ג'ון מרשל הרלן השני
 | |||||||||
| ג'ון מרשל הרלן השני | |||||||||
| לידה |
20 במאי 1899 שיקגו, אילינוי, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 בדצמבר 1971 (בגיל 72) וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של כנסיית עמנואל, וסטון, קונטיקט, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ג'ון מרשל הרלן (באנגלית: John Marshall Harlan; 20 במאי 1899 – 29 בדצמבר 1971) היה עורך דין ומשפטן אמריקאי שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1955–1971. בדרך כלל הוא קרוי ג'ון מרשל הרלן השני, כדי להבחין בינו לבין סבו, ג'ון מרשל הרלן, שגם הוא כיהן כשופט בית המשפט העליון בשנים 1877–1911.
הרלן למד בקולג' קנדה העליונה ובקולג' אפלבי, ולאחר מכן באוניברסיטת פרינסטון. הוא קיבל מלגת רודס ולמד משפטים בבייליול קולג' שבאוקספורד.[1] עם שובו לארצות הברית ב-1923 עבד הרלן במשרד עורכי הדין "רוט, קלארק, באקנר והאולנד", במקביל ללימודיו בבית הספר למשפטים של ניו יורק. בהמשך הוא שימש כעוזר התובע הפדרלי של המחוז הדרומי של ניו יורק וכעוזר מיוחד לתובע הכללי של מדינת ניו יורק. ב-1954 מונה הרלן כשופט בבית המשפט הפדרלי השני לערעורים, ושנה לאחר מכן מינה אותו הנשיא דווייט אייזנהאואר כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט רוברט ה. ג'קסון שנפטר.[2]
הרלן מאופיין לעיתים קרובות כאיש האגף השמרני בבית המשפט העליון בתקופה בו עמד בראשו ארל וורן. הוא קידם את הגבלת תפקידה של הרשות השופטת, בציינו שבית המשפט העליון לא צריך להיחשב "עיר מקלט לתנועות הרפורמה".[3] באופן כללי, הסתמך הרלן יותר על תקדימים ולא נהג לפסול חוקים, בניגוד לרבים מעמיתיו בבית המשפט. הוא התנגד בתקיפות לדוקטרינת השילוב של מגילת הזכויות בחוקיהן של המדינות. באותה תקופה הוא קידם פירוש רחב של סעיף ההליך הראוי של התיקון ה-14 לחוקה, וטען שהוא מגן על טווח רחב של זכויות שלא הוזכרו במפורש בחוקת ארצות הברית. כאשר פרש הרלן מכהונתו בבית המשפט העליון בספטמבר 1971 מצב בריאותו היה רופף. לאחר פרישתו מינה הנשיא ריצ'רד ניקסון את ויליאם רנקוויסט במקומו. הוא נפטר שלושה חודשים לאחר מכן כתוצאה מגידול בעמוד השדרה.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מרשל הרלן נולד בשיקגו.[2] הוא היה בנם של ג'ון מיינרד הרלן, עורך דין ופוליטיקאי משיקגו, ושל אליזבת פלג, והיו לו שלוש אחיות.[4] ההיסטוריה של משפחתו הייתה רצופה פעילות פוליטית. אחד מאבות אבותיו, ג'ורג' הרלן, כיהן כמושל דלאוור במהלך המאה ה-17. רב-סבו, ג'יימס הרלן, היה חבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-19. סבו, ג'ון מרשל הרלן, כיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1877–1911. דודו, ג'יימס ס. הרלן, היה התובע הכללי של פוארטו ריקו ויושב ראש נציבות הסחר הבין-מדינתי.
בשנות ילדותו התחנך הרלן בבית הספר הלטיני של שיקגו.[5] לאחר מכן הוא למד בשני בתי ספר פנימיתיים באזור טורונטו שבקנדה, קולג' קנדה העליונה, וקולג' אפלבי.[1] לאחר סיום לימודיו באפלבי, שב הרלן לארצות הברית ב-1916 והחל את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא היה חבר ב"מועדון איבי" (Ivy Club), שימש כעורך עיתון הסטודנטים The Daily Princetonian, והיה נשיא כיתתו.[1] לאחר סיום לימודיו בפרינסטון ב-1920 הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה והוענקה לו מלגת רודס, שבה הוא עשה שימוש למימון לימודיו בבייליול קולג' שבאוקספורד, אנגליה, ובכך הוא היה לשופט בית המשפט העליון הראשון שהיה בוגר מלגת רודס. במשך שלוש שנים למד הרלן את תורת המשפט, וב-1923 הוא שב לארצות הברית. עם שובו הוא החל לעבוד במשרד עורכי הדין "רוט, קלארק, באקנר והאולנד" (לימים "דיואי ולבוף"), אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בארצות הברית, ובמקביל הוא למד משפטים בבית הספר למשפטים של ניו יורק (New York Law School). ב-1924 הוא קיבל תואר בוגר במשפטים וב-1925 התקבל ללשכת עורכי הדין.[6]
בשנים 1925–1927 שימש הרלן כעוזר התובע הפדרלי של המחוז הדרומי של ניו יורק, ועמד בראש יחידת חוק היובש של המחוז.[6] הוא היה התובע במשפטו של הארי מיקאיה דוהרטי, לשעבר התובע הכללי של ארצות הברית. ב-1928 מונה הרלן כעוזר המיוחד לתובע הכללי של מדינת ניו יורק, תפקיד שבמסגרתו הוא חקר את השערורייה שהייתה קשורה לבניית מערכת הביוב של קווינס, והיה התובע במשפטו של מוריס קונולי, נשיא הרובע, על מעורבותו בפרשה.[2] ב-1930 שב הרלן למשרד עורכי הדין בו עבד קודם לכן, ולאחר שנה היה לשותף במשרד. במשרד עורכי דין זה הוא היה העוזר הראשי של השותף הבכיר במשרד, אמורי באקנר, ויחד עמו הוא נכנס לשירות הציבורי כאשר באקנר מונה כתובע הפדרלי של המחוז הדרומי של ניו יורק. כאחד מ"נערי באקנר", הוא עסק בתיקי חוק היובש, והתנזר משתייה, למעט במקרים כאשר צוות התובעים ביקר באתר הדיג של משפחת הרלן בקוויבק, שם חוקי היובש לא היו בתוקף. הרלן המשיך לשרת בשירות הציבורי עד 1930, ואז שב למשרד עורכי הדין בו עבד. לאחר מותו של באקנר, היה הרלן לעורך הדין המוביל של המשרד.
כעורך דין היה הרלן מעורב במספר תיקים משפטיים מפורסמים. אחד מתיקים אלו היה הסכסוך בנוגע לירושתה של אלה ונדל, שנפטרה ב-1931 ללא יורשים, והורישה כמעט את כל רכושה שהוערך בשווי של 30 עד 100 מיליון דולר לכנסיות ומוסדות צדקה. אף על פי כן, כמה טוענים לירושתה הגישו תביעות בבתי המשפט של המדינה ובבתי משפט פדרליים ודרשו לקבל חלק מהונה. רוב התובעים היו מתחזים. הרלן פעל כמגן הראשי של ירושתה ושל צוואתה וכן כנושא ונותן הראשי. בסופו של דבר, ב-1933 הושג הסדר בין היורשים החוקיים.[7] בשנים הבאות התמחה הרלן במשפט תאגידי ועסק בתיקים כמו "רנדל נגד ביילי" (Randall v. Bailey), שנגע לפירוש חוק המדינה שהסדיר את חלוקת הדיבידנדים בתאגידים.[8] ב-1940 ייצג הרלן ללא הצלחה את מועצת החינוך הגבוה של ניו יורק במקרה של ברטראנד ראסל במאמציו להשאיר את ראסל בסגל הסיטי קולג' של ניו יורק. ראסל הוכרז כ"בלתי כשיר מוסרית" ללמד. הרלן גם ייצג את המתאגרף ג'ין טאני בתביעה על הפרת חוזה, עניין שיושב מחוץ לכותלי בית המשפט.[8]
ב-1937 היה הרלן אחד מחמשת המייסדים של קבוצת התמיכה לאיגניקה "קרן פיוניר" (Pioneer Fund), שהוקמה כדי להציג את הרעיונות הנאצים בנוגע לאיגניקה בארצות הברית. ככל הנראה הוזמן הרלן לקבוצה בשל ניסיונו בפעילות עם ארגונים ללא כוונת רווח. הרלן שימש כחבר המועצה של הקבוצה עד 1954. הוא לא השתתף באופן משמעותי בפעילותה.[9]
במלחמת העולם השנייה התגייס הרלן לחילות האוויר של צבא ארצות הברית, שם הוא שירת כקולונל בשנים 1943–1945. הוא היה ראש המדור לחקר ביצועים של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית באנגליה. הוא עוטר בעיטור לגיון ההצטיינות, ובצלב המלחמה של צרפת ושל בלגיה. ב-1946 שב הרלן לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי וייצג את בני משפחת דופונט בתביעת הגבלים עסקיים מול הממשל הפדרלי. ב-1951 הוא שב לשירות הציבורי, ושימש כיועץ המשפטי הראשי של נציבות הפשיעה של מדינת ניו יורק, שם הוא חקר את היחסים בין גופי הפשע המאורגן וממשלת המדינה וכן את עסקי ההימורים הבלתי חוקיים בניו יורק ובאזורים אחרים. באותה תקופה שימש הרלן גם כיושב ראש ועדה בלשכת עורכי הדין של העיר ניו יורק, ומאוחר יותר הוא נבחר כסגן נשיא הלשכה. התמחותו העיקרית של הרלן באותה תקופה הייתה במשפט התאגידים ובהגבלים עסקיים.
שופט בבית המשפט הפדרלי בסבב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 בינואר 1954 מינה הנשיא דווייט אייזנהאואר את הרלן כשופט בבית המשפט הפדרלי השני לערעורים במקומו של השופט אוגוסטוס נובל הנד. הרלן הכיר את בית המשפט הזה היטב, שכן הוא הופיע בו לעיתים קרובות והיה מיודד עם רבים משופטיו. ב-9 בפברואר אושר מינויו על ידי הסנאט של ארצות הברית. הוא כיהן בבית משפט זה עד 27 במרץ 1955 כאשר קודם לבית המשפט העליון.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 בינואר 1955 מינה הנשיא אייזנהאור את הרלן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט רוברט ה. ג'קסון שנפטר באוקטובר הקודם.[2] ב-16 במרץ אושר מינויו על ידי הסנאט. על אף פרישתו מבית המשפט לערעורים עקב מינויו לבית המשפט העליון, הוא המשיך לכהן כשופט האחראי על בית משפט זה במשך כל תקופת כהונתו בבית המשפט העליון והשתתף בפעילויותיו.
מינויו של הרלן לבית המשפט העליון הגיע זמן קצר לאחר שבית המשפט נתן את החלטתו שהייתה נקודת ציון בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך,[10] שבה נקבע שההפרדה הגזעית בבתי הספר נוגדת את החוקה. ג'יימס איסטלנד, יושב ראש ועדת המשפט של הסנאט וכמה סנאