בובי מור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בובי מור
1964 Cup final.jpg
בובי מור מניף את גביע ה-FA בשנת 1964
מידע אישי
שם מלא רוברט פרדריק צ'לסי מור
תאריך לידה 12 באפריל 1941
מקום לידה ברקינג, אנגליה
תאריך פטירה 24 בפברואר 1993 (בגיל 51)
עמדה בלם
מועדונים כשחקן
1958 - 1974
1974 - 1977
1976
1978
וסטהאם יונייטד
פולהאם
סן אנטוניו ת'אנדר
סיאטל סונדרס
544 (24)
124 (1)
24 (1)
7 (0)
נבחרת לאומית כשחקן
1962 - 1973 אנגליה 108 (2)
קבוצות כמאמן
1980
1981 - 1982
1984 - 1986
אוקספורד סיטי
איזטרן א.א
סאות'אנד יונייטד

* מספר ההופעות (השערים) במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד

רוברט פרדריק צ'לסי "בובי" מוראנגלית: Robert Frederick Chelsea "Bobby" Moore) (נולד ב-12 באפריל 1941 בברקינג שבאנגליה - נפטר ב-24 בפברואר 1993 בלונדון) היה חבר במסדר האימפריה הבריטית וכדורגלן אנגלי. מור זכה לתהילת עולם בבריטניה כשהניף, כקפטן נבחרת אנגליה בכדורגל, את גביע העולם בעת שאנגליה זכתה בו בטורניר הגביע העולמי ב-1966. מור היה מזוהה עם קבוצת וסטהאם יונייטד, בה שיחק ברוב שנותיו כשחקן פעיל, וענד את סרט הקפטן בקבוצה במשך יותר מעשור.

למור 108 הופעות במדי הנבחרת האנגלית, שהיו בזמן פרישתו מהנבחרת שיא לאומי. נכון ל-2014 מקדימים אותו השוער פיטר שילטון (125) ודייוויד בקהאם (115).

מור היה בלם קר רוח והצטיין ביכולתו לקרוא את המשחק ולחזות את מהלכי היריבה. בכך נבדל מתדמיתם האופיינית של שחקני ההגנה הבריטיים שנחשבו כשחקנים מהירים ופיזיים בעלי הבנת משחק מוגבלת. יכולתו של מור להרחיק את הכדור בנגיחה או לעמוד בקצב המשחק הייתה ממוצעת, אך ראיית המשחק הרחבה שלו, כושר המנהיגות שלו והתזמון שלו בהגנה, הפכו אותו לכדורגלן מהשורה הראשונה בעולם. פלה גם ציין כי מור היה המגן ההוגן ביותר ששיחק כנגדו אי פעם.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור הצטרף למחלקת הנוער של וסטהאם יונייטד בשנת 1956, ולאחר כשנתיים בהן שיחק בקבוצות הנוער השונות של המועדון, הופיע לראשונה בקבוצה הבוגרת במשחק כנגד מנצ'סטר יונייטד ב-8 בספטמבר 1958. מור החליף את מלקולם אליסון, שאובחן שנה לפני כן כחולה בשחפת, ולבש את חולצה מספר 6, אותה המשיך ללבוש גם בשנים שלאחר מכן. לאחר שהחלים, לא חזר אליסון לשחק במדי הקבוצה הראשונה של וסטהאם יונייטד, ומור הפך לשחקן קבוע בהרכב הראשון.

שחקן נבחרת אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960, נקרא מור לייצג את נבחרת הנוער של אנגליה (עד גיל 23). יכולתו ותרומתו לקבוצתו זיכו אותו ב-1962 בזימון לנבחרת האנגלית הבוגרת על ידי וולטר וינטרבוטום, מאמן הנבחרת, והתאחדות הכדורגל האנגלית, בעת שנערכו ההכנות האחרונות לגביע העולמי בצ'ילה. הופעת הבכורה שלו בנבחרת נערכה ב-20 במאי, במשחק ההכנה האחרון שלפני הטורניר, ונסתיימה בניצחון 0-4 על נבחרת פרו בלימה. מור ומוריס נורמן, שערך גם הוא את הופעת הבכורה שלו באותו יום, הרשימו מאוד במשחק ונשארו בסגל הנבחרת במשך כל טורניר הגביע העולמי, שנסתיים עבור נבחרת אנגליה בשלב רבע הגמר בהפסד 3-1 לזוכת הטורניר, נבחרת ברזיל.

ב-29 במאי 1963, בהיותו בן 22, בהופעתו ה-12 במדיה, שימש מור לראשונה כקפטן הנבחרת האנגלית. היה זה לאחר פרישתו של הקפטן הוותיק, ג'וני היינס ופציעתו של המחליף הראשון לקפטן, ג'ימי ארמפילד. מור הפך בכך לקפטן הצעיר ביותר שהיה בנבחרת אנגליה.

במשחקו הראשון כקפטן, ניצחה אנגליה את נבחרת צ'כוסלובקיה 2-4. כששב ארמפילד לכשירות הושב לו תפקיד הקפטן, אך המאמן החדש, אלף ראמזי, העניק למור את התפקיד באופן קבוע בזמן סדרת משחקי ידידות בקיץ 1964.

שנה זו הייתה גדושת אירועים למור. בנוסף למינויו כקפטן הנבחרת, הוא הניף את גביע ה-FA לאחר שווסטהאם יונייטד ניצחה את פרסטון נורת' אנד 2-3 בגמר באצטדיון ומבלי, הודות לשער מאוחר של רוני בויס. בפן האישי, הוא החלים מסרטן האשכים, וכן נבחר להיות כדורגלן השנה בליגה האנגלית על פי בחירת העיתונאים. ב-1965 זכה שנית להניף גביע באצטדיון ומבלי. היה זה לאחר ניצחונה של וסטהאם יונייטד על מינכן 1860 2:0 בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע. באותה עת, כשלזכותו נרשמו כבר 30 הופעות במדי הנבחרת, היה ברור כי כקפטן הנבחרת, הוא נחשב אחד משחקני המפתח סביבם בנה ראמזי נבחרת שאמורה הייתה להוכיח את טענתו כי אנגליה תזכה בגביע העולמי ב-1966.

בתחילת 1966 הבקיע את שערו הראשון בנבחרת במשחק כנגד נבחרת פולין שנסתיים בשוויון 1-1. כקפטן וסטהאם, נכזבה תקוותו לזכות ולהניף את גביע הליגה, בעונה האחרונה בה נקבעה הזוכה על פי התוצאה המצטברת בשני משחקים. בגמר, וסטהאם הפסידה לווסט ברומיץ' אלביון 5-3 במצטבר לאחר שמור הבקיע שער במשחק הגמר הראשון. מור הבקיע את שערו השני בנבחרת, וגם האחרון, במשחק ידידות כנגד נבחרת נורבגיה, שבועיים לפני תחילת משחקי הגביע העולמי.

טורניר הגביע העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

30 ביולי 1966, שעתו היפה של הכדורגל האנגלי. מור מניף את גביע ז'יל רימה, כאשר נבחרתו מוכתרת אלופת העולם.

בתחילת 1966, לקראת טורניר הגביע העולמי הקרב ובא, ניסה מור לעזוב את וסטהאם במטרה להצטרף לטוטנהאם הוטספר. מור גרם לביטול חוזהו בקבוצה, ורק לאחר התערבותו של אלף ראמזי והבנת מור כי ימנע ממנו להשתתף במסגרות בינלאומיות בגלל סיבות טכניות, חתם מחדש בווסטהאם.

בטורניר הגביע העולמי שיחקה נבחרת אנגליה את כל משחקיה באצטדיון ומבלי. הנבחרת עברה את שלב הבתים, ניצחה ברבע הגמר 1:0 את נבחרת ארגנטינה, במשחק שנכנס להיסטוריה בשל נוקשותו, ולאחר מכן, ניצחה בחצי הגמר 2:1 את נבחרת פורטוגל. נבחרת מערב גרמניה הייתה יריבתה בגמר.

על פי האוטוביוגרפיה של ג'ף הרסט, סיפר המגן האנגלי ג'ורג' כהן כי שמע במקרה את ראמזי מעלה את האפשרות בפני חבר עוזריו, כי מור לא ישותף בגמר ובמקומו ישחק השחקן הקשוח יותר, נורמן הנטר. ניתן לשער כי למרות שמור לא שיחק רע עד אותו שלב, ואף לא הותיר את הרושם שהיה מוטרד מהבעיות בחוזהו שקדמו לתחרות, חשש ראמזי מאיטיותו היחסית לעומת החלוצים הגרמנים, או שהעדיף את התיאום בין הנטר לבלם השני בנבחרת, ג'ק צ'רלטון ששיחקו יחדיו בלידס יונייטד.

במשחק הגמר, עלתה גרמניה ליתרון 1-0 הודות לשער של הלמט האלר, אך עירנותו וחשיבתו המהירה של מור סייעו לאנגליה להשוות במהרה. וולפגנג אובראת ביצע עבירה על מור בחצי המגרש הגרמני, ומור, במקום למחות או לחזור להגנה, קם מהר, והגביה במהירות את הכדור לעברו של הרסט, כפי שתרגלו בווסטהאם, והרסט כבש בנגיחה.

שחקני וסטהאם המשיכו להטביע את חותמם על המשחק כשמרטין פיטרס הבקיע והעלה את אנגליה ליתרון 2-1, אך הגרמנים השוו דקה לפני הסיום כשוולפגנג ובר ניצל ערבוביה ברחבת השער האנגלי לאחר בעיטת עונשין. וכך נסתיים הזמן החוקי בתוצאה 2:2 והמשחק נכנס לשלב ההארכה.

בהארכה, ניצלה נבחרת אנגליה את כושרה הגופני העדיף, הבקיעה את השער השנוי במחלוקת של ג'ף הרסט ועלתה ליתרון 3:2. כאשר נותרו שניות ספורות לסיום המשחק, וההתקפה הגרמנית לחצה על הגנת אנגליה, הגיע הכדור לרגליו של מור שעמד בקצה הרחבה האנגלית. חבריו לקבוצה האיצו בו להרחיק את הכדור לחוץ כדי לבזבז זמן, אך הוא מסר את הכדור להרסט, שנמצא במרחק 35 מטר ממנו. הרסט השתלט על הכדור, התקדם לעבר השער הגרמני והבקיע בבעיטה עזה. וכך, נסתיים משחק הגמר בניצחונה של אנגליה 4:2.

מור כסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההצלחה של הנבחרת, הפך מור לסמל לאומי. מור, הרסט ופיטרס ששיחקו בווסטהאם, לקחו את גביע העולם לכל אצטדיון בו ביקרו בעונה שלאחר הזכייה. ב-1966 הוא נבחר על ידי ה-BBC לספורטאי השנה הבריטי. בכך הפך לכדורגלן הראשון שזכה בתואר זה. כמו כן, הוענק לו תואר חבר מסדר האימפריה הבריטית.

התדמית והפופולריות של מור אפשרה לו להשתתף ביוזמות עסקיות. הוא פתח חנות ספורט ליד האצטדיון של וסטהאם באפטון פארק, והופיע עם אשתו טינה, לצד פיטרס ואשתו, בפרסומת טלוויזיונית לתעשיית המסבאות.

הוא המשיך לשחק בווסטהאם ובנבחרת אנגליה, ובסוף אותה שנה כבר הופיע בפעם ה-50 במדי הנבחרת בניצחונה הביתי על נבחרת ויילס במוקדמות יורו 1968. כאלופי העולם, לא השתתפה נבחרת אנגליה במוקדמות לטורניר הגביע העולמי העוקב. מור היה עדיין אחד מהשחקנים המובילים בנבחרתו של ראמזי, ושותף במשחקו ה-78 לפני טיסתה של הנבחרת לדרום אמריקה למחנה אימונים שיועד בעיקר להסתגלות לאוויר הדליל השורר בחלק מהערים במקסיקו, לפני טורניר הגביע העולמי במקסיקו.

1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומו של מור כקפטן הנבחרת היה מובטח לפני טורניר הגביע העולמי של 1970, אך מעמדו הועמד בשאלה לאחר ניסיון להאשימו בגניבה של צמיד מתכשיטן קולומביאני בעת שנבחרת אנגליה שהתה בקולומביה במשחקי הכנה לטורניר. הוא נעצר לזמן קצר, אך לאחר שלא הוכחה אשמתו, שוחרר. הוא הצטרף לנבחרתו והשתתף בניצחונה על נבחרת אקוודור במשחק הכנה נוסף. בעת שנבחרת אנגליה עברה שוב בקולומביה בדרכה למקסיקו, נעצר מור שנית במעצר בית. לאחר ארבעה ימים של לחץ דיפלומטי, נסגר התיק סופית עקב חוסר ראיות, ומור הצטרף לנבחרתו במקסיקו בהכנותיהם האחרונות לטורניר.

מור הצליח להתאושש מהבעיות והלחץ שליוו אותו לפני הטורניר, והיה לו חלק מרכזי בהצלחתה של אנגליה לעבור את שלב הבתים. במשחק השני בטורניר, נגד נבחרת ברזיל (שזכתה בגביע העולם באותו טורניר), תיקל מור את כוכב ההתקפה הברזילאית, ז'אירזיניו, בדיוק מרבי ובאופן נקי וזכה לשבחים רבים על התיקול שלעתים מוקרן, גם כיום, בשידורים חוזרים בטלוויזיה. ברזיל ניצחה במשחק 1-0, ואף על פי כן, עלתה אנגליה לשלב הבא לאחר שסיימה במקום השני בבית המוקדם.

משחק רבע הגמר הפגיש את שתי המתמודדות במשחק הגמר בגביע העולמי ב-1966: אנגליה ומערב גרמניה. לאחר משחק מרתק שבו הוליכו האנגלים 2:0, הצליחו הגרמנים להשוות ולנצח בהארכה 3:2 והדיחו את אנגליה מהמשך הטורניר. מאז, במשך 12 שנים, לא הצליחה אנגליה להעפיל לטורניר הגמר של הגביע העולמי.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1970 קיבל מור איום אנונימי שאשתו תחטף ותושב בתמורה לכופר. איום זה גרם לו לפרוש מסדרת משחקי ידידות. בשל התקופה הרעה שעבר ארגנה עבורו וסטהאם משחק הוקרה נגד סלטיק בסוף 1970. אף על פי שהיווה סמל לספורטיביות והגינות, לא היה מור נטול שגיאות ואירועים שנויים במחלוקת. ב-7 בינואר 1971, נקנסו מור ושלושה שחקנים נוספים מווסטהאם (ג'ימי גריבס ביניהם), על ידי המאמן גרינווד, לאחר שבילו לילה שלם במועדון לילה בשתייה, ערב משחק בגביע ה-FA. וסטהאם הפסידה לבלקפול, יריבתם בגביע, 4-0. בלקפול הייתה באותה עת בתחתית הליגה השלישית, ובסוף העונה אף ירדה ליגה, עובדה שהדגישה את אחריות השחקנים לתבוסה. מור והשחקנים נקנסו במשכורת של שבוע. באופן אירוני, מור הופיע בטלוויזיה בערב לפני כן כמושא תוכנית המסקרת את חייהם של ידוענים נבחרים. יתר על כן, לא היה זה נדיר למצוא את מור מבלה בערבים בעיר, אך לעתים קרובות התאמן בימי ראשון, היום החופשי של השחקנים, כנראה בשביל להתנער מהמשקה החריף ששתה בלילות לפני כן.

מור שבר את שיא ההופעות במדי וסטהאם ב-1973, כאשר שיחק במדי הקבוצה בפעם ה-509. שלושה ימים לאחר מכן, ביום ולנטיין, הוא הופיע במדי הנבחרת האנגלית בפעם ה-100 בניצחונה 5-0 על נבחרת סקוטלנד בהאמפדן פארק. מור, פיטרס ואלן בול היו השחקנים היחידים ששותפו בטורניר הגביע העולמי של 1966 ועדיין שיחקו בנבחרת.

מאוחר יותר באותה שנה, הגיע רגע השפל של מור בקריירה הבינלאומית שלו, במשחק נגד נבחרת פולין, במוקדמות הגביע העולמי 1974. כדור חופשי של פולין פגע בו ונכנס לרשתו של פיטר שילטון, ומאוחר יותר הוא הפסיד כדור לחלוץ פולני, שהבקיע את השער השני. כושרו הירוד הביא להחלטת ראמזי שלא לשתפו במשחק הגומלין בוומבלי, שבו חייבת הייתה אנגליה לנצח כדי להעפיל לטורניר הגמר. ידוע כי מור שאל את ראמזי אם ישיבתו על הספסל משמעותה שאינו נחוץ יותר ועל כך ראמזי ענה:" ברור שלא. אני צריך אותך כקפטן הנבחרת בטורניר הגביע העולמי בשנה הבאה." אנגליה ופולין נפרדו בתוצאה 1-1 במשחק הגומלין והכישלון הצורב סימן את סוף תקופתו של ראמזי כמאמן הנבחרת והוא פוטר כחצי שנה אחרי המשחק מול פולין.

משחקו ה-108 והאחרון במדי הנבחרת היה במשחק ידידות בו הפסידה אנגליה 1-0 לנבחרת איטליה ב-14 בנובמבר 1973. באותה עת היה מור השחקן בעל מספר ההופעות הרב ביותר בנבחרת, היו לו שתי הופעות יותר מלבובי צ'רלטון. כמו כן, היו לו 90 הופעות כקפטן הנבחרת, שיא משותף לו ולבילי רייט. ב-1989 שבר שילטון את שיא ההופעות, אך מור עדיין מחזיק במקום השני, ומחזיק עדיין (יחד עם רייט) בשיא מספר ההופעות כקפטן הנבחרת.

סוף הקריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור שיחק את משחקו האחרון בווסטהאם במשחק גביע ה-FA כנגד הרפורד יונייטד בינואר 1974. חודשיים אחר כך, לאחר שבילה בווסטהאם יותר מ-15 שנים והיה בעל שיא ההופעות במועדון ובנבחרת, ניתנה לו הרשות לעזוב את הקבוצה.

הוא הצטרף ליריבה הלונדונית פולהאם שהייתה אז בליגה השנייה, בתמורה ל-25,000 פאונד. בעונתו הראשונה בקבוצה, היא הביסה את וסטהאם בגביע האנגלי, ואף הגיעה לגמר גביע ה-FA, בה פגשה את וסטהאם שוב. הפעם הפסידה פולהאם 2-0, ומור ערך את משחקו האחרון כשחקן באצטדיון ומבלי.

מור שיחק את משחק הכדורגל המקצועי האחרון שלו באנגליה במדי פולהאם ב-14 במאי 1977 במשחק נגד בלקבורן רוברס. הוא שיחק בשתי קבוצות בליגה האמריקנית, בסאן אנטוני ת'אנדר, בשנת 1976, ובסיאטל סאונדרס בשנת 1978. הוא סיים את הקריירה שלו כשחקן בסיאטל.

אחרי הכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור פרש מכדורגל מקצועני בשנת 1978, ולאחר מכן ניסה את מזלו באימון קבוצות, ביניהן קבוצת מקומית בהונג קונג, אוקספורד סיטי וסאות'אנד יונייטד, אך לא הצליח בהן וזמנו בכל קבוצה היה קצר.

חייו לאחר הכדורגל היו גדושי אירועים קשים, שכן עסקיו כשלו ונישואיו הגיעו לסופם. רבים רואים בהסכמתו של מור להיות כותב טור בצהובון כסימן לשפל המדרגה אליו נאלץ להגיע. תומכיו של מור אמרו שהתאחדות הכדורגל האנגלית צריכה למנות אותו לתפקיד כלשהו, מאחר שהיה האנגלי היחיד שזכה בגביע העולמי כקפטן. מור עצמו לא הגיב על הצעות אלו.

ב-1990 הצטרף מור לתחנת רדיו לונדונית כפרשן כדורגל. ב-1991 הוא התחתן עם סטפני פרליין-מור בת ה-42. מנישואיו הקודמים, שנמשכו מ-1962 עד 1986, נולדו לו שני ילדים.

מותו וציון זכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של בובי מור בכניסה לאצטדיון הביתי של וסטהאם יונייטד

באפריל 1991 מור עבר ניתוח חירום בחשד לסרטן המעי הגס, אך באותה עת דווח כי הוא עובר "ניתוח חירום בבטן".

ב-14 בפברואר 1993 הודיע מור לציבור כי הוא סובל מסרטן המעי הגס. שלושה ימים לאחר מכן, שימש כפרשן במשחק נבחרת אנגליה כנגד נבחרת סן מרינו באצטדיון ומבלי, לצד חברו ג'ונת'ן פירס. זו הייתה הופעתו הציבורית האחרונה. שבעה ימים לאחר מכן, בבוקר 24 בפברואר, הוא נפטר בגיל 51.

מור נקבר ב-2 במרץ 1993 בבית קברות בפוטני וייל, ליד וונדסוורת'. האיגוד "Cancer Research UK" הקים לזכרו את "קרן בובי מור" שמטרתה לגייס כספים לחקר סרטן המעי הגס. ב-28 ביוני 1993 נערכה אזכרה במנזר וסטמינסטר, בה נכחו כל חברי הקבוצה ממונדיאל 1966.

מחווה לבובי מור

בשנת 1996, השתמשו הקומיקאים פרנק סקינר ודיוויד בדיאל בשורה "אבל אני עדיין רואה את התיקול הזה של מור" במילות שירם Three Lions, אשר היה השיר הרשמי של הנבחרת האנגלית ביורו 1996, וכן אומץ על ידי האוהדים כשיר הטורניר, במקום השיר הרשמי. השורה מתייחסת לרגע המפורסם ב-1970, בו מור תיקל באופן מושלם את ז'אירזיניו. לצורך הפקת קליפ הווידאו לשיר, שוחזר התיקול על ידי בדיאל, סקינר והמגן האנגלי סטיוארט פירס. השורה נכתבה כחלק מרשימת רגעיה הגדולים של נבחרת אנגליה בעבר.

ב-2002 נכנס מור להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי כהכרה בהשפעתו כשחקן על הכדורגל האנגלי.

פסלו של מור מחוץ לאצטדיון ומבלי

זמן קצר לאחר מותו, שונה שמו של היציע הדרומי של אצטדיונה של וסטהאם, אפטון פארק, ל"יציע בובי מור". מחוץ לאצטדיון, נבנה פסל בדמותו המבוסס על תמונה מפורסמת שצולמה באצטדיון ומבלי בחגיגות הזכייה בגביע העולמי, בה מופיע מור במרכז, מחזיק בגביע, לצד חבריו לקבוצה.

