סטיב ניקול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטיב ניקול
מידע אישי
שם מלא סטיבן ניקול
תאריך לידה 11 בדצמבר 1961
מקום לידה אירוויין שבסקוטלנד
גובה 1.78 מטר
עמדה מגן
מועדונים כשחקן
1979 - 1981
1981 - 1995
1995
1995 - 1998
1998
1998 - 1999
1999
1999
2000 - 2001
אייר יונייטד
ליברפול
נוטס קאונטי
שפילד ונסדיי
וסט ברומיץ' אלביון
דונקסטר רוברס
בוסטון בולדוגס
ניו אינגלנד רבולושן
בוסטון בולדוגס
20 (0)
343 (36)
32 (2)
49 (0)
9 (0)
30 (0)
נבחרת לאומית כשחקן
1984 - 1992 סקוטלנד 27 (0)
קבוצות כמאמן
1995
1999
2000 - 2001
2002 -
נוטס קאונטי
ניו אינגלנד רבולושן
בוסטון בולדוגס
ניו אינגלנד רבולושן

* מספר ההופעות (השערים) במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד

סטיבן ניקולאנגלית: Steve Nicol; נולד ב-11 בדצמבר 1961 באירוויין) הוא כדורגלן עבר סקוטי ששיחק בעמדת המגן. כיום הוא מאמנה של קבוצת ה-MLS ניו אינגלנד רבולושן.

כשחקן נודע ניקול בשל תקופתו בליברפול, והיותו אחד מהשחקנים החשובים בקבוצה ששלטה בכדורגל האנגלי בשנות ה-80. הוא זכה עמה בארבע אליפויות אנגליה, בשלושה גביעי FA ובגביע אירופה לאלופות ב-1984. לאחר 14 שנים בליברפול שיחק במספר קבוצות אנגליות, בטרם עבר לארצות הברית שם סיים את הקריירה והפך מאוחר יותר למאמן.

ניקול שיחק במשך שמונה שנים גם בנבחרת סקוטלנד, בה ערך 27 הופעות. הוא השתתף עם הנבחרת במונדיאל 1986.

קריירה ככדורגלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקריירה והצלחה בליברפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקול החל את הקריירה שלו באייר יונייטד הסקוטית ב-1979, ושיחק בקבוצה במשך שנתיים במהלכן ערך 70 הופעות. מאמן ליברפול, בוב פייזלי, צפה בו משחק והחליט להחתימו באוקטובר 1981, תמורת סכום של 300,000 לירות שטרלינג.

לאחר כשנה בה צבר ניסיון כששיחק בקבוצת המילואים של ליברפול, ערך ניקול את הופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת של המועדון ב-31 באוגוסט 1982, במשחק מול ברמינגהאם סיטי. הוא שותף בשלושה משחקים נוספים במסגרת הליגה הראשונה של הפוטבול ליג עד לסיום אותה עונה. הקבוצה זכתה באותה עונה באליפות, אך ניקול לא שיחק מספיק משחקים על מנת לקבל את מדליית הזהב יחד עם שאר השחקנים.

ניקול הפך לשחקן קבע בקבוצה הבוגרת בעונת 1983/1984, תחת המאמן החדש ג'ו פגאן. באוקטובר 1983 הוא הבקיע את שערו הראשון במדי הקבוצה, בניצחון 0-1 על קווינס פארק ריינג'רס. הוא היה שותף לזכיית הקבוצה באליפות הליגה הראשונה, ובכך היה זה התואר הראשון שלו עם הקבוצה, לאחר שלא קיבל מדליית זהב בעונה שקדמה. הוא לא נכלל בסגל למשחק גמר גביע הפוטבול ליג מול אברטון, שבו ניצחה הקבוצה, אך שותף במשחק הגמר של גביע אירופה לאלופות מול רומא. ניקול הפגין יכולת טובה בגמר וזכה עם קבוצתו בגביע בתום דו-קרב בעיטות עונשין - על אף שניקול החמיץ את הבעיטה שלו, היריבה החמיצה שתי בעיטות ולפיכך ניצחה ליברפול.

בעונות הבאות המשיך ניקול והיה שחקן הרכב קבוע בליברפול. תחת המאמן קני דלגליש, היה שותף לזכייה ב"דאבל" של אליפות הליגה הראשונה וגביע ה-FA בעונת 1985/1986, לאחר שהקבוצה הקדימה בשתי נקודות את אברטון בפסגת טבלת הליגה וניצחה אותה גם בגמר הגביע - הפעם הראשונה שהתקיים דרבי המרזיסייד במסגרת הטורניר. ב-1984 החל ניקול לשחק בנבחרת סקוטלנד, והשתתף עם הנבחרת במונדיאל 1986. הוא המשיך ושיחק 27 משחקים במדיה בשמונה שנים.

לאחר עזיבתו של פיל ניל את ליברפול ב-1986, שיחק ניקול בעיקר בעמדת המגן הימני, אך יכולותיו המגוונות אפשרו לו לשחק גם כמגן שמאלי, כבלם וכקשר. במהלך עונת 1987/1988 הציג ניקול יכולת טובה בהבקעת שערים, אף ששיחק בתפקיד שאינו התקפי בטבעו. בין תפוקותיו נכללו שלושער במשחק מול ניוקאסל יונייטד ושער בנגיחה ממרחק רב מהשער מול ארסנל. ניקול תרם לקבוצה במידה רבה גם בתחום ההגנתי, וזכה עם ליברפול באליפות השלישית שלו באותה עונה. בגמר גביע ה-FA מול וימבלדון הפסידה ליברפול במפתיע בתוצאה 1-0, ובכך כשלה בניסיונה לזכות בדאבל נוסף.

העונה העוקבת, 1988/1989, עמדה בסימן אבל של שחקני ליברפול בעקבות אסון הילסבורו. בדומה לרבים מחבריו לקבוצה היה זה האסון השני אותו חווה בתוך שנים ספורות - הוא אירע ארבע שנים אחרי אסון הייזל שאירע בגמר גביע אירופה מול יובנטוס. למרות זאת סייע ניקול לליברפול לזכות בגביע ה-FA, לאחר ניצחון 2-3 על אברטון בגמר בתום הארכה. הקבוצה איבדה באותה עונה את האליפות, לאחר הפסד לארסנל במשחק ההכרעה על התואר. בעקבות יכולתו האישית המרשימה באותה עונה זכה ניקול בתואר כדורגלן השנה בליגה האנגלית מטעם התאחדות העיתונאים.

בתחילת עונת 1989/1990 היה ניקול היחיד שהבקיע שני שערים בניצחונה של ליברפול 0-9 על קריסטל פאלאס - הניצחון הגבוה ביותר בתולדות הליגה האנגלית הבכירה. הוא זכה עם הקבוצה באליפות אנגליה הרביעית שלו - האליפות האחרונה עד כה של המועדון. שנתיים מאוחר יותר הוא זכה עם הקבוצה בגביע ה-FA השלישי בקריירה, לאחר ניצחון 0-2 על סנדרלנד במשחק הגמר. ניקול נשאר שחקן קבע בליברפול עד לעונת 1994/1995, אז איבד ממעמדו בקבוצה בעקבות הגעתם של שחקנים כמו פיל באב וג'ון סקיילס.

