סרט ניצול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזת הסרט "מוטורפסייכו" משנת 1965, סרט ניצול מסוגת "האופנוענים"

סרט ניצוּ‏לאנגלית: Exploitation film) הוא סוגה קולנועית של יצירת סרטים באופן זול ומהיר, המושכים את קהל צופיהם באמצעות פנייה ליצריהם הבסיסיים. "ניצול" הוא מושג בתעשיית הקולנוע שפירושו קידום מכירות או פרסום. סרטי ניצול נתמכים יותר על פרסום צעקני לתוכנם מאשר על איכותם הממשית ולרוב נחשבים כבי מובי.

סרטי ניצול מציגים מין אסור, אלימות גרפית, שימוש בסמים, עירום, סטיות חריגות של הטבע, דברים המעוררים גועל, הרס ואי סדר חברתי. סרטים כאלו היו קיימים מאז ימיו הראשונים של הקולנוע, אך רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר החלה בארצות הברית ובאירופה פריצת האיסורים הקולנועיים המבוססים על טאבו חברתי, בנוסח קוד הייז, הפכו סרטי הניצול לנפוצים יותר ובוטים יותר. מאז שנות ה-90 הפך זרם זה גם נושא לבחינה אקדמית, ונקרא לעתים "פאראסינמה" (paracinema).

אפרים כץ, מחבר "האנציקלופדיה של הקולנוע", מגדיר "סרטי ניצול" כ"סרטים שנעשו ללא כל רצון באיכות או בהצטיינות אומנותית, מתוך רצון להפיק רווחים מהירים, לרוב דרך לחץ של מכירות וטכניקות פרסום שהדגישו מרכיב סנסציוני כלשהו של המוצר הקולנועי".

היסטוריה של סרטי הניצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי ניצול הופקו, בצורה זו או אחרת, מתחילתו של הקולנוע. המדובר בסרטים שנוצרו לרוב על ידי מפיקים עצמאים, ועסקו בנושאים שהיוו טאבו, שהאולפנים הגדולים והקולנוע הממוסד סירבו להתייחס אליהם. בשנות ה-60 הפכו הסרטים לבוטים ונועזים יותר, ובתי קולנוע מיוחדים בלב הערים הגדולות החלו להציג אך ורק סוג זה של סרטים. סרטי הניצול קיימו יחסים של השפעה הדדית עם סוגי תקשורת המונים דומים באיכותם ובאופיים כספרות זולה או עיתונות שוליים.

פריחת סרטי הניצול נמשכה עד לשנות ה-80. הסרטים שהופקו בארצות הברית קיימו דיאלוג עם סרטים דומים שהופקו באירופה (במיוחד באיטליה), וכן באסיהמזרח הרחוק וביפן). סרטים אלו, שהתבססו על סובלנות גדולה יותר של הרשויות במדינתם בנושאי מין ואלימות, או על תרבות שנראתה לאמריקנים כזרה ואקזוטית, הגיעו לארצות הברית, הוצגו בבתי הקולנוע המיועדים להצגת סרטי ניצול, והביאו ליצירת חיקויים מקומיים. הצלחת הסרטים בארצות הברית העניקה ליוצרי הסרטים עידוד והצלחה כלכלית, שאיפשרו את המשך היצירה.

הסרת המגבלות החוקיות, כניסת מכשיר הווידאו לשימוש ביתי, ושינויים תרבותיים בארצות הברית ובמדינות אחרות שיצרו את "סרטי הניצול" הביאו לדעיכתם בתחילת שנות ה-80. עם זאת, סרטים מסוג זה ממשיכים להיות מיוצרים, ומעבר לכך, הסרטים השפיעו על במאים נחשבים כג'ון ווטרס, או קוונטין טרנטינו, שביצירותיהם העניקו לסרטי הניצול את ההכרה שבזמן בו יוצרו לא זכו לה. במאים שהחלו את דרכם בסרטי הניצול, הצליחו גם בקולנוע הממסדי. בין היתר ניתן להזכיר את ג'ונתן דמי, פיטר ג'קסון וסם ריימי. השפעה זו הביאה לכך שסרטי הניצול נחשבים כיום למקור השפעה קולנועי לגיטימי. הקולנוע ההוליוודי יוצר גרסאות חדשות לסרטים כ"שחר המתים", או "שאפט", שב ומעניק תפקידים לשחקנים המזוהים עם סרטי ניצול כפאם גריר, ויוצר במודע מחוות לסרטים שנחשבו כסרטי שוליים בלתי ראויים, מחוות הזוכות לקהל צופים ולחשיבות תרבותית שהמקור מעולם לא התיימר להשיג.

קולנוע ה"מטחנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מטחנה" (Grindhouse) הוא מונח אמריקני לבית קולנוע שהציג בעיקר סרטי ניצול. הוא נקרא על שם אולמות הבורלסקה הישנים ברחוב 42 בניו יורק, בהם הוצגו מופעי סטריפטיז שכונו "דפוק וטחון" (bump n' grind), בשל תנועות אגן הירכיים האופייניות לרקדניות בהן. אולמות אלו הוסבו בשנות ה-60 לאולמות המציגים אך ורק סרטי ניצול, והמונח "מטחנה" הפך לשגור לתיאור סוגת הסרטים שהציגה באולמות אלו. אולמות אלו היו ידועים בתוכניות של מספר סרטים (לרוב שניים או שלושה) שהציגו בזה אחר זה באופן שכונה "double feature", סרט כפול (ובישראל כונה המושג לרוב "שני סרטים בכרטיס אחד"). רוב הסרטים הללו הופקו בתחילה עבור בתי קולנוע מסוג דרייב אין (Drive-in theater), כסרט שני או שלישי בתוכנית. בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 הציגו סרטים אלו סצינות מין ועירום מפורשות, אלימות רבה, עלילות ביזאריות, סטיות ותוכן דומה אחר.

כניסת מכשיר הווידאו הביתי בשנות ה-80, ותוכניות שיקום במרכזי הערים הביאו לחיסול ה"מטחנות". בשנות ה-90 לא ניתן היה למצוא עוד "מטחנה" במרכזי הערים בארצות הברית.

גם בישראל היו במרכזי הערים קולנועי "מטחנה" שהקרינו סרטי ניצול – מצ'יסטות, מערבוני ספגטי, סרטי קראטה מהמזרח הרחוק ופורנוגרפיה רכה. בתי קולנוע אלו, כקולנוע עין דור בחיפה וקולנוע מרכז בתל אביב, היוו מקור משיכה לנוער. מצ'יסטה מופיע בשירו של ברי סחרוף "כמה יוסי" בשורה "בהצגה יומית, טרזן מנצח את מצ'יסטה".

סוגי סרטי הניצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי ניצול עסקו בנושאים רבים ומגוונים, שהמשותף להם היה ערכי הפקה נמוכים ונטייה אל הסנסציוני. רבים מהם היו ניתנים לסיווג כסרטי אימה או סרטים תיעודיים. עם זאת, ניתן להבחין במספר סוגים עיקריים, שהובחנו ביניהם הן על פי הנושא או על פי הקהל שאליו פנו, ובמספר רב יותר של תת-סוגים.

בלקספלויטיישן - סרטי ניצול אפרו אמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלקספלויטיישן (Blaxploitation), הלחם של "בלאק" (שחור) ו"אקספלויטיישן" (ניצול), הוא כינוי לסדרת סרטי ניצול שנעשו בהשתתפות שחקנים אפרו אמריקנים ונצפו בעיקר על ידי קהל אפרו אמריקני, תוך התייחסות לנושאים שנראו למפיקי הסרטים כמושכים קהל זה, כחיים בשכונות העוני, שימוש בסמים וזנות. נושא נפוץ היה התגברותו של אדם ממוצא אפרו אמריקני על החברה הלבנה באמצעות אלימות ומרמה. סרטים אלו ניצלו סטראוטיפים נפוצים הן של לבנים על שחורים כסרסורים מסוממים החיים בגטו, והן של השחורים על הלבנים כמושחתים שניתן לרמותם בקלות. אי תקינות פוליטית זו של הסרטים הייתה בין הגורמים שהביאו לדעיכת הסוגה, עד לסוף שנות השבעים. סרטים אלו איפשרו לדור חדש של יוצרי סרטים בשנות ה-90, במאים כספייק לי וג'ון סינגלטון, להתייחס באופן רציני יותר לנושאים הקשורים בתרבות העירונית השחורה.

דוגמאות משנות ה-70 כוללות את "קוטון מגיע להארלם" (1970), סדרת סרטי "שאפט" (שהחלה ב-1971) בכיכובו של ריצ'רד ראונדטרי, וסדרת הסרטים הנשית המקבילה בכיכובה של פאם גריר - "קופי" (1973), "פוקסי בראון" (1974), ו"שיבה בייבי" (1975)‏[1], סרטי "קלאופטרה ג'ונס", "קלאופטרה ג'ונס" (1973) ו"קלאופטרה ג'ונס וקזינו הזהב" (1975), בכיכובה של תמרה דובסון, וכן סרטים כ"דולמייט" (1975), "קיסר שחור" (1973), ואחרים ברוח זו. יש המייחסים את המצאת הסוגה לבמאי והשחקן השחור מלווין ואן פיבלס בסרט "סוויט סוויטבאק באדאססססס סונג" (1971), שסיפר את סיפור בריחתו האלימה מהחוק של אדם שחור. הסרט זכה להצלחה, ורכב על גל המיליטנטיות האידאולוגית השחורה שהיה אז בשיאו. הסרט יצר שפה ויזואלית אופיינית לסרטים אלו, שכללו גם מוזיקה טיפוסית ושימוש בעגה המזוהה עמם. במהלך השנים נעשו אף פרודיות רבות על סרטים אלו, בהן "אח סמוי" (2002).

סרט טיפוסי מסוג זה מוקם באזורי החוף המערבי או המזרחי של ארצות הברית, ב"גטו" בעיר גדולה, ועסק בסרסורים, סוחרי סמים, גנגסטרים וכיוצא בזה. הגיבורים השתמשו בסמים, נשאו על ראשיהם תספורות אפרו, נהגו במכוניות אמריקניות גדולות ומקושטות שכונו "פימפמוביל" (פימפ - סרסור), והשמיעו כינויים גזעניים כנגד לבנים. הגיבורים הלבנים היו לרוב שוטרים ואנשי שררה מושחתים, שהגיבור השחור המתוחכם מצליח להונות ולקבל מהם את רצונו. הסרט לווה לרוב במוזיקה מסוג פאנק, סול או ג'אז עם באס וקצב מודגשים. יש המציינים כי הפסקולים של סרטים אלו כללו מוזיקה מורכבת ומתוחכמת שלעתים לא הייתה ניתנת להשמעה ברדיו, וסבורים כי המדובר בסוגה מוזיקלית המכונה אף היא "בלקספלויטיישן". דוגמה לסוג מוזיקה זה היא מוזיקת הרקע לסרט "שאפט".

סקספלויטיישן - פורנוגרפיה רכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקספלויטיישן (Sexploitation), הלחם של סקס ו"אקספלויטיישן", תיאר סוג סרטי ניצול דלי תקציב, שהיו פופולריים במיוחד בשנות ה-60, בהם שימשה העלילה ככלי להצגת סצינות מיניות לא מפורשות, ועירום, בעיקר עירום נשי, על גבול הפורנוגרפיה הרכה, ולרוב מעבר לו. הצגת סרטי ה"סקספלויטיישן" בבתי ה"גריינדהאוס" בשנות ה-60 איפשרה את עלייתם של בתי קולנוע שהציגו אך ורק פורנוגרפיה בשנות ה-70 ושנות ה-80. המונח "פורנוגרפיה רכה" משמש לעתים להבחין את סרטי הסקספלויטיישן, שהציגו מין באופן משתמע ולא מפורש, לעומת סרטי הפורנוגרפיה הקשה שפרחו לאחר הסרת האיסורים החוקיים בשנות ה-70.

סרטים אלו התחילו את דרכם בייבוא מאירופה ובמיוחד משבדיה. הסרט "אני סקרנית (צהוב)", חלק מסדרת סרטים שבדיים שהגיע לארצות הברית בסוף שנות ה-60, וכלל סצינות מיניות נועזות לזמנן וסצינות עירום, בחן את גבולות חוקי התועבה בארצות הברית. לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את הקרנת הסרט בשל טיבו ה"חינוכי" החל בעקבותיו גל סרטי "סקספלויטיישן" של "חלוק לבן", בו הסבירו שחקנים הלבושים כרופאים את הסצינות המיניות שהוצגו על המסך, ובכך העניקו הכשר חוקי לסצינות המין והעירום. סרטים נוספים שהוקרנו היו סרטים איטלקיים וצרפתיים כ"עמנואל" ו"עמנואל השחורה", סרטי פורנוגרפיה הומוריסטיים כביכול מבווריה, סרטי "פורנוצ'נצ'דה" מברזיל, סרטי "פינקו אייגה" (סרטים ורודים) מיפן, סרטי נודיזם אירופים ואמריקנים, וסרטים נוספים ברוח זו.

תת סוגה בתת-סוגה זו היו סרטי "נשים בכלא", שהציגו נשים אסירות, מעונות, מושפלות, ומובלות לסיטואציות מיניות על ידי סוהרים וסוהרות סדיסטים. לעתים היו האסירות עורכות מרד עקוב מדם כנגד סוהריהן, אך הפוקוס בסרטים אלו היה תמיד יותר על סצינות המין ולא על האלימות, העינויים והאכזריות, תוך שמירה על גבולות "הפורנוגרפיה הרכה", אם כי ישנם סרטים בתת-סוגה זו הקרובים יותר לסרטי "הלם", המדגישים דווקא את הזוועות והאימה. במאים ידועים כרוג'ר קורמן וג'ונתן דמי עסקו בתת-סוגה זו. בשנת 1974 ביים דמי, בסיועו של קורמן, את הסרט "Caged Heat", הנחשב לסרט קלאסי בתת-סוגה זו.

בין הבמאים הבולטים בסוגה זו היו ראס מייר, דוריס ווישמן, דייוויד פרידמן, ג'ו דאמאטו, מייקל פינדליי, אנדי מיליגן ואחרים. הרשל גורדון לואיס החל את דרכו כבמאי סקספלויטיישן, אך לאחר מכן המשיך לתתי סוגים נוספים של אקפלויטיישן. סרטי הסקספלויטיישן השפיעו אף על במאים בתקופות מאוחרות יותר כפול ורהובן שסרטו "נערות שעשועים" משנת 1995 נחשב על ידי רבים לסרט סקספלויטיישן לכל דבר, או ג'ון ווטרס, שסרטיו מהווים, בין היתר, מחווה מודעת לעצמה ומשועשעת לז'אנר האקספלויטיישן בכלל ולעתים לסקספלויטיישן.

סרטי הלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי הלם (Shock) היו תת-סוגה של סרטי הניצול, שעסקו בנושאים המהווים טאבו, כבסטיאליות, גילוי עריות או אלימות גרפית, וניסו לעורר הלם בצופיהם. גם סרטים אלו יובאו לעתים מאירופה, ולעתים נוצרו בארצות הברית. דוגמאות לסרטים מסוג זה כוללות את הסרטים:

  • "הבית האחרון משמאל" (1972) שכלל סצינות מפורטות של רצח ואונס. הסרט מהווה דוגמה להשפעת סרטי הניצול על הקולנוע הממסדי, שכן במאי הסרט ווס קרייבן המשיך בקריירה משגשגת והפך לבמאי מצליח של סרטי אימה ממסדיים;
  • "הילחם על חייך" (Fight for Your Life)‏ (1977) שתיאר אסירים נמלטים הפורצים לביתו של כומר שחור, והותיר את צופיו בהלם, שכן כלל זרם אינסופי של אלימות גרפית, איום באקדח על תינוק, אונס ורצח, המלווים בקללות גזעניות בלתי פוסקות;
  • "אילזה, זאבת ה-SS"‏ (1974) סרט שהציג סצינות מין ואלימות בהקשר של מחנה נאצי, ברוח ספרי ה"סטאלג" שהיו פופולריים בישראל בשנות ה-60. הסרט שייך למעשה לתת סוגה של סרטי ההלם שנקראה "נאציספלויטיישן", והוא דוגמה בודדת כמעט לסוג זה של סרטים בארצות הברית, אם כי הסוגה הייתה פופולרית באירופה;
  • "Vase de Noces" ‏(1974) - סרט בלגי "עלילתי" העוסק באיכר, שהוא האדם האחרון עלי אדמות, המתאהב בחזירה. הסרט כלל אלמנטים כמין עם חיות, התעללות ורצח של חיות, ואכילת צואת אדם על ידי אדם. על אף שבמקורו יועד כנראה על ידי הבמאי תיירי זנו להוות אמירה פילוסופית, נחשב הסרט בדיעבד לסרט ניצול;
  • "Thriller - en grym film" ‏(1973) סרט שבדי העוסק באונס ונקמה. הסרט היה כה אלים עד שהצנזורה בארצות הברית הותירה לצפיה רק 82 מ-107 דקותיו. הסרט היווה כנראה השראה מסוימת לסרטו של הבמאי קוונטין טרנטינו "קיל ביל", ובמיוחד לדמותה של המתנקשת שתומת העין, אל דרייבר (דריל האנה), שדמות מקבילה לה מופיעה בסרט;
  • "אני יורקת על קברך" (I Spit on Your Grave) ‏(1978) - סרט נוסף, וידוע לשמצה במיוחד, בתת-סוגת ה"אונס - נקמה", הפופולרית בסרטי הלם. במאי הסרט, הישראלי מאיר זרחי, טען כי אין המדובר בסרט ניצול, אלא באמירה על מימוש עצמי פמיניסטי. על אף שרוב הביקורות בעת יציאת הסרט אל המסכים טענו כי המדובר בסרט המציג באופן בוטה אלימות ומין ללא ערך אמנותי, ביקורות מאוחרות יותר, משנות ה-90 ושנות ה-2000 נוטות להסכים עם זרחי כי המדובר באמירה פמיניסטית שלא הובנה בשעתה כהלכה.

סרטי אופנוענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראס מאייר, יוצר "מוטורסייקו" ו-"Faster, Pussycat! Kill! Kill!‎"

הדימוי של האופנוען האמריקני, הנודד בדרכים כשהוא לבוש במעיל עור ובמכנסי ג'ינס, התקבע בסרט "הפרא" (1953) בכיכובו של מרלון ברנדו, ובסרט "אדם בעקבות גורלו" (1969) בכיכוב דניס הופר ופיטר פונדה. סרטים אלו היו אמירות אמנותיות בעלות ערך, והציגו תרבות אלטרנטיבית (במיוחד "אדם בעקבות גורלו", שהיה רווי בסצינות המתארות מין חופשי ושימוש בסמים), באופן שהביא את רוח הדברים אל הקהל הרחב. סרטים אלו היוו השראה לגל של סרטים שהציגו את חיי האופנוען כמורכבים אך ורק ממין ואלימות, שהוצגו בצורה מוקצנת, כנהוג בסרטי ניצול. סרטים מסוג זה, כ"מוטורסייקו" (Motorpsycho) ‏(1965), "מלאכי הפרא" (The Wild Angels) ‏(1966) או "מלאכי הגיהנום על גלגלים" (Hells Angels on Wheels) ‏(1967), נעשו לעתים על ידי במאים כרוג'ר קורמן בהשתתפות שחקנים כפיטר פונדה או ג'ק ניקולסון שהתחיל את דרכו הקולנועית בסרטים מסוג זה, אך לעתים נעשו על ידי במאים מסוגו של ראס מאייר, שהתמחו בעיקר בסרטי ניצול. מאייר, יוצרו של "מוטורסייקו", יצר גם את "Faster, Pussycat! Kill! Kill!‎" ‏(1965), סרט קרוב בסוגו לסרטי האופנוענים המתאר עלילותיה של קבוצת נערות רצחניות הנוסעות במכונית בדרכי המדבר בדרום ארצות הברית, סרט שהיווה השפעה בה הכירו במאים כג'ון ווטרס שטען כי זהו הסרט הטוב ביותר שראה‏[2] או קוונטין טרנטינו, שיזם הפקה מחודשת של הסרט, שטרם יצאה לפועל.

סרטי קניבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגת סרטי הקניבלים הייתה גל של סרטים שהגיע מאיטליה בשנות ה-70, שתיארו את מנהגיהם של שבטים בעלי תרבות של תקופת האבן בדרום אמריקה, ביערות הגשם באסיה או באיי האוקיינוס השקט. העלילה בסרטים אלו הייתה קבועה – קבוצה של אירופים מגיעה למקום מבודד בו מתגורר שבט פרימיטיבי, ולאחר עינויים קשים מוצאים עצמם חברי הקבוצה נאכלים על ידי בני השבט. הסרטים נעשו כפי הנראה בהשראת גל סרטי ה"מונדו" שבא לפניהם, סרטים שתיארו אף הם מנהגים אכזריים של שבטים נידחים, אך שלא כסרטים אלו, לא היו סרטי ה"קניבלים" תיעודיים, אלא מבוימים. השראה נוספת הייתה סדרת סרטי הקולנוע "אדם ושמו סוס", בהם כיכב ריצ'רד האריס, שתיארו אירופי המגיע לשבט אינדיאני בארצות הברית ומשתלב במסגרתו‏‏‏[3].

הסרטים, כאמור, איטלקים ברובם, הופצו תחת שמות שונים, והיו בין הפופולריים ביותר בז'אנר הניצול בשנות ה-70, ואף בשנות ה-80. הסרט הראשון היה "Il Paese del Sesso Selvaggio" (כפר המין הפרוע) שצילם הבמאי אומברטו לנצי עוד בשנת 1972, והיה הראשון שהציג על המסך סצינות קניבליזם מפורטות. אך הגל החל לתפוס תאוצה של ממש בשנת 1977 כאשר הוצג "Ultimo Mondo Cannibale" של רוג'רו דאודטו, שהביא למסכים כמות זוועות קניבליות שטרם נראתה. בשנת 1980 הוציא דאודאטו אל המסכים את הסרט "שואת הקניבלים" (Cannibal Holocaust), שנחשב לסרט הקיצוני ביותר בסוגה זו, המתאר צוות צילום מערבי הנתקל בקניבלים באזור האמזונאס. לאחר הבכורה במילאנו, הוחרמו כל עותקי הסרט, והבמאי נעצר בשל שמועה כי הרציחות הקניבליות המופיעות בסרט אכן צולמו אל מול המצלמה, וכי הרג את שחקניו. לאחר שהצליח לאתר את השחקנים ולהוכיח כי עודם בחיים, שוחרר דאודטו. עם זאת, סצינות של אלימות קשה נגד בני אדם, וסצינות, אמיתיות כפי הנראה, של הרג חיות, הביאו להחרמת הסרט על ידי הצנזורה במדינות רבות בהן ניסו להציגו. לאחר תחילת שנות ה-80 דעכה הסוגה, אם כי בשנת 1988 ערך הבמאי אנטוניו קלימטי ניסיון להחיותה עם "שואת הקניבלים 2". סרטים מאוחרים יותר כ"פרויקט המכשפה מבלייר" ניצלו את הרעיון של "קטעי סרט שנמצאו", והן את הרעיון להפיץ שמועה כי המופיע על המסך הוא אמת.

צ'מברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוני צ'יבה, מכוכבי הצ'מברה

החל משנת 1962 ועד לסוף שנות ה-70 החל גל של סרטי סמוראים רוויזיוניסטיים, לא מסורתיים, להגיע מיפן, בעקבות הפופולריות של מנגת סמוראים מאת קזואו קוייקה. סרטים מסוג זה, ובמיוחד סדרת סרטי "צ'מברה" (הצליל האמור להישמע כאשר חרב נוקשת בחרב) שמנתה כ-26 סרטים, לא דמו לסרטי ה"ג'ידאי גקי" (סרטים תקופתיים), סרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה, שקדמו להם.

על אף ש"צ'מברה" משמש ביפן כשם לכל סרטי הסמוראים, לרבות סרטי הג'ידאי גקי, שימש הביטוי במערב לתיאור הסרטים החדשים שהחלו להגיע מאמצע שנות ה-60[4]. סרטים אלו לא היו בעלי המבנה הסטואי והאמירה המהורהרת של סרטי קורוסאווה אלא הציגו בעיקר אנטי-גיבור הרודף נקמה, סצינות עירום נדיבות, סצינות מין נועזות, קרבות חרבות וירטואוזיים והרבה דם, המותז מהפצעים כמתוך צינור כיבוי-אש. תת-סוגה שהתפתחה בסוף שנות ה-60, בעקבות הצלחת הסרט "אוניבאבא" של קאנטו שינדו, כונתה "ארו-גרו", סרטי מין סאדיסטיים.

הסרטים הגיעו למערב זמן מה לאחר שסיימו את הצגתם ביפן, לעתים בצורה שונה מעט כגון הסרט "מתנקש השוגון" (Shogun Assassin) שהיה למעשה עריכה ששילבה את שני הסרטים הראשונים בסדרת "הזאב הבודד והגור". סרטים פופולריים נוספים בסוג זה שהגיעו אל המערב כללו את "ליידי סנואובלאד" ו"הנזו התער". עשיית הסרטים הללו דעכה באמצע שנות ה-70, למעט חריגים כ"מלחמות הקסם השחור" של מיצומאסה סאטו (1983) או "זיפאנג" של קאיזו האיאשי (1991).

שחקנים מפורסמים בסוגה זו כללו את סוני צ'יבה, שינטרו קאצו, טומיסאבורו וואקאיאמה ומייקו קאג'י.

השפעתם של סרטים אלו ניכרת הן במערב והן במזרח. קוונטין טרנטינו הושפע מאוד מהסרטים, הן בסרט "ספרות זולה", שבו מצטט המתנקש המגולם על ידי סמואל ל. ג'קסון פסוקים, שאותם טוען המתנקש שלקח מספר יחזקאל, אך למעשה הם ציטוט מסרט ישן של צ'יבה, והן בסרטי "קיל ביל" המהווים מחווה תימטית ויזואלית לסוג זה של סרטים. במאים יפנים כטקאשי קיטאנו ממשיכים עד היום ליצור סרטים בהשפעת הצ'מברה. סרטו של קיטאנו "זטואיצ'י" מ-2004 מהווה מחווה, או אף המשך, לסדרת הסרטים בכיכובו של שינטרו קאצו, בה כיכבה דמותו של המעסה העיוור זטואיצ'י‏[5].

סרטי אמנויות לחימה מהונג קונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות ה-60 פרח בהונג קונג אולפן "האחים שאו" (Shaw Brothers), שהפיק סרטים על פי מסורת ספרותית מקומית, העוסקת באמנויות לחימה בשם "וושיה" (Wǔxiá), שהציגו אלימות חזקה ואקרובטית. הסרטים הללו הושפעו מסרטי הסמוראים והצ'מברה מיפן, ומיצירות "ווקסיה" של סופרים מקומיים, כמו גם מהצורך להחזיר את קהל הצופים בהונג קונג לאולמות, עם עלייתה של הטלוויזיה. על אף שסרטים אלו הסתמכו על מסורת מקומית, ונחשבו לקולנוע לגיטימי מהזרם המרכזי במקום בו נוצרו, הרי שכאשר הגיעו למערב, נחשבו לתת סוגה בסרטי הניצול.

הז'אנר זכה למספר כוכבים כג'ימי וונג יו, אלוף שחייה לשעבר, והבמאי צ'אנג צ'ה הידוע בסרטיו "האלוף בעל היד האחת" (1967) ו"סנונית הזהב" (1968), כשמתחרהו הגדול הוא לאו קאר ליונג, ששימש ככוריאוגרף לסצינות הקרב בכמה מסרטיו הידועים של צ'ה, ולאחר מכן פיתח קריירה עצמאית כבמאי. עם תחילת שנות ה-70 החלו אולפני הונג קונג להתמקד באמנות הקונג פו כשסרטו של וונג יו "המתאגרף הסיני" (1970) נחשב לחלוץ הסוגה.

ז'אנר הקונג פו זכה להתעניינות ברחבי העולם. סרטי קונג פו מדובבים, ולעתים קרובות ערוכים מחדש ונושאים שמות שונים, הגיעו לאולמות הקולנוע שהציגו "סרטי ניצול" ולטלוויזיה. בשנות ה-80 הפכו סרטי הקונג פו לסרטי הנינג'ה, ושמרו על החיות של הז'אנר.

הפופולרי ביותר מבין כוכבי הז'אנר היה ברוס לי, יליד ארצות הברית שעשה קריירה בהונג-קונג. לי השלים עשיית ארבעה סרטים בלבד לפני מותו, ב-1973, אך הפופולריות שלהם הפכה את ז'אנר הפעולה מהונג קונג לידוע ואהוב בעולם. מותו הביא לתופעה הידועה כ"ברוספלויטיישן" – גל של סרטי קראטה מהמזרח הרחוק, בכיכובם של שרירנים אסיתיים הנושאים את השם "ברוס לי" באיותים שונים, תוך ניצול גמישותה של השפה האנגלית באיות שם זה.

סרטי זומבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרט זומבים

סרטי ניצול העוסקים בזומבים כוללים בדרך כלל תיאורי אימה וזוועה גרפיים יותר מסרטי הזומבים "הממסדיים". העלילה בהם בדרך כלל פחות לינארית, והם כוללים גם עירום. על אף שסוגת סרטי הזומבים הייתה קיימת משנות ה-30, סרטי ניצול העוסקים בזומבים החלו להיווצר רק בשנות ה-70 בעקבות הצלחת "שחר המתים" (1978), סרטו של ג'ורג' א. רומרו, הפקה אמריקנית / איטלקית, שתיאר מציאות בדיונית בה המתים קמים מקבריהם ומנסים לאכול את החיים. הסרט הופץ באירופה תחת הכותרת "זומבי" ומשך תשומת לבם של מפיקים איטלקיים, שהחלו ליצור לו המשכונים. "זומבי 2" הופק על ידי לוצ'יו פולצ'י במהירות, במקביל להפצת "שחר המתים" באירופה, על מנת לנצל את הצלחת "שחר המתים". שלא כ"שחר המתים" כלל "זומבי 2" כמויות ניכרות של עירום, וגם סצינות זוועה רבות יותר, והיה למעשה למוביל בגל סרטי הניצול שעסקו בזומבים. בעקבותיו באו "זומבי 3", "זומבי 4", וסרטים רבים נוספים כ"שואת הזומבים" (Zombie Holocaust) של מרינו ג'ירולמי ששילב את סוגת סרטי הניצול הקניבליים עם זו של הזומבים. גל הסרטים דעך בתחילת שנות ה-80.

סרטי מונדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סרטי מונדו" הנקראים אף "שוקיומנטרי" (Shockumentary - הלחם של "שוק" (הלם) ו"דוקומנטרי") הם מעין סרטי תעודה המתמקדים בנושאים סנסציוניים, כמנהגים אקזוטיים בעולם הנוגעים למין ולמוות, או תיעוד של אסונות ואירועי טבע מזעזעים. בניגוד לסרט התעודה מן השורה, ובדומה לסוגת סרטי ההלם, מטרתו של סרט המונדו אינה להרחיב את דעתם של צופיו, אלא לגרום להם להלם, לזוועה וזעזוע. מכיוון שכך סרטים אלו עוסקים בנושאים המהווים בדרך כלל טאבו בחברות המערב, ומביאים את החומר באופן מוחשי, תוך הדגשה כי מה שקורה על המסך הוא אמיתי, אם כי לעתים המדובר בסצינות מבוימות.

השם "מונדו" בא מהסרט האיטלקי המצליח "מונדו קאנה" (1962) (באיטלקית "עולם של כלבים", ומכאן כי העולם, כמוצג בסרט, הוא ברוטלי וחסר רחמים). "מונדו קאנה" זכה למספר רב של סרטי המשך, רבים מהם הופקו באיטליה. סרטי מונדו היוו סוגה חשובה בתרבות סרטי הניצול בשנות ה-60 ושנות ה-70. הסרטים עברו שינוי הדרגתי, ומהצגת מנהגים אקזוטיים של שבטים נידחים, עברו, בעקבות הצגת הסרט המצליח "פני המוות" מ-1978 לתיעוד של מיתות משונות, התאבדויות, רציחות והוצאות להורג. על אף שסרטי המונדו הקלאסיים דעכו לקראת שנות ה-80 הפקת "סרטי המוות" נמשכה אל תוך שנות ה-2000.

סרטי ספלאטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גור (קולנוע)

סרט "ספלאטר" (באנגלית "Splatter" - התזה), או זוועתון, הוא סוג של סרט אימה המתמקד במכוון בתיאורים גרפיים של זוועה ואלימות. סרטים אלו השתמשו באפקטים מיוחדים כדי להביא למסכים כמויות מוגזמות של דם וקרביים, ומפגינים עניין מוגזם בפגיעות של הגוף האנושי.

כסוגה בפני עצמה החלו סרטי ה"ספלאטר" ביצירתם של הרשל גורדון לואיס ודייוויד פ. פרידמן, שבתחילת שנות ה-60 יצרו סרטים כ"חגיגת הדמים" (Blood Feast; 1963) ו"אלפיים מטורפים!" (!Two Thousand Maniacs; ‏1964). לואיס, שהחל את דרכו בייצור "סקספלויטיישן", ראה כיצד בשנות ה-60 חודרות סצינות עירום לקולנוע הממסדי, והסרטים שייצר איבדו את ייחודם. הוא החליט לפנות לתחום נוסף שהיה בבחינת טאבו – אלימות, דם וקרביים.