בנובמבר 2003, במסגרת חגיגות 50 שנה לאופ"א, נבחר מור להיות שחקן הזהב של אנגליה על ידי התאחדות הכדורגל האנגלית, כשחקן המשפיע ביותר ב-50 השנים האחרונות.‏[1]

פסל ברונזה של בובי מור נבנה מחוץ לכניסה הראשית לאצטדיון ומבלי המחודש במאי 2007, לציון השפעתו על המשחק.‏[2] באוגוסט 2008 הוציאה וסטהאם יונייטד את חולצה מספר 6, אותה לבש מור, משימוש, כציון 15 שנה למותו.‏[3]

לאחר מותו הספידו אותו חלק מחבריו במילים אלו:

  • "הוא היה חברי, וגם המגן הטוב ביותר ששיחקתי נגדו אי פעם. העולם איבד את אחד משחקנייה הגדולים וג'נטלמן מכובד." פלה
  • "בובי מור היה ג'נטלמן וחבר אמיתי." פרנץ בקנבאואר
  • "הקפטן שלי, המנהיג שלי, יד ימיני. הוא היה הנפש והלב של הקבוצה. כדורגלן זהיר וקר רוח שיכולתי לסמוך עליו בחיי. הוא היה מקצוען נעלה, הטוב ביותר עמו עבדתי אי פעם. בלעדיו אנגליה לא הייתה זוכה אף פעם בגביע העולמי." אלף ראמזי

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות העיתונאים)

1948: מתיוס | 1949: קארי | 1950: מרסר | 1951: ג'ונסטון | 1952: רייט | 1953: לופהאוז | 1954: פיני | 1955:ריוורי | 1956: טראוטמן | 1957: פיני | 1958: בלנשפלאואר | 1959: סיד אואן | 1960: סלייטר | 1961: בלנשפלאואר | 1962: אדמסון | 1963: מתיוס | 1964: מור | 1965: קולינס | 1966: בובי צ'רלטון | 1967: ג'ק צ'רלטון | 1968: בסט | 1969: בוק/מקאי | 1970: ברמנר | 1971: מקלינטוק | 1972: בנקס | 1973: ג'נינגס | 1974: קלהאן | 1975: מאלרי | 1976: קיגן | 1977: אמילן יוז | 1978: בראנס | 1979: דלגליש | 1980: מקדרמוט | 1981: תייסן | 1982: פרימן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: סאות'הול | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: ניקול | 1990: בארנס | 1991: סטרכאן | 1992: ליניקר | 1993: וודל | 1994: שירר | 1995: קלינסמן | 1996: קאנטונה | 1997: זולה | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: פירס | 2003: הנרי | 2004: הנרי | 2005: לאמפרד | 2006: הנרי | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: ג'רארד | 2010: רוני | 2011: פארקר | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל | 2014: סוארס

הקודם:
-
שחקן הזהב של אופ"א
אנגליה
הבא:
-
הקודם:
טום סימפסון
אישיות הספורט של השנה לפי ה-BBC
1966
הבא:
הנרי קופר
הקודם:
ג'וני היינס
קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל
1963-1973
הבא:
אמלין יוז
הקודם:
מאורו ראמוס (ברזיל)
קפטן הנבחרת הזוכה במונדיאל
1966
הבא:
קרלוס אלברטו (ברזיל)
קפטני הנבחרת הזוכה במונדיאל

1930: נסאסי | 1934: קומבי | 1938: מיאצה | 1950: וארלה | 1954: ואלטר | 1958: בליני | 1962: מאורו | 1966: מור | 1970: קרלוס אלברטו | 1974: בקנבאואר | 1978: פסארלה | 1982: זוף | 1986: מראדונה | 1990: מתאוס | 1994: דונגה | 1998: דשאן | 2002: קאפו | 2006: קנבארו | 2010: קסיאס | 2014: לאם