סיום הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1995 עזב ניקול את ליברפול, ועבר לשמש בתפקיד מאמן-שחקן בקבוצת נוטס קאונטי. הוא שימש בתפקיד עשרה חודשים בלבד, ועזב את הקבוצה במהלכה של עונת 1995/1996. לקראת סיומה של העונה נכנס ניקול למערכת המועדון על מנת לסייע לו, אך מאמציו לא הועילו והקבוצה ירדה לליגה השנייה. במקביל, עבר ניקול בנובמבר 1995 לשחק בשפילד ונסדיי, ושיחק בקבוצה במשך שתי עונות. אחד מהרגעים הזכורים מתקופתו בקבוצה הוא הניצחון 0-1 על ליברפול בדצמבר 1996, כאשר סייע בעצירתם של חלוצי קבוצתו הקודמת - רובי פאולר, סטיב מקמנמן וג'ון בארנס.

לאחר ששיחק 49 משחקים במדי שפילד, הושאל ניקול במהלך עונת 1997/1998 לקבוצת וסט ברומיץ' אלביון, במדיה שיחק בתשעה משחקים. לאחר אותה עונה עבר לשחק למשך תקופה קצרה בדונקסטר רוברס, בטרם עבר ב-1999 לארצות הברית וחתם בקבוצת בוסטון בולדוגס מליגת המשנה, בה שימש כמאמן-שחקן. בספטמבר אותה שנה הוא עבר לשמש כמאמן-שחקן בקבוצת ניו אינגלנד רבולושן מה-MLS עבור שני המשחקים האחרונים של העונה. בעונה שלאחר מכן חזר ניקול לבוסטון בולדוגס ושימש בה כמאמן-שחקן במשך שנתיים, עד שהודיע ב-2001 על עזיבתו את הקבוצה ופרישתו ממשחק.

קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את בוסטון בולדוגס מונה ניקול למאמן ניו אינגלנד רבולושנס לפני עונת 2002 - בתחילה כמאמן זמני, אך לאחר 21 משחקים חתם על חוזה כמאמן קבוע. הוא הוביל את הקבוצה למשחק הגמר של גביע ה-MLS באותה עונה, ולמרות שהקבוצה הפסידה ללוס אנג'לס גלאקסי, הוא נבחר למאמן השנה של הליגה. בשנים 2005 עד 2007 הגיע ניקול עם הקבוצה שלוש פעמים רצופות למעמד, אך הפסיד בכולן. באופן ייחודי הקבוצה לא הבקיע אף שער בתום הזמן החוקי בשלוש מתוך ארבע הופעותיה תחתיו בגמר גביע ה-MLS. עם זאת, הוא הוביל את הקבוצה לזכייה בגביע ארצות הברית הפתוח ב-2007. אחד מעוזריו של ניקול במהלך תקופתו כמאמן ניו אינגלנד היה פול מרינר, חלוץ אנגלי מפורסם לשעבר.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן
כמאמן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות העיתונאים)

1948: מתיוס | 1949: קארי | 1950: מרסר | 1951: ג'ונסטון | 1952: רייט | 1953: לופהאוז | 1954: פיני | 1955:ריוורי | 1956: טראוטמן | 1957: פיני | 1958: בלנשפלאואר | 1959: סיד אואן | 1960: סלייטר | 1961: בלנשפלאואר | 1962: אדמסון | 1963: מתיוס | 1964: מור | 1965: קולינס | 1966: בובי צ'רלטון | 1967: ג'ק צ'רלטון | 1968: בסט | 1969: בוק/מקאי | 1970: ברמנר | 1971: מקלינטוק | 1972: בנקס | 1973: ג'נינגס | 1974: קלהאן | 1975: מאלרי | 1976: קיגן | 1977: אמילן יוז | 1978: בראנס | 1979: דלגליש | 1980: מקדרמוט | 1981: תייסן | 1982: פרימן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: סאות'הול | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: ניקול | 1990: בארנס | 1991: סטרכאן | 1992: ליניקר | 1993: וודל | 1994: שירר | 1995: קלינסמן | 1996: קאנטונה | 1997: זולה | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: פירס | 2003: הנרי | 2004: הנרי | 2005: לאמפרד | 2006: הנרי | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: ג'רארד | 2010: רוני | 2011: פארקר | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל