סאלו או 120 ימי סדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סאלו או 120 ימי סדום
Saloposter.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: Salò o le 120 giornate di Sodoma
בימוי: פייר פאולו פאזוליני
הפקה: אלברטו גרימלדי
תסריט: פייר פאולו פאזוליני, סרג'יו סיטי
שחקנים ראשיים: פאולו בונצ'לי, קטרינה בורטו, פרנקו מרלי
מוזיקה: אניו מוריקונה
צילום: טונינו דלי קולי
חברת הפצה: יונייטד ארטיסטס
מטרו גולדווין מאייר (DVD)
הקרנת בכורה: 22 בנובמבר 1975 (פסטיבל הסרטים פריס)
משך הקרנה: 116 דקות
שפת הסרט: איטלקית

סאלו, או מאה ועשרים ימי סדוםאיטלקית: Salò o le 120 giornate di Sodoma), או בשמו הידוע יותר סאלו, הוא סרט קולנוע איטלקי שנוי במחלוקת משנת 1975, אשר נכתב ובוים על ידי הבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני, בשיתוף עם פופי אוואטי, אך ללא שניתן לאוואטי מִזְכֶּה (קרדיט) על כך.‏[1][2] הסרט מבוסס על הספר "120 הימים של סדום" מאת המרקיז דה-סאד, ומציג אלימות קיצונית, סאדיזם וסטיות מיניות באופן גראפי עד כדי כך שנאסר להקרנה בכמה מדינות במשך שנים רבות. הסרט היה סרטו האחרון של פאזוליני, שנרצח זמן קצר לאחר יציאתו של הסרט לאקרנים.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבורי הסרט הם ארבעה גברים עשירים, מושחתים ופאשיסטיים באיטליה של מוסוליני (שנת 1944). דמויותיהם של אלו מבוססות על ארבעת הליברטנים המושחתים של סאד מצרפת של המאה ה-18. בסרט חוטפים הארבעה 18 נערים ונערות, ובמשך ארבעה חודשים מתעללים בהם נפשית ומינית באלימות סדיסטית קיצונית, עד שלבסוף מוציאים אותם להורג בזה אחר זה. מקובל לחשוב כי הסרט בוחן שחיתות פוליטית, ניצול כוח, סאדיזם, סטיות מיניות למיניהן ופאשיזם.

אף על פי שהסרט נותר שנוי במחלוקת עד היום, מבקרים והיסטוריונים של קולנוע רואים בו יצירה איכותית, ועל אף שאינו מוגדר כסרט אימה, בשנת 2006 נכנס סרט זה למקום ה-65 ברשימת הסרטים המפחידים ביותר, שנערכה על ידי אגודת מבקרי הקולנוע של שיקגו.‏[3]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בשנת 1944 ברפובליקת סאלו, אזור באיטליה שכבשה הזרוע הפשיסטית, בווילה מפוארת, שנוצר בה עולם אוטונומי סגור, המאורגן וממושטר באמצעות חוקים נוקשים. העלילה מחולקת לארבעה חלקים, הקדמה (אנטאינפרנו), ואחריה שלושה "מעגלים": מעגל הטירוף, מעגל הצואה, ומעגל הדם. פאזוליני ביקש להקביל את מבנה הסרט למבנה יצירתו המרכזית של דאנטה, "התופת".

ארבעת הגברים הרודנים מייצגים את מוסדות הכוח הראשיים של המדינה: הדוכס (הדוכס מבלאנגיס), הבישוף, השר (קורבאל), והנשיא (כפי הנראה דורקט). כצעד הראשון בריטואל מושחת, אלו הסכימו לשאת כל אחד את בתו של השני. בסיועם של כמה משתפי פעולה צעירים, נחטפים 18 נערים ונערות (9 מכל מין), ונלקחים לארמון ליד מארזאבוטו. ארבע זונות מבוגרות, משתפות פעולה גם הן, מלוות את הקבוצה. תפקידן לספר סיפורים מעוררים מינית לאותם גברים כוחניים, ובהשראת אותם הסיפורים יתעללו הגברים בקורבנותיהם. הסיפור מתאר כיצד במהלך השהות בארמון מתכננים ארבעת הגברים עינויים שהולכים ונהיים משפילים ומתועבים יותר ויותר, לשם עינוגם הפרטי. אחת מן הסצנות הידועות ביותר לשמצה מציגה אישה צעירה אשר נכפה עליה לאכול את צואתו של הדוכס; בשלב מאוחר יותר, יתר הקורבנות נאלצים לאכול כמות עצומה של צואת אדם. בסופו של הסרט, הקורבנות שלא שיתפו פעולה עם מעניהם הפאשיסטים, מוצאים להורג בשלל דרכים מזוויעות – ראשיהם מקורקפים, גופם נכווה בברזל מלובן, לשונם ועיניהם נעקרות.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלו מעתיק את ספרו של המרקיז דה-סאד מצרפת של המאה ה-18, לימי שלטונו האחרונים של בניטו מוסוליני ברפובליקת סאלו. אולם, על אף הזוועות המתוארות בסרט (אונס, עינויים והטלת מומים), אין כמעט התייחסות לסטיות המתוארות בספר, הכוללות ניצול מיני ופיזי של ילדים. כמו כן, הספר אמנם משמש כבסיס המרכזי לסרט, אולם האירועים המתוארים בו שאולים לא רק מספרו של סאד אלא גם מחייו של פאזוליני. בתחילת שנות העשרים של חייו חי פאזוליני ברפובליקת סאלו, והיה עד לאכזריותם של הפאשיסטים משתפי הפעולה מקרב הכוחות המקומיים ברפובליקה. מגיל צעיר היו חייו של פאזוליני רצופים ניסיונות מיניים ומאבקים אישיים.

בגיל 7 החל פאזוליני לכתוב בהשפעת המשורר הצרפתי ארתור רמבו ומהר מאד שילב בכתיבתו היבטים שונים מחייו הפרטיים, שלרב עסקו במאבקים משפחתיים ומעברים מעיר ולעיר. במהלך לימודיו בתיכון נחשף לענקי הספרות ועם סיומו את בית הספר נרשם לאוניברסיטת בולוניה. רבים מזיכרונותיו מתקופה זו תרמו לגיבוש היצירה סאלו.

פאזוליני טען כי הסרט הוא סמלי ומטאפורי; סצנות אכילת הצואה, לדוגמה, היוו כתב אישום כנגד התופעה של ייצור המוני של מזון, אשר לדבריו היה 'אשפה מיותרת'.

על אף הקריירה הענפה שזכתה להכרה גם בקולנוע וגם בספרות, נאלץ פאזוליני להתמודד עם מכשולים רבים בעבודתו. הנובלה הראשונה שהוציא לאור בשנה 1955 עסקה בתככים ושערוריות בעולם של זנות וסרסרות. בעקבות נובלה ראשונה זו הוגש נגד פאזוליני כתב תביעה בגין פריצות.

אחד מסרטיו החשובים הראשונים, אקטונה (1961), עסק בנושאים דומים ונדחה על ידי קהל לא אוהד שקרא להידוק חוקי הצנזורה.

קשה יהיה לסכם בקצרה את היקף העבודה העצום שיצר במהלך חייו, אולם ניתן בנקל לראות כי מרבית העבודה עוסקת בחיבור האישי מאד של פאזוליני לנושאים מסוימים, כמו גם בנושאים מיניים מוחצנים.

עיסוק במיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא שעוסקים בו לכל אורך הסרט הוא שינוי וביזוי הגוף האנושי. הגוף האנושי מוצג בסרט כאובייקט בעל ערך נמוך מזה של אדם; לדוגמה, מגע מיני לעולם לא מתרחש בפרטיות (למעט מקרה של יחסי מין בהסכמה בין הבישוף לבין שבוי צעיר). יש שמתייחסים אל סאלו כאל סרט המציג את 'מות אקט האהבה', 'שיר קינה' לארוטיקה, בעיצומה של תקופה בה עובר המין תהליך מסחור.‏[4] על אף שהגברים והנשים עירומים לכל אורך הסרט, יחסי המין מוצגים לרב כפעילות בזויה ומשפילה; אחד ההוללים הגברים קיים יחסים עם שומר ולאחר מכן הלך לבדוק את השבויים הצעירים. לאחר שתפס שתיים מן הנשים מקיימות יחסים (הפרה בוטה של חוקי המקום), הן מלשינות על שומר אחר ששכב עם אחת המשרתות. ההוללים הגברים אז רודפים אחרי אותו שומר, הורגים אותו ואת המשרתת. יחסי מין מוצגים בסרט באופן שונה מן האופן בו הם מוצגים בסרטים ארוטיים ופורנוגרפיים: הסרט מתייחס למשגל כאל פעילות כאובה ובאופן מכוון נמנע מתסריט של ממשחק מקדים, כך שהאקט המיני מרוקן מכל תוכן רומנטי, או פתייני.

האופן בו התקבל הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל התיאורים הגראפיים של אונס, עינויים ורצח של קורבנות אשר רובם צעירים מגיל 18, נאסר הסרט להקרנה במספר ארצות. הרקע, האווירה והדגש על צריכה מופרזת, חיברו בין אכזריות הפשיזם לבין מה שפאזוליני ראה כהשפעה הברוטאלית של שינוי תפיסת המיניות, תחת הקפיטליזם המאוחר. בינואר 1976 נדחה סאלו על ידי וועד הצנזורה של הקולנוע הבריטי. ב-1977 הוקרנה בלונדון לראשונה גרסה לא מצונזרת של הסרט, במסגרת 'מועדון צפייה' ומבלי לקבל אישור מטעם הצנזורה. כמה ימים לאחר מכן פשטה המשטרה על המקום. גרסה מצונזרת באישור מזכיר וועד הצנזורה הוקרנה בתנאי 'מועדון צפייה' במהלך מספר שנים לאחר מכן. בשנת 2000 אושרה לבסוף גרסה לא מצונזרת להפצה בוידאו ובבתי הקולנוע בבריטניה.‏[5] הסרט נאסר להקרנה באוסטרליה ב-1976, הותר ב-1993 ונאסר שנית ב-1998.‏[6][7]

ב-1994 שוטר סמוי בסינסינטי אוהיו שאל גרסה של הסרט מחנות ספרים מקומית ולאחר מכן עצר את הבעלים בגין 'שידול לפעילות בלתי חוקית'. קבוצה גדולה של אנשי רוח ואמנים, ביניהם מרטין סקורסזה ואלק בולדווין, חתמו על ערעור הטוען לאיכויותיו של הסרט; בית המשפט ביטל את התיק משום שהמשטרה הפרה את זכותו של הבעלים לתיקון הרביעי בחוקה האמריקנית (המבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת), מבלי להתייחס כלל למחלוקת הנוגעת לסרט.‏[8] במשך תקופה מסוימת, לא ניתן היה להשיג את הסרט בארצות רבות. גרסה בלתי מצונזרת של הסרט על DVD ניתן להשיג כיום באוסטריה, בלגיה, קנדה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איטליה, הולנד, ניו זילנד, פורטוגל, ספרד, שבדיה, בריטניה וארצות הברית.

בשבדיה הסרט מעולם לא צונזר או נאסר. ב 2008 הועמד הסרט בשנית לדירוג מחדש באוסטרליה, אולם נדחה שוב. עותק שיצא ב-DVD הכיל גרסה שעברה שינויים, וגרם למהומה תקשורתית סביב נושאים הקשורים בצנזורה וחופש הדיבור.

סרטים דוקומנטריים בעקבות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 הועלתה ברומא תערוכה של פביאן קוואלוס, שהציגה צילומים מתוך סצנות שנערכו החוצה מן הסרט. בשנת 2006 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי של הקולנוען האיטלקי ג'וזפה ברטולוצ'י 'פאזוליני פרוסימו נוסטרו', שהתבסס על ראיון שנערך עם פאזולינו בשנת 1975 על הסט של סאלו. הסרט כלל גם תמונות שצולמו על הסט. סרט דוקומנטרי נוסף שעוסק בסאלו נכתב ובוים על ידי מארק קרמוד ויצא בשנת 2001.

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר יוצרים רואים בסרט זה יצירת מופת. הבמאי המוערך מיכאל הנקה כלל את סאלו ברשימת עשרת הסרטים האהובים עליו ביותר בשאלון Sight & Sound משנת 2002. הבמאית קתרין בריילאט ומבקר הקולנוע ג'ואל דיויד הצביעו גם הם עבור הסרט. בשנת 2000 ערך ה-'Village Voice' סקר בין מבקרי קולנוע, שהציב את הסרט במקום ה-89 ברשימת הסרטים הגדולים ביותר של המאה ה-20.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר גרסאות לסרט. אורכו של הסרט המקורי הוא 145 דקות, אולם פאזוליני עצמו הוריד 25 דקות לטובת שמירה על נרטיב. הגרסה הארוכה ביותר הקיימת, היא גרסת ה DVD שהוציא מכון הסרטים הבריטי (ה-BFI), המכילה סצנה קצרה שאינה מופיעה ברב הגרסאות האחרות. סצנה זו מתארת את החתונה הראשונה במהלכה אחד מארבעת הגברים מצטט פואמה של גוטפריד בן. גרסה זו של הסרט מופיעה ב-DVD המקורי משנת 2001 וגם בגרסה המחודשת של אותו DVD שיצאה בשנית ב-2008. מכיוון שהגרסה המחודשת מבוססת על הנגטיב המקורי שאינו מכיל את קטע השירה, נלקח הקטע מהדפסת 35 מ"מ של הסרט ששמורה בארכיוני ה-BFI. ה-DVD מכיל הודעה קצרה המסבירה כי כתוצאה מהחיבור, איכות התמונה תהיה שונה במקצת. למעט מהתאמות ה High Definition, גרסאות ה-BFI של 2001 ו-2008 זהות. קיימים שינויים במשך זמן הסרט שנגרמו מאופני ההדפסה השונים, המותאמים למדיות השונות – קולנוע ו-DVD.

בארצות הברית סבל הסרט לסירוגין מבעיות חקיקה שונות. גרסאות DVD ודיסקים של הסרט הופצו בצפון אמריקה, אולם נאספו מיד בחזרה, עקב בעיות רישוי לקנינו של פאזוליני. כתוצאה מכך, ה-DVD שיצא בשנת 1998 על ידי חברת קריטריון עורר עניין רב בקרב אספנים. על אף כי הרבה כותרים של חברת קריטריון נחשבים כפריטי אספנים, DVD זה קוטלג כ"סרט הנדיר ביותר בעולם" ומחירו נע בין 250$ ל-1,000$. יתרה מכך, מכיוון שהיה סרט נדיר ביותר רבים מן העותקים שנמכרו כמקוריים, היו למעשה עותקים בלתי חוקיים ואולם, איכות ה-DVD המקורי נחותה בהרבה על פי קנה המידה העכשווי; במיוחד ניתן להבחין בגוון הירקרק של הדמויות. חברת קריטריון הוציאה מחדש את הסרט בגרסה מחודשת על שני דיסקים, אולם שמרה על מספר ההדפסה המקורי (17).

מלבד גרסת ה-BFI המכילה בכמה מן העותקים את סצנת ציטוט השיר, קיימת גרסת DVD צרפתית משוחזרת, בעלת סקאלת צבעים מתוקנת ובאיכות צפייה משופרת (HD) אשר הופצה על ידי Gaumont Columbia Tristar Home Video. גרסה זו איכותית מן הגרסאות המקוריות של חברת קריטריון וה-BFI, אולם מכיוון שזהו מוצר צרפתי המיועד לחובבי קולנוע צרפתיים, הגרסה אינה מכילה כתוביות באנגלית.

בשנת 2007 הוציא חברת הסרטים ההוואית HK Flix את הסרט בגרסת NTSC דרך חברה להפצת סרטים בשם Euro Cult. מדובר בגרסה הלא מצונזרת של חברת קריטריון אולם באיכות טובה יותר. ואולם, על אף כי זוהי גרסת NTSC לסאלו של ה-BFI, כולל אותה הפרעה שנובעת מפגם ביצור הסרט שמופיעה בזמן 01:47:19, הרי שסרט זה עדיין חסר סצנה ואיכותו נופלת מאיכות ה-DVD של Gamount. על עטיפת ה DVD מופיע איור של פאזוליני חבוש משקפי שמש ושמו של פאולו בונאצ'לי מודפס לידו, ולמרות האשמות על זיוף, חברת Euro Cult טענה כי יש לה את הזכות החוקית להפצת הסרט בארצות הברית.

בנובמבר 2006 טענה חברת קריטריון בבלוג On Five רכשה מחדש את זכויות ההפצה לסרט. בשנת 2008 הוציאה קריטריון את העיצוב לעטיפת הסרט שיצא מחדש באוגוסט 2008, שיכיל שני דיסקים:

  1. הסרט (עם אפשרות בחירה לכתוביות באנגלית)
  2. שלושה סרטים דוקומנטריים וראיונות חדשים.

באוגוסט 2008, הודיע ה-BFI על הפצה מחודשת של הסרט גם ב-High Definition Blu-Ray וגם באיכות צפייה רגילה של DVD. על פי ה-BFI מדובר ב "גרסה המלאה והבלתי מצונזרת" וכי "הסרט נערך מחדש מהנגטיבים האיטלקיים המקוריים המשוחזרים" וילווה בדיסק שני שיכיל תוספות רבות. גרסה זו אכן מכילה את סצנת הקראת השיר שאורכת 25 שניות. בנוסף איכות הגרסה עולה על זה של חברת קריטריון משום שהצבעים מעודנים יותר ואינם קונטרסטיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גארי אינדיאנה, סאדו-פשיזם: עיון בסרטו של פזוליני 'סאלו או 120 הימים של סדום', תרגום: גיא אלגת, תל אביב: רסלינג, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ C I N E B E A T S :: Pupi Avati. Cinebeats.blogsome.com. אוחזר ב־February 24, 2009.
  2. ^ DVD Savant Review: The House with Laughing Windows. Dvdtalk.com. אוחזר ב־February 24, 2009.
  3. ^ Chicago Film Critics Association (October 2006). Top 100 Scariest Movies. Filmspotting. אוחזר ב־February 21, 2009.
  4. ^ Musatti 1982, 131; Chaper 1975-6, 116.
  5. ^ This paragraph draws heavily on the article "Case Study: Salo on the Students' British Board of Film Classification website.
  6. ^ Lane, Terry (March 1, 1998). "Salo is re-banned (in Australia)", The Sunday Age, Libertus.net. אוחזר ב־ February 21, 2009. 
  7. ^ Salo - 120 Days of Sodom | Refused-Classification.com
  8. ^ ACLU Arts Censorship Project Newsletter. Theroc.org. אוחזר ב־February 24, 2009.