דניאל ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניאל ציון
Daniel zion.jpg
תאריך לידה 3 באוגוסט 1883
תאריך פטירה 13 בנובמבר 1979
מקום פעילות סופיה, ממלכת בולגריה
יפו, ישראל
נושאים שבהם עסק קבלה

הרב ד"ר דניאל ציוןבולגרית: Даниел Цион; ‏3 באוגוסט 1883, סלוניקי, האימפריה העות'מאנית - 13 בנובמבר 1979, תל אביב יפו, ישראל) היה סופר, הרב "השני" של קהילת סופיה ובהמשך הרב הראשי ליהודי בולגריה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאבק הרב ציון ביחד עם הרב הראשי ליהודי סופיה ד"ר אשר חננאל, נגד המשטר הבולגרי שרדף את יהודי בולגריה, והוא נעצר ונכלא במחנה הריכוז סומוביט[1]. לרב ציון שהרבה לעסוק בקבלה היו גם קשרים ענפים עם פטר דנוב מנהיג תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית ועל רקע זה נקלע לעימות עם הנהגת יהדות בולגריה. לאחר עלייתו למדינת ישראל מונה לרב הראשי של עולי בולגריה ביפו. דניאל ציון החל להתקרב ליהדות המשיחית, בהמשך התנצר[2], הודח מתפקידו ובנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה נותר דמות שנויה במחלוקת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו וכהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל ציון נולד בסלוניקי לשלמה שכיהן כחכם בעיר. בראשית המאה ה-20 היגר לסופיה בירת בולגריה ובה כיהן כחזן ושוחט. את השכלתו האקדמית רכש בברלין והיה בעל תואר במשפטים ודוקטור לפילוסופיה.‏[3] בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרב ציון לחוגי תנועת המזרחי ובמקביל רקם קשרים עם תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית בהנהגת פטר דנוב.‏[4] הוא כיהן כרב בקהילת סופיה ובהמשך היה חבר בבית הדין הרבני הגדול בעיר.‏[5] ב-1920 מונה הרב ציון כנציג בית הדין הרבני, לכהן בוועדה מטעם הקונסיסטוריון היהודי שמטרתה הייתה למסד דרכי התנהלות בתחום הנישואין והגירושין בקהילה, אשר נועדו לשלב בין ההלכה לחוק הבולגרי ובהמשך כיהן בוועדה לקביעת זכויותיהם בקהילה של יהודים שהוגדרו "נתינים זרים" ולא היו בעלי אזרחות בולגרית. מאוחר יותר מונה הרב לנשיא בית הדין הרבני בסופיה.‏[6] עם זאת, קרבתו של הרב לכתות מיסטיות וקשריו עם תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית, הובילה ליחס חשדני כלפיו ולחרושת שמועות בדבר חברותו בסתר בתנועה שהנהיג פטר דנוב.‏[7]

תקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במאי 1943 נמסרו ליהודי סופיה צווי הגירוש הראשונים לערי השדה. בהלה אחזה בבני הקהילה משום שבמועד מסירת הצווים סברו יהודי סופיה שהגירוש לערי השדה הוא שלב ראשון לקראת גירושם למחנות ההשמדה. דניאל ציון, נפגש עם ידידו הקולונל ליובומיר לולצ'ב, שהיה יועצו האישי של המלך בוריס השלישי ומקורב לתנועת האחווה הלבנה האוניברסלית, וביקש ממנו לפעול לביטול הגירוש. המלך עזב את ארמונו לבקתת הציד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה להשיגו. הרב התייצב בארמון המלך וביקש להפגש עם המלך. בקשתו לא נענתה והוא ציין בפני עוזריו של בוריס השלישי, כי הוא "מזהיר את המלך לבל יעורר את זעם האלוהים וימיט אסון עליו ועל בולגריה כולה בצעדו זה". בהמשך, ביקר אצל שר האוצר דוברי בוז'ילוב ומסר אזהרה דומה. לאחר הפגישה חיבר הרב דניאל את "נאום ה'" ובו אזהרות דומות, שיכפל אותו בעשרות עותקים והפיצו לארמון המלך, לשרי הממשלה ולחברי פרלמנט. ראשי הקהילה זומנו לפגישת הבהרה אצל מפקד משטרת סופיה ואולצו להודיע על פיטורי הרב ציון מתפקידו. למרות ההצהרה הרשמית, בפועל המשיך הרב לכהן במשרתו.

בעצת ידידו, הקולונל לולצ'ב, הכריז הרב ציון על ה-24 במאי כיום צום ותפילה וביקש מבני הקהילה להתאסף בבית הכנסת הגדול. בהוראת ועד הקהילה והקונסיסטוריון ננעלו שערי בית הכנסת הגדול והתפילה הועברה לבית הכנסת ברובע העוני יוצ'בונאר. הרב הראשי ד"ר חננאל הצטרף אליו, והרב ציון נאם בפני קהל אלפים וציין בפניהם שראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן הבטיח לו שיהודי סופיה לא יגורשו. הקהל לא התרצה והחל לנוע בהמוניו אל ארמון המלך בלווי חברים יהודים של המפלגה הקומוניסטית. ‏[8] ההפגנה פוזרה בכח רב על ידי המשטרה הבולגרית.‏[9] 412 מבני הקהילה נעצרו ובכללם הרב ציון, אשר נעצר בסמוך לביתו לאחר ששב מפגישה עם המטרופוליט סטפן. הוא הועמד במשך שעות ארוכות בחצר משטרת סופיה ולאחר מכן נשלח ברכבת משא למחנה המעצר בסומוביט.‏[10] לאחר מספר חודשים שוחרר הרב ציון.

לאחר מלחמת העולם השנייה כיהן לתקופה מסוימת כרב הראשי ליהודי בולגריה וזכה לכינוי "הרב האדום" בשל קשריו הטובים עם הקומוניסטים. ביום הכרזת המדינה הורה הרב ציון על שינוי בסדרי התפילה היומית ועל קיום טקס הודיה בבתי הכנסת בסופיה, אותם סיימו בשירת "התקווה".‏[11] בדצמבר 1948 עלה הרב דניאל ציון לישראל ובמקומו מונה ד"ר אשר חננאל לרב הראשי ליהודי בולגריה.‏[12]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת קברו של הרב דניאל ציון בבית העלמין בחולון

לאחר עלייתו לישראל מונה לרב הראשי של קהילת עולי בולגריה ביפו. המינוי עורר מחלוקת, לאור האירועים שהתרחשו בבולגריה והחשד שהרב ציון הפך ליהודי משיחי. הרבנים הראשיים של תל אביב יפו איסר יהודה אונטרמן ויעקב משה טולידאנו קיימו חקירה בעניינו וביוני 1950 קבעו כי הרב "לקוי בשכלו".‏[13][14] עוד הכריזו עליו כמסית ומדיח והוא סולק מתפקידו ולא הורשה להיכנס לבתי הכנסת בעיר.‏[15] הרב ציון ציין כי הגיע למסקנה שעל היהודים לקבל את ישו כמשיחם.‏[16] ב-14 בספטמבר 1952 במהלך ראיון בקול ישראל, שוב ציין דניאל ציון שהוא מאמין בישו כמשיח. הראיון שהתקיים בעברית, נתפש כמיסיונרי, עורר הדים וסגן שר הדתות זרח ורהפטיג מונה לבדוק את הנושא. ראש משלחת "ציון הנוצרית" מטעמה התראיין דניאל ציון, נאלץ להתנצל רשמית בפני שר הדתות חיים משה שפירא.‏[17][18] בהמשך, עבר ציון להתגורר לתקופה מסוימת בירושלים ואחר כך בבת ים, שם הקים בית כנסת ובו הטיף ליהדות המשיחית. לאחר לחץ של תושבי המקום בראשות ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים הופסקה פעילותו של דניאל ציון.‏[4] ב-1955, בעקבות המשך הפעילות המיסיונרית פנה רבה הראשי של תל אביב הרב אונטרמן לחברה קדישא בבקשה, שלא להביא לקבורה בקבר ישראל מומרים שהוכרזו כמסיתים ומדיחים.‏[19] דניאל ציון המשיך להטיף את משנתו גם באופן פרטי והנושא עורר מעת לעת הדים תקשורתיים.‏[20][21] הרב דניאל ציון הלך לעולמו ביפו ב-1979 והוא בן 96 שנים. הוא הובא לקבורה בקבר ישראל ונטמן בבית העלמין הדרום (בת ים).

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1930 הוציא לאור דניאל ציון את ספרו הראשון "ממשות החיים" ושנה מאוחר יותר את הספר "מחלות הנפש וריפויין". ב-1938 הוציא לאור את ספר בשם "דרך החיים" שעסק בפילוסופיה וביחד עם אליעזר אנסקי תרגם לבולגרית את מסכת אבות. ב-1942 פרסם מחקר היסטורי ופילוסופי מקיף על הקבלה וכן ספר הלכתי בשם "משפט הגירושין היהודי". ב-1945 יצא לאור ספרו "בדרך חדשה" שכלל סוגיות פילוסופיות הקשורות לתנ"ך, למטרות החיים ומותו של האדם. בספר זה ניתן היה לזהות את התחבטותו של הכותב בשאלת זהותו הדתית. ב-1945 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "חמש שנים תחת עול הפשיסטים" ובו זכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר זה מטיל דניאל ציון את האחריות לאירועי מלחמת העולם השנייה, על בוריס השלישי, מלך בולגריה.‏[22] דניאל ציון השתתף בעריכת כתב העת הפילוסופי "סוויטלינה" - "האור", ביחד עם אנשי רוח בולגרים ואנשי דת נוצריים בבולגריה. הנהגת הקהילה היהודית הפעילה לחץ על הרב ציון להפסיק את שיתוף הפעולה עם "אלמנטים נוצריים" והפצת כתב העת הופסקה.‏[23]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מן הראוי להניח כי שם פגש את המורה הרוחני שלמה קאלו
  2. ^ אלפים נוהרים בעקבות הצלב, מעריב, 16 בדצמבר 1953
  3. ^ איזה הוא יהודי הממיר את דתו, באתר גלובס, 11 באוגוסט 1998.
  4. ^ 4.0 4.1 נח זבולוני, גלגוליו של "הרב" דניאל ציון, עיתון חרות, 18 באוקטובר 1960.
  5. ^ חיים קשלס, שלשלת רבני סופיה מיום בואם מספרד ועד ימינו (1960), בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירולשים, 1967, עמוד 140.
  6. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 459-460, 573.
  7. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 170-171.
  8. ^ Rossen Vassilev "The Rescue of Bulgarian Jews in WWII" "New Politics",winter 2010
  9. ^ חיים קשלס, גירוש היהודים מסופיה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 867-872.
  10. ^ מיכאל ב-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 190.
  11. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939-1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמוד 240.
  12. ^ טלגרמות בקיצור, על המשמר, 19 ביוני 1949
  13. ^ הרבנים הראשיים יחקרו היום בפרשת הרב דניאל ציון, מעריב, 12 ביוני 1950
  14. ^ מסקנות הרבנות בפרשת הרב ציון, מעריב, 14 ביוני 1950
  15. ^ הרב המטיף לנצרות - חולה רוח, דבר, 15 ביוני 1950
  16. ^ הרב ציון יוצא להתבודדות, תוך חודש ימים יפרסם הודעה, מעריב, 13 ביוני 1950
  17. ^ חקירה בשידור פרוטסטנטי, דבר, 16 בספטמבר 1952
  18. ^ אלף ילדי ישראל ברשת המיסיון, מעריב, 19 בדצמבר 1952
  19. ^ "מדיחים" לא יובאו לקבורה, מעריב, 15 במרץ 1955
  20. ^ תמר בת ה-20 מפיצה את תורתו של "המשיח" בן ה-82, מעריב, 26 באוגוסט 1965
  21. ^ מיהו הרב דניאל ציון? - תגובתו של שלמה קאלו לכתבה, מעריב, 6 בספטמבר 1965
  22. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 230.
  23. ^ אלברט רומנו, מפעלי תרבות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 494.