פטר דנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטר דנוב
P danov medium.jpg
תאריך לידה 11 ביולי 1864
תאריך פטירה 27 בדצמבר 1944 (בגיל 80)
זרם האחווה הלבנה האוניברסלית, הקרוב מאוד לתאוסופיה ולאנתרופוסופיה.
תחומי עניין מוזיקה, שירה מיסטית, אמנויות שיש בהן רוחניות, יופי, תנועה שמבטאת את הקוסמוס, אחווה, אהבה אוניברסלית, עבודת האדם על עצמו לשליטה באגו, פרונולוגיה, אמונה חזקה בחלק האלוהי שבאדם.
הושפע מ נצרות, אורתודוקסי, קבלה, יהדות, צלב הוורד.
השפיע על שלמה קאלו[1], אומרם מיכאל איבנהוב, אביבה אור שלום, ג'ידו קרישנמורטי, רודולף שטיינר, אלברט איינשטיין.

פטר קונסטנטינוב דנובבולגרית Петър Константинов Дънов;‏ 11 ביולי 1864, ניקולאבה, האימפריה העות'מאנית27 בדצמבר 1944, סופיה, ממלכת בולגריה), היה פילוסוף ומורה רוחני בולגרי של כ-40,000 תלמידים להם העניק 8,200 הרצאות. דנוב נודע גם כמשורר שהלחין 200 שירים שלו ושל אחרים.

חייו והרצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1872 למד דנוב בבית-ספר יסודי שנסגר בגלל המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878). לאחר שיחרור בולגריה מעות'מאנים, קיבל תעודת בגרות מבית הספר התיכון לבנים בורנה. בשנת 1886 קיבל תואר מבית הספר האמריקאי לתאולוגיה. במשך שנתיים לימד בבית הספר היסודי. בשנת 1888 נסע לארצות הברית. בשנת 1890 סיים לימודי תאולוגיה בניו ג'רזי. ב-1893 סיים לימודיו בפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטת בוסטון. בשנת 1894 סיים שנת לימוד בתחום הרפואה. פגש בארצות הברית תנועה בשם צלב הוורד. בגיל 31 בשנת 1895 שב לבולגריה ועד שנת 1899 חי בבדידות בורנה, והקדיש חייו לעבודה הרוחנית. פגש אחות רוחנית בשם מריה שלאחר מכן הייתה תלמידתו. בשנת 1896 פרסם את ספרו הראשון: "מדע וחינוך" בורנה. בספרו זה מעמיד את האדם במרכז הדרמה של העולם, ומכין את הבסיס לתרבות החדשה.

על-סמך הספרים שנכתבו עליו, בשנת 1897, בהיותו בן 33, זכה להארה. ומכאן ואילך היה המורה הרוחני של האחווה הלבנה האוניברסלית שהקים. באותה שנה הוא פרסם חוברת הנחשבת לעקרונות הברית השלישית, שתבוא לאחר הברית החדשה. היא תורתו. דנוב החל לכתוב את "עשר העדויות של אלוהים", ואת "הבטחת האלוהים" ב-1899. וכן את "שיחות עם רוחו של אלוהים", "ברית עם הרוח", ועוד... בשנת 1900 ערך את המפגש הראשון של האחווה הלבנה. ומאותה שנה עד 1942 קיים את המפגש השנתי בחודש אוגוסט, במקומות שונים בבולגריה. ובהרי אגם רילה בשנים 1926-‏1941. כיום ממשיכים תלמידיו הרבים להיפגש בהרים, ליד רילה, בחודש אוגוסט, ולרקוד את ריקוד הפנוריטמי שיצר על בוריו. בשנים 1901-‏1912 ערך סיורים והרצאות על הפרנולוגיה של העם הבולגרי. הרצאתו הראשונה הייתה בסופיה בשנת 1914 על "האדם", וסדרת הרצאות על העקרונות הבסיסיים של תורת האחווה. הרצאותיו נמשכו חודשים רבים. בשנת 1917 קיים הרצאותיו מפברואר עד סוף יוני.

בשנים 1917-‏1918 דנוב הוגלה על ידי הכנסייה והמשטר מסופיה לורנה, ונאסר עליו לשוב לבירה ולקיים הרצאותיו. בורנה הוא פגש את תלמידו הידוע ביותר, אומרם מיכאל איבנהוב. ורק בשנת 1920 חזר להרצאותיו. בשנת 1922 פתח את בית הספר של האחווה הלבנה האוניברסלית. מאותו תאריך ועד דצמבר 1944, קיים הרצאותיו כל בוקר. דנוב הסביר החל משנת 1923 את תורתו באולם שנבנה במיוחד עבורו בסופיה. ובשנת 1927 הוא ייסד את הכפר (אשראם) הנקרא "איזגרבה" (זריחת שמש), והתגורר בו. הוא התחיל לבנות את תפיסתו לדרכו של התלמיד לצד המורה הרוחני. והציג בפני תלמידיו את ריקוד "הפנוריטמי" ב-1934. בשנת 1936 חבר ממפלגת "הברית הדמוקרטית הבולגרית" הכה את דנוב, מכות קשות ביותר, וגרם לו שטף דם במוח, ובעקבותיו שיתוק. למרות מחלתו הקשה, הוא יצא למחנה על ההרים ליד אגם רילה ובחודש אוגוסט החלים לחלוטין ממחלתו.

תלמידתו הידועה בישראל היא אביבה אור שלום. הסופר והוגה הדעות שלמה קאלו[2] מזכיר את דנוב בכמה מספריו.

ריקוד הפנוריתמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור חלקת הקבר של פטר דנוב בסופיה

המיסטיקה והרוחניות אלה הם המרכיבים העיקריים לכל שיריו ולמוזיקה שהלחין עבורם. חלקם הפכו להיות הבסיס לריקוד הפנוריתמי[3] שאורכו כ-40-‏45 דקות. דנוב הקים את האחווה הלבנה האוניברסלית ואת בית הספר ללימודי החיים, האהבה, האור, החוכמה והאמת. בבית הספר הזה, עד היום רוקדים קרוב ל-3,000 איש בשלושה מעגלים, כולם לבושים לבן, ובמעגל המרכזי מנגנת תזמורת ושרה מקהלה את מילותיו. הריקוד פתוח לכל הבאים בחודש אוגוסט, על פסגת ההרים, ליד אגם רילה. במקורו, הריקוד נועד לביצוע בזוגות, אך דנוב בעצמו נהג לרקוד אותו לבדו, במרכז המעגל. בסרט וידאו נאמר שדנוב ייצג את עמוד האש, כמו זה המוזכר בתורה, ואילו המעגל של ההמונים ייצג את השכינה. היות שדנוב יצר את ריקוד הפנוריתמי, הוא גם הדגים אותו. בכך מימש את דוגמתו האישית, שהיא הבסיס לדבריו.

הריקוד מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון ההכנה לקראת הסרת מכשולי העבר, וכניסה אל האביב. בחלק השני ההכנות נושאות את הפרי והאדם נכנס אל החיים החדשים, שזה האביב והקיץ. ואילו בחלק השלישי האדם חי בהרמוניה עם כל כוחות הטבע. למעשה יש גם חלוקה לארבע עונות השנה. הריקוד מיועד לממש את כל הידע, החוכמה והאהבה שרוכש התלמיד במשך השבוע, כדי לממשם בזמן הריקוד. הריקוד מאפשר קשר עם הטבע בדומה לסולם יעקב, בהתאחדות עם אנרגיות חיים הבאות מהקוסמוס וממלאות את גופו של הרוקד. כך הרוקד, מתמלא אור, ומעניק את הידע, החוכמה, האמת והאהבה שבתוכו למען ההרמוניה ביקום.

דנוב והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות בולגריה

השפעת התנועה בקרב יהודי בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתו של דנוב, לימדה שלום, אהבה ו"אחווה לבנה", בשילוב מאפיינים טקסיים מן המזרח, ותפסה אחיזה גם בקרב מספר אינטלקטואלים יהודים, אם כי מרבית חסידיו היו נוצרים אורתודוקסים[4]. הרב דניאל ציון מסופיה, חבר בית הדין הרבני וגם רבה ה"שני" של העיר שהיה מיסטיקן ותאולוג, קיים קשרים ענפים עם חברי התנועה והיה חבר קרוב של אחד האישים הבולטים בה, הקולונל ליובומיר לולצ'ב. לולצ'ב היה גם ידידו הקרוב ויועצו הלא רשמי של המלך בוריס השלישי. קשריו של הרב ציון עם התנועה הרוחנית, שנתפשה כנוצרית, היו לצנינים בעיני מנהיגי הקהילה והוא פוטר ממשרתו בבית הדין. בקרב בני הקהילה נפוצו שמועות שהרב ציון היה חבר בסתר בתנועתו של דנוב‏[5][6], לאחר תום מלחמת העולם השנייה השתתף הרב, יחד עם תלמידיו של דנוב ואינטלקטואלים אחרים בעריכת כתב העת הדתי פילוסופי "סביטלינה" (האור). פעילותו המשותפת עם אנשי דת נוצרים גרמה שוב למורת רוח בקרב מנהיגי הקהילה והוא נאלץ בלחצם להפסיקה‏[7].

מאבקו כנגד רדיפות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלה הממשלה הבולגרית לנקוט בצעדים אנטי יהודיים. ב-15 בינואר 1941 הועבר החוק להגנת האומה, שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג לאישור המלך בוריס השלישי. ארמון המלך הוצף בעשרות מברקי מחאה ובקשות לפגישות, אך המלך נאות להפגש רק עם הקולונל לולצ'ב, לו היה מוכן להקשיב תמיד, אם כי לא בהכרח פעל לפי עצותיו. המלך בוריס היה בעל תפישה מיסטית והושפע מתורתו של דנוב‏[6]. לולצ'ב כתב למלך מכתב כנגד החוק, שהסתיים באזהרה בדבר גורלם הזהה של בוריס ואביו פרדיננד הראשון. בהמשך, לולצ'ב בא לפגישה אל מורהו דנוב, שביקש ממנו לפעול אצל המלך לביטול החוק. לולצ'ב ביקש, המלך הבטיח לתקן את החוק, אך לא עמד בהבטחתו והוא פורסם ב-23 בינואר 1941‏[4].

ב-9 במרץ 1943 נכשל ניסיון גירוש יהודי בולגריה "הישנה" אל מחנות ההשמדה בזכות מאבק עיקש שניהלו מנהיגי הקהילה בסיוע פוליטיקאים ובראשם דימיטר פשב, אנשי דת ובראשם המטרופוליטנים סטפן וקיריל ואנשי ציבור נוספים. לאחר לחץ גרמני, הסכים המלך לגרש את יהודי העיר סופיה לערי שדה מרוחקות וב-21 במאי נחתם צו הגירוש. ראשי הקהילה היהודית, הסתייעו ברב דניאל ציון, שפנה אל ידידו הקולונל לולצ'ב בבקשת עזרה. לולצ'ב פנה אל המלך, אך הגירוש יצא אל הפועל‏[8].

מספריו באנגלית, במקור נכתבו בולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Testament of the Colour Rays of Light, (1912)
  • The New Humanity and the High Ideal, (1969)
  • Prophet for Our Times: The Life and Teachings of Peter Deunov, (1991)
  • The Wellspring of Good, (1992)
  • Sacred Words of the Master. A Call to the Disciple, (1994)
  • The Way of the Disciple, (1996)
  • The Great Mother, (1998)
  • The Master in Varna. A documentary chronicle, (1999)
  • According of the Human Soul, (2002)
  • The Mindful Heart, (2003)
  • Conversations at the Seven Rila Lakes, (2003)
  • Paneurhythmy: Supreme Cosmic Rhythm, (2004)
  • He Is Coming, (2004)
  • The Master Speaks, (2006)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Milka Kraleva, The Master: Peter Deunov, (His Life and Teaching), Edition Kibea, Bulgarie, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מעט על שלמה קאלו", סעיף קטן: "קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש", תומר פרסיקו, לולאת האל. לדעת פרסיקו שלמה קאלו היה מוקסם מפטר דונוב.
  2. ^ ראו הערה 1
  3. ^ ריקוד הפנוריתמי בהרים.
  4. ^ 4.0 4.1 בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 45-‏47.
  5. ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 170.
  6. ^ 6.0 6.1 קשלס, חיים, החוק להגנת האומה, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 792.
  7. ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 494.
  8. ^ קשלס, חיים, גירוש היהודים מסופיה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 868.