פסק דין מירנדה נגד אריזונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מירנדה נגד אריזונה
(Miranda v. Arizona)
Seal of the United States Supreme Court.svg

בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות נשמעו ב-28 בפברואר - 1 במרץ 1966

החלטה: 13 ביוני 1966

שם מלא של המקרה: ארנסטו ארתור מירנדה נגד מדינת אריזונה
Ernesto Arthur Miranda v. State of Arizona
מראה מקום: 86 S. Ct. 1602; 16 L. Ed. 2d 694; 1966 U.S. LEXIS 2817; 10 A.L.R.3d 974
ערכאות נמוכות: הרשעת הנאשם אושרה על ידי בית המשפט העליון של אריזונה; בקשה לעיון חוזר התקבלה
החלטת בית המשפט העליון:
לפי התיקון החמישי, על מנת למנוע הפללה עצמית נציגי החוק חייבים להודיע לחשוד המצוי בחקירה או במשמורת על זכותו לשמור על שתיקה ולהתייעץ עם עורך דין. פסק הדין של בית המשפט העליון של אריזונה נהפך ותוקן
המותב:
נשיא בית המשפט העליון: ארל וורן
חברי המותב: הוגו בלאק, ויליאם או. דאגלס, טום סי. קלארק, ג'ון מרשל הרלן השני, ויליאם ברנן הצעיר, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, אייב פורטאס
דעות בפסק הדין:
דעת רוב: וורן
מסכימים: בלאק, דאגלס, ברנן, פורטאס
דעת מיעוט: קלארק
דעת מיעוט: הרלן
מסכימים: סטיוארט, וייט
החוק הנדון:
התיקון החמישי והתיקון השישי לחוקת ארצות הברית
היסטוריה מאוחרת:
משפט חוזר על מעצר
פסק הדין של בית המשפט העליון של אריזונה אושר
בקשה למשפט חוזר נדחתה
בקשה לעיון מחדש נדחתה

מירנדה נגד אריזונה (אנגלית: Miranda v. Arizona) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע שחשודים בפלילים חייבים לקבל מידע על זכותם להתייעץ עם עורך דין ועל זכותם להימנע מהפללה עצמית באמצעות שמירה על זכות השתיקה, כל זאת לפני שהם נחקרים על ידי המשטרה. אזהרת מירנדה קרויה על שם פסק דין זה.

פסק הדין חוזק על ידי וסטובר נגד ארצות הברית, ויגנרה נגד ניו יורק וקליפורניה נגד סטיוארט. פסק הדין התקבל ברוב של חמישה כנגד ארבעה. הטיעונים נשמעו בין ה-28 בפברואר עד ה-1 במרץ 1966, וההחלטה ניתנה ב-13 ביוני של אותה שנה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הסיוע המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 התאגדו מספר עורכי דין אמריקנים במסגרת תנועה שסיפקה סיוע משפטי לנאשמים. במישור האזרחי מגמה זו הובילה להקמת איגוד השירותים המשפטיים לפי תוכנית החברה הגדולה של הנשיא לינדון ג'ונסון. בפסק דין אסקובדו נגד אילינוי (1964) נקבע כי עורך דינו של החשוד צריך להיות נוכח במהלך החקירה המשטרתית. הרפורמה הזו התרחבה לכדי דאגה באשר לשיטות החקירה המשטרתיות, שנחשבו על ידי רבים ללא הוגנות. שיטות חקירה הכוללות כפייה היו ידועות באותה תקופה בסלנג "דרגה שלישית".

מעצר והרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 נעצר אזרח בשם ארנסטו מירנדה באשמת אונס, שוד וחטיפה. הוא הודה, במסגרת החקירה המשטרתית, בביצוע שוד ובניסיון לאונס. התובע במשפטו הביא כראיה רק את ההודאה. מירנדה הורשע באונס ובחטיפה, ודינו היה 20 עד 30 שנים עבור כל אישום, כאשר שתי תקופות המאסר ירוצו במקביל. אלווין מור, עורך דינו של מירנדה מטעם בית המשפט, הגיש ערעור בפני בית המשפט העליון של אריזונה שבו אושרה החלטת בית המשפט הראשונה. בית המשפט העליון של אריזונה הדגיש בפסק הדין כי מירנדה לא ביקש באופן מפורש להתייעץ עם עורך דין.

פרקליטו של מירנדה החליט לערער על ההחלטה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערותיו של השופט ברנן על פסק הדין

השופט ארל וורן, שבעברו היה תובע, הקריא את החלטת בית המשפט שבה נפסק כי בגלל מאפייני הכפייה של החקירה המשטרתית (וורן ציטט מספר חוברות הדרכה משטרתיות על מנת לחזק את דבריו) הודאתו של נאשם איננה קבילה בגלל הסעיף המגן מפני הפללה עצמית בתיקון החמישי, ובגלל הזכות לעורך דין המעוגנת בתיקון השישי, אלא אם החשוד קיבל מידע על זכויותיו ובחר לוותר עליהן. מסיבה זו בוטלה הרשעתו של מירנדה.

Cquote2.svg

האדם המצוי במשמורת חייב, לפני החקירה, להיות מיודע בבירור כי זכותו לשמור על שתיקה, וכי כל דבר שיגיד ישמש נגדו בבית המשפט; חובה להודיע לו בבירור כי יש לו זכות להתייעץ עם עורך דין וכי זכותו לבקש שעורך דין יהיה נוכח במהלך החקירה, ובמקרה שאין ידו משגת לשלם לעורך דין יש למנות עבורו עורך דין שייצג אותו

Cquote3.svg

כמו כן, בית המשפט הבהיר מה אמור לקרות כאשר החשוד בוחר לממש את זכויותיו:

Cquote2.svg

אם החשוד רומז בדרך כלשהי, בכל זמן לפני או במהלך החקירה, כי ברצונו לשמור על שתיקה, החקירה חייבת להיעצר לאלתר... אם החשוד מצהיר שהוא רוצה עורך דין, החקירה חייבת להיעצר עד להגעת עורך הדין. לאחר הגעת עורך הדין, חובה לתת לחשוד הזדמנות להתייעץ איתו ולאפשר לעורך דין לנכוח בהמשך החקירה.

Cquote3.svg

אף על פי שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות דחק בבית המשפט לקבוע כי בכל תחנת משטרה יוצב עורך דין באופן קבוע, וורן סירב לכתוב זאת בפסק הדין, או אפילו לכלול הצעה כי דרישה מיידית של עורך דין תהיה לטובת החשוד. וורן סבר כי נקיטת אמצעים כאלה תהפוך את החקירות לחסרות תועלת, כיוון שאפילו סניגור מתחיל ייעץ למרשו לא לומר דבר למשטרה.

וורן ציין את הפרקטיקות הקיימות של ה-FBI והכללים של החוק הצבאי האמריקני, שבשניהם כתוב כי יש להודיע לחשוד על כך שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה; באזהרה של ה-FBI מוזכרת גם הזכות להתייעץ עם עורך דין.

אולם, השופטים שהיו בדעת מיעוט סברו שהאזהרה המוצעת תגרום להשפעה דרסטית מדי - ככל הנראה הם סברו כי ברגע שחשוד יקבל מידע על זכויותיו הוא ידרוש להתייעץ עם עורך דין וימנע מהמשטרה את האפשרות לחלץ ממנו הודאה - וטענו כי שופטי דעת הרוב מגיבים בצורה מוגזמת לבעיית מאפייני החקירה שיש בהם אלמנט כפייתי.

דעת המיעוט של הרלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט הרלן כתב בדעת המיעוט כי

Cquote2.svg

אין כל אזכור בגוף או ברוח החוקה או בתקדימים כלשהם לפעולה הנוקשה והחד צדדית הננקטת בחופזה על ידי בית המשפט על מנת למלא את תפקידיו בהגנה על החוקה.

Cquote3.svg

הרלן סיכם את דבריו בציטוט של השופט בדימוס רוברט ה. ג'קסון:

Cquote2.svg

בית המשפט הזה מרבה להוסיף קומות חדשות למקדשים של המשפט החוקתי, ולמקדשים יש נטייה לקרוס כאשר יש להם יותר מדי קומות.

Cquote3.svg

דעת המיעוט של קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט טום קלארק כתב בדעת מיעוט נפרדת כי לדעתו בית המשפט של וורן הוא "יותר מדי נמהר". קלארק העדיף את מבחן "סכום הנסיבות" שנקבע על ידי השופט ארתור גולדברג בפסק דין היינס נגד וושינגטון. לפי המבחן הזה בית המשפט יכול:

Cquote2.svg

לשקול בכל מקרה האם קצין המשטרה הודיע כראוי לחשוד לפני החקירה על זכותו לקבל ייעוץ, וכי בית המשפט ימנה לו עורך דין לבקשתו במקרה שאין הוא יכול לממן לעצמו עורך דין. בהיעדר האזהרות הללו, המדינה תיאלץ להוכיח כי החשוד ויתר מרצון ומידיעה על זכותו לקבל ייעוץ מתאים, ובהתאם לסכום הנסיבות לקבוע, כולל היעדר האזהרות הדרושות, האם ההודאה אכן ניתנה מרצון.

Cquote3.svg

השפעות ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירנדה נשפט מחדש, ובמשפט זה התביעה לא עשתה שימוש בהודאתו של מירנדה, ובמקום זאת הציגה עדויות אחרות וקראה לעדים שלא העידו במשפט הראשון. מירנדה הורשע פעם נוספת, וריצה 11 שנים בבית הכלא. לאחר שחרורו הוא חזר לשכונה שבה התגורר, התקיים בדוחק ונהרג בקטטה שנערכה בבר ב-31 בינואר 1976.

בעקבות פסיקת מירנדה נדרשו מחלקות המשטרה ברחבי ארצות הברית להודיע לחשודים על זכויותיהם לפי הפסיקה, במה שזכה לכינוי אזהרת מירנדה.

לאחר ההחלטה בעניינו של מירנדה נמתחה ביקורת רבה, כיוון שרבים חשו שאין זה הוגן להודיע לחשודים פליליים על זכויותיהם, כפי שנקבע בפסיקה. ריצ'רד ניקסון ושמרנים אחרים גינו את החלטת בית המשפט וטענו שהיא חותרת תחת יעילותה של המשטרה, וכי הפסיקה תגרום לעלייה ברמת הפשע. ניקסון, לאחר שהחל לכהן כנשיא, הבטיח למנות שופטים שיהיו יותר "קשוחים מבחינת הפרשנות" ויפגינו איפוק שיפוטי. תומכים רבים של אכיפת החוק כעסו על ההחלטה ועל הצגתם של קציני המשטרה כאנשים שליליים. החוק הפדרלי לבקרת פשע ורחובות בטוחים, שהתקבל ב-1968, היה אמור לעקוף את החלטת מירנדה במקרים של פשעים פדרליים ולהחזיר את "מבחן סכום הנסיבות" שקדם למירנדה. תוקפו של החוק הזה, שעדיין רשום בכרך ה-18 של החוק האמריקני, מעולם לא הועמד במבחן כיוון שמחלקת המשפטים מעולם לא ניסתה להשתמש בו כדי לתמוך בהבאתה של הודאה כראיה במשפט פלילי. החלטת מירנדה עורערה בכמה החלטות מאוחרות יותר שבהן נקבעו מספר חריגים ל"אזהרות מירנדה", שערערו את הטענה כי ההחלטה היא מסקנה הגיונית של התיקון החמישי.

אולם, ככל שחלפו השנים פסיקת מירנדה הפכה למוכרת והתקבלה בקרב קהלים נרחבים יותר. בגלל שכיחותן הגבוהה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שבהן מככבת המשטרה (כגון חוק וסדר) ואזהרת מירנדה מוקראת לחשודים במקרים רבים, האזהרה הפכה למרכיב צפוי וידוע של הליכי המעצר. האמריקנים החלו לחוש שהאזהרות תורמות ללגיטימיות של חקירות המשטרה. בבדיקות שנערכו התברר כי במקרים רבים החשודים מוותרים על זכויותיהם לפי פסיקת מירנדה ומודים בכל מקרה.

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שבדרך כלל החשוד נשאל האם הוא מבין את זכויותיו בתי המשפט נוטים לפסוק כי לאחר הקראת הזכויות כל ויתור על זכויות מירנדה חייב להיעשות במודעות מלאה ומרצונו החופשי של החשוד. מחלקות משטרה רבות בארצות הברית הדפיסו טפסים רבים שעליהם כתובות הזכויות, שעליהם החשודים צריכים לחתום ולהוסיף את התאריך (לאחר ששמעו וקראו את האזהרות פעם נוספת) במקרה שהם עתידים להיחקר.

אולם, משמעות הוויתור שנראה כרצוני היא שניתן להניח בסבירות גבוהה כי החשוד מבין מה הוא עושה, וכי הוא לא מאולץ לחתום על כתב הוויתור; בית המשפט פסק בקולורדו נגד קונלי (1986) כי אין זה רלוונטי כלל וכלל אם החשוד אכן היה לא שפוי בזמן החקירה.

הודאה שהושגה תוך הפרה של תנאי מירנדה עשויה להיות שמישה בתנאים מסוימים. התביעה יכולה להשתמש בהודאתו של הנאשם במקרה שהוא טוען טענה מסוימת, והתביעה מעוניינת להציג את ההודאה על מנת לערער את אמינותו[1].

הודאה "ספונטנית" שניתנה על ידי החשוד בזמן שהיה במשמורת עשויה להיות קבילה כראיה אם היא ניתנה שלא כתגובה לתשאול של המשטרה או התנהגות אחרת שנועדה לגרום לתגובה מפלילה, אף על פי שעדיין לא הוקראו לו זכויות מירנדה או שהוא ביקש לנצל את זכותו לייעוץ משפטי ועורך הדין טרם הגיע‏[2].

אולם, ישנו חריג לפסיקת מירנדה כאשר מדובר בנושאים הקשורים לביטחון הציבור. אם, לדוגמה, החשוד מחזיק במידע הנוגע לאיתורו של כלי נשק, או בכל נסיבות דומות אחרות, ניתן לחקור אותו גם ללא הקראה של אזהרת מירנדה, ודבריו יהיו קבילים כעדות בבית המשפט‏[3].

במספר מחקרים אמפיריים שנערכו על ידי תומכי ומתנגדי מירנדה התברר כי הקראת הזכויות משפיעה במידה מועטה על ההסתברות שהחשוד יסכים לדבר עם המשטרה ללא עורך דין. אולם, מתנגדי הפסיקה, כולל הפרופסור למשפטים פול קאסל, טענו כי שחרורם של 3% או 4% מהחשודים בפלילים הוא עדיין מחיר גבוה מדי.

פסיקת מירנדה נותרה על כנה גם לאחר פסק דין דיקרסון נגד ארצות הברית (2000), שבו נבחן התוקף של החקיקה העוקפת שנקבעה בקונגרס לאחר מירנדה. הסוגיה שעמדה במרכז הדיון הייתה האם אזהרות מירנדה אכן מתחייבות מתוקף החוקה, או האם הן מופעלות כאמצעי בקרה.

בית המשפט קבע ברוב 7 לעומת 2 כי "האזהרות חייבות להפוך לחלק מהתרבות הלאומית", בפסק דין שנכתב על ידי השופט ויליאם רנקוויסט. השופט אנטונין סקאליה כתב בדעת המיעוט שלו כי האזהרות שניתנו לאליס סמית' אינן מחויבות המציאות כתוצאה מהחוקה. סקאליה ציטט שורה של מקרים שבהן בית המשפט (בהרכבו בתקופתו של סקאליה) קבע כי "[הם] תועדו ברשומות כשאמרו כי הפרה של מירנדה איננה הפרה של החוקה". סקאליה ציטט כתומכים בדעה זו את רנקוויסט, אנתוני קנדי, סנדרה דיי או'קונור וקלרנס תומס.

המקרה של דיקרסון הגיע אל בית המשפט בנסיבות שנחשבו לחריגות. אף על פי שמחלקת המשפטים בתקופת קלינטון ראתה במירנדה כפסק דין תקף ומחייב, בית המשפט נאלץ להוציא צו בירור (לטינית: certiorari) על מנת למנוע פיצול מחוזי לאחר שבית המשפט לערעורים במחוז הרביעי פסק על דעת עצמו כי הקונגרס עקף את מירנדה בכך שחוקק את חוק בקרת הפשע והרחובות הבטוחים. עורך הדין הראשי סירב להגן על חוקתיות החוק, כך שבית המשפט הזמין את פרופסור קאסל לטעון כנגד התוקף של מירנדה.

לאורך הזמן החוקרים החלו לפתח שיטות מתוחכמות על מנת לכבד את "לשון" אך לא את "רוח" מירנדה. במקרה של מיזורי נגד סייברט (2004) בית העליון עצר את אחת השיטות השנויות במחלוקת. משטרת מיזורי נהגה לא להקריא את זכויות מירנדה בכוונה, לחקור את החשודים עד להשגת ההודאה, ואז להקריא את האזהרות ולהחתים את החשודים על כתב ויתור זכויות. השופט דייוויד סוטר כתב בדעת הרוב:

Cquote2.svg
Strategists dedicated to draining the substance out of Miranda cannot accomplish by training instructions what Dickerson held Congress could not do by statute.
Cquote3.svg
Cquote2.svg

אסטרטגים החותרים לעקר את פסק-דין מירנדה מתוכנו, אינם יכולים להשיג באמצעות נהלים פנימיים את מה שהקונגרס, כפי שקבע פסק-דין דיקרסון, לא יכול היה להשיג באמצעות תחיקה.

Cquote3.svg

גם כאשר מתעלמים מהולכת שולל של החשוד על ידי חוקריו, הנושא של בחירה חופשית בוויתור על זכויות מירנדה נדון פעמים רבות, ונטען כי עצם היותו של החשוד במשמורת היא סיבה מספקת להטיל ספק ביכולת הבחירה החופשית שלו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stuart, Gary L. Miranda: The Story of America's Right to Remain Silent. Tucson, Arizona: University of Arizona Press: 2004. ISBN 0-8165-2313-4.
  • Baker, Liva. Miranda: Crime, law, and politics. New York, NY: Atheneum, 1983.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]