלישה לבין ג'ורג'ו נפוליטנו (לימים נשיא איטליה) שהצדיק אותה. עם זאת, בניגוד למפלגות קומוניסטיות רבות אחרות במערב, לא נפגעה ההצבעה למפלגה האיטלקית באופן בולט. אחד ממרכזי הכובד שלה היו האיגודים המקצועיים של תעשיית הרכב. בהשפעת המפלגה הוקם בשנת 1966 מפעל הרכב אווטוואז בברית המועצות שהרכיב מכוניות פיאט תחת המותג "לאדה".

הממשל האמריקאי חשש מפני התעצמות כוחה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית והעריך שברית המועצות משקיעה בה 40-50 מיליון דולר לצורך הפעשה על הפוליטיקה האיטלקית‏[3].

בשיאה, באמצע שנות השבעים, הייתה המפלגה שותפה בכירה במועצות כל הערים הגדולות במדינה ושיתפה פעולה עם מפלגות מכל הקשת הפוליטית לקידום רווחת העובדים. כיוון פעילות זה, לו הטיף האב-המייסד והאידאולוג המרכזי של המפלגה, גראמשי והוביל יושב הראש שלה מאז 1969, אנריקו ברלינגר, איפשר למפלגה לפעול בכיוון קונסטרוקטיבי במסגרת מדינה מערבית ודמוקרטית, תוך התרחקות מערכי המהפכה הבולשביקית וההכוונה הדוקטרינרית של ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. המפלגה האיטלקית בראשות ברלינגר גינתה את דיכוי האביב של פראג על ידי הסובייטים ב-1968 ובוועידת מפלגות הפועלים שהתקיימה במזרח גרמניה ביוני 1976 הובילה את רעיונות האירו-קומוניזם, שתכליתם לאפשר גיבוש סדר יום רלוונטי ועצמאי מתכתיבים למפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה. במסגרת תפקידו הוביל ב-1969 ברלינגר את המשלחת האיטלקית אל "הוועידה הבינלאומית של המפלגות הקומוניסטיות" שנערכה במוסקבה, בוועידה זו חלקו חברי המשלחת האיטלקית, בראשותו של ברלינגר, על הקו הפוליטי הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וסירבו לתמוך בדו"ח הסופי של הוועידה. ברלינגר נשא את הנאום התקיף ביותר שנשמע אי פעם על ידי מנהיג קומוניסטי חשוב על אדמת מוסקבה, במסגרת נאומו הודיע כי על אף שלקומוניסטים האיטלקים ישנן הסתייגויות מתופעות מסוימות של הקומוניזם הסיני, הוא מוקיע את ההחלטה להחרים את הקומוניסטים הסינים (המאואיסטים) ולמנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב אמר כי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה על ידי מדינות ברית ורשה (מה שהוא כינה בשם "הטרגדיה של פראג") הדגישה את ההבדלים בקרב התנועה הקומוניסטית בסוגיות מפתח של ריבונות לאומית, דמוקרטיה סוציאליסטית וחופש תרבותי‏[4]. ב1970 הביע פתיחות בלתי צפויה כלפי העולם התעשייתי, כאשר הצהיר כי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית מצפה למודל פיתוח חדש, בכך הוסיף לשיח המפלגתי חשיבה פוליטית וכלכלית שנחשבה עד אז לטאבו בקרב קומוניסטים.

אולם, בצד נסיונות ההתקרבות והפיוס של המפלגה, נקשרו פלגים קיצוניים שלה (אותם גינתה ההנהגה הרשמית של המפלגה בפומבי בתוקף) עם ארגון הטרור הרצחני "הבריגדות האדומות". רצח ראש הממשלה מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אלדו מורו, ב-1978, הביא את הקץ על נסיונות ההתקרבות בין המפלגות ופגע בלגיטימיות של המפלגה הקומוניסטית, למרות שבין קורבנות "הבריגדות" היו גם אנשי המפלגה הקומוניסטית מן הקו המתון. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1980 גרמה לקרע בין המפלגה האיטלקית לבין מוסקבה.

מזכ"לי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגי המפלגה בבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסת ההצבעה למפלגה במחוזות איטליה בבחירות של 1976. באדום - רוב למפלגה הקומוניסטית.
בחירות אחוז מושבים בפרלמנט הערה
19 באפריל 1948 30.98 183 במסגרת חזית דמוקרטית עממית לחופש, שלום ועבודה
7 ביוני 1956 22.60 143 המפלגה השנייה בגודלה
25 במאי 1958 22.68 140 המפלגה השנייה בגודלה
28 באפריל 1963 25.26 166 המפלגה השנייה בגודלה
19 במאי 1968 26.90 177 המפלגה השנייה בגודלה
7 במאי 1972 27.15 179 המפלגה השנייה בגודלה
20 ביוני 1976 34.37 228 המפלגה השנייה בגודלה
3 ביוני 1979 30,38 201 המפלגה השנייה בגודלה
26 ביוני 1983 29,89 198 המפלגה השנייה בגודלה
14 ביוני 1987 26.58 177 המפלגה השנייה בגודלה

מקור: תוצאות כל הבחירות באיטליה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוצאות בחירות 1976
  2. ^ תוצאות בחירות 1948
  3. ^ Roger W. Benjamin and John H. Kautsky , Communism and Economic Development בתוך: Vol. 62, No. 1 (Mar., 1968), pp. 110-123 The American Political Science Review
  4. ^ לויה רוקח, בועידת מוסקוה: הנציג האיטלקי תקף קשה את ברז'נייב, דבר, 13 ביוני 1969