במקביל לעליית סרטי ה"ספלאטר" הפך הקולנוע הממסדי אף הוא לאלים יותר וגרפי יותר בתיאורי זוועה ומוות, בסרטים כגון "בוני וקלייד" (1967) של הבמאי ארתור פן או "חבורת הפראים" (1969) של הבמאי סם פקינפה. בעוד שיצירתו של לואיס הוקרנה בעיקר בבתי קולנוע מסוג דרייב אין, ונחשבה לשוליים שבשוליים, הביאו סרטים ממסדיים אלו לניפוץ טאבו על דם ואלימות, שאיפשר גם את קבלת סרטי השוליים.

סרטי ה"ספלאטר" קיבלו תנופה עם "ליל המתים החיים" (1968) של ג'ורג' א. רומרו, והמשכו, "שחר המתים" (1978). על אף שסרטים אלו הם מסוג "סרטי הזומבים", סצינות הזוועה בהם משייכות אותם גם לסוגת ה"ספלאטר", ואכן הביטוי "ספלאטר" הומצא על ידי רומרו בהתייחס ל"שחר המתים" שיצר.

על אף קשיים עם הצנזורה בארצות הברית ובבריטניה, המשיכה סוגת ה"ספלאטר" לפרוח, וסרטים מסוג זה נעשים גם כיום. מספר במאי "ספלאטר" הפכו לאחר מכן לבמאים ממסדיים ויצרו להיטי ענק מסחריים. סם ריימי, במאי סדרת ספיידרמן, החל את דרכו בסוגת ה"ספלאטר" עם הסרט "מוות אכזרי" ("The Evil Dead"; ‏ 1981), ופיטר ג'קסון יוצר הטרילוגיה הקולנועית של "שר הטבעות" החל את דרכו בניו זילנד כבמאי ספלאטר עם סרטים כ"טעם רע" ("Bad Taste"; ‏ 1987) ו"מת מוחית" ("Braindead"; ‏1992). סרטים אלו של ג'קסון הכילו כל כך הרבה זוועה, עד כדי כך שהדבר נחשב לאפקט קומי. יש המכנים אותם "ספלאטסטיק" על משקל סלפסטיק.

סוגה קרובה ברוחה ל"ספלאטר" היא סרטי ה"סלאשר", אך סרטים אלו, שהם תת-סוגה של סרטי האימה, בהם רוצח פסיכופט, לעתים קרובות לבוש במסיכה, עוקב אחרי קבוצת נערים והורג אותם בזה אחר זה, אינם מתמקדים רק בדם וקרביים, אלא באימה הפסיכולוגית שחשים הקורבנות היודעים כי קצם קרב. בכל אופן, יש להבחין בין סרטי ספלאטר לבין סרטי אימה, שלעתים מופקים בתקציב גבוה, בהשקעת זמן ותוך ניסיון לייצר סרט בעל ערך אמנותי.

סרטים אירופים, ו"ג'אלו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית עלויות ההפקה בארצות הברית, גם של סרטים שנחשבו כ"סרט סוג ב'", והצלחת מערבוני הספגטי, הביאה את המפיצים האמריקנים לפנות לאירופה על מנת לנסות ולרכוש שם בזול סרטים שיצליחו בארצות הברית. דוגמה מוקדמת לכך היא הצלחתו של המפיץ ג'וזף אי. לווין שרכש בשנת 1958 את הסרט האיטלקי "הרקולס", סרט "חרבות וסנדלים" דובר אנגלית, בכיכובו של שחקן אמריקני בשם סטיב ריבס, עבור 35,000$. הסרט היה ללהיט בלתי צפוי, הכניס למפיציו פי כמה מההשקעה שהשקיעו בו, והביא לגל של סרטי "הרקולס" ו"מאצ'יסטה" דוברי אנגלית או מדובבים לאנגלית. מספר שנים לאחר מכן נרכש בעבור חופן דולרים בעבור אותו הסכום, ואף הוא הכניס למפיצים סכום נאה. בנוסף למערבונים וסרטי "חרבות וסנדלים" הופקו באירופה חיקויים מקומיים זולים לסרטי ריגול נוסח ג'יימס בונד או סרטי הבלש הקשוח נוסח הארי המזוהם, שדובבו לאנגלית, קיבלו שם אמריקני, ונרכשו, לרוב כסרט השני ב"סרט כפול".

דאריו ארג'נטו, מחשובי יוצרי הג'אלו, בפסטיבל סרטים בטורינו בשנת 2006

זרם חשוב בסרטים האירופים שהגיעו בצורה זו אל המסך האמריקני הוא סרטי הג'אלו. ג'אלו (giallo) הוא סוג סרטים שהתפתח בשנות ה-60 באיטליה, כעיבודים למסך של סוג מותחנים איטלקי ייחודי שנקרא אף הוא ג'אלו. ג'אלו באיטלקית פירושו "צהוב", ומותחנים אלו היו ידועים בכריכתם הצהובה.

אך על אף שהג'אלו הקולנועי החל בעיבוד של ספרי הג'אלו, הוא פיתח עד מהרה שפה ייחודית ששילבה אימה ומתח פסיכולוגי, ואלמנטים רבים של זוועה מסוג סרטי ה"ספלאטר". בשנות ה-70 פרח הג'אלו ביצירתם של במאים כדאריו ארג'נטו, מריו באווה ולוצ'יו פולצ'י. סרטים אלו התאפיינו בסצינות רצח ארוכות, שכללו התזת דם מרובה, צילום אופראי כמעט, בצבעים עזים ומסוגננים ומוזיקת רקע יוצאת דופן (ראוי לציון את שיתוף הפעולה של ארג'נטו עם אניו מוריקונה). כן כללו הסרטים כמויות נדיבות של מין ועירום. בניגוד לשאר סרטי ה"ספלאטר" וה"סלאשר" שמרו סרטים אלו על אלמנט "מי עשה זאת" אותו שאבו מהמקור הספרותי, ולרוב עסקו בנושאים פסיכולוגיים של טירוף, ניכור ופרנויה. על אף שתקופת השיא של הג'אלו הייתה בשנות ה-70, המשיכו במאים כארג'נטו ליצור בסוגה זו אף בשנות ה-2000.

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי הניצול, באופן טבעי, אינם נכנסים לקטגוריות קשיחות. סרט ניצול יכול להיות סרט זומבים וגם סרט קניבלים, סרט הלם וגם סקספלויטיישן, וכיוצא בזה. במהלך השנים התפתחו סוגות שונות ומשונות, העוסקות, אם בנושא ספציפי מאוד, ואם בשילוב של מספר סוגות קיימות; סרטי "נאנספלויטיישן", העוסקים בנזירות הנקלעות למצבים מסוכנים וארוטיים, סרטי "דייקספלויטיישן" העוסקים בלסביות הנקלעות למצבים מסוכנים וארוטיים, וכיוצא בזה. כל עוד שמרו הסרטים על התמקדות בסנסציוני, ועל "רוח" סרטי הניצול מבחינת ערכי ההפקה, והוצגו בקולנועים המיועדים לכך במסגרת "הצגה כפולה", ניתן היה לכנותם "סרטי ניצול".

סרט הניצול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל לא הייתה מעולם חלק חשוב בתעשיית סרטי הניצול, אך בשנות ה-70 הופקו בישראל מספר סרטים הנחשבים לחלק מתעשייה זו. סרטו של עמוס ספר "הטרמפיסט" (The Hitch-hiker או An American Hippie in Israel) שצולם בשנת 1972 בכיכובו של אשר צרפתי, נחשב בעת עשייתו לסרט סוריאליסטי, סימבולי ואליגורי, ומעולם לא יצא להקרנות מסחריות‏[6]. עם זאת הזכויות על הפצתו ב-DVD התגלגלו לידי חברת "גריינדהאוס ריליסינג" של סייג' סטאלון, והסרט מופץ כיום כסרט ניצול. כן צולמו בישראל, במיוחד על ידי חברת קנון גרופ של מנחם גולן ויורם גלובוס, מספר הפקות, לעתים בשיתוף פעולה עם מפיקים איטלקים, היכולות להיחשב כסרטי ניצול, ובהן "קשר האורניום" (1978) שהופץ בעולם בכותרת "A chi tocca tocca...!‎" ו-"Kid Vengeance", מעין סרט אופנועים / אונס / נקמה שצולם על ידי קנון גרופ בשנת 1977. יש הרואים בפעילותם הקולנועית של ימין מסיקה ואבי ביטר משום אמירה ישראלית מקבילה לסרטי ה"בלאקספלויטיישן" משנות ה-70‏[7].

הערכה מחודשת של סרטי הניצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי הניצול, שנחשבו בעת עשייתם למוצר נחות, זוכים כיום לעיון מחודש, ולהערכה מחודשת. פסטיבלי קולנוע רבים בעולם מעלים רטרוספקטיבות של סרטי הניצול, כגון פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה בשנת 2005 בכותרת "Midnight Madness"‏‏[8], ויש הכרה בכך שסרטים אלו מייצגים פן חשוב של הקולנוע, שאין להתעלם ממנו.

יש חובבי קולנוע הנזכרים בסרטים אלו ובבתי הקולנוע שבהם הוצגו בערגה נוסטלגית. בשנת 2007 יצרו הבמאים קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז "סרט כפול" המורכב משני הסרטים "פלאנט טרור" ו"חסין מוות". הסרטים נוצרו במכוון באופן שהזכיר את האווירה ב"מטחנות" – תמונה היוצאת ממיקוד, קפיצות ושריטות בסרט, גליל שלם של סרט שנעלם, וטריילרים (קדימונים) לסרטים פיקטיביים המתאימים אף הם לסוגת הניצול – סרטי סקספלויטיישן או "סלאשר פילמס", סרטי אימה רוויי דם. שני הסרטים יחדיו שווקו בשם המשותף "גריינדהאוס"‏[9].

הבמאי סייג' סטאלון (בנו של סילבסטר סטאלון) ושותפו בוב מוראוסקי הקימו חברה בשם "גריינדהאוס ריליסינג" העוסקת בשחזור והפצה של סרטי ניצול, והעברתם מצלולואיד למדיה דיגיטלית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחום מוכיח, האפרו הפך לקרחת, באתר ynet‏, 25 בספטמבר 2000‏
  2. ^ Waters, John. Shock Value. Dell Publishing: 1981. ISBN 0-385-28903-0
  3. ^ ‏אלון מיאסניקוב, הם באים לאכול אותנו – סרטי הקניבלים, מגזין מטאליסט‏, 23 בינואר 2008
  4. ^ אתר צ'מברה(באנגלית)
  5. ^ ‏אהרן קשלס, יש חדש במזרח, באתר ynet‏, 20 ביוני 2004‏
  6. ^ ‏"הטרמפיסט", סינמטק תל אביב
  7. ^ סוויט סוויטבאקס באדאססססס סונג, באתר האוזן השלישית
  8. ^ ‏פבלו אוטין, ‏שמחה גדולה הלילה, באתר גלובס, 9 באוקטובר 2005
  9. ^ אי-או סקוט, ניו יורק טיימס, רקדנית גו-גו עם תת-מקלע במקום רגל, באתר הארץ, 19 באפריל 2007‏


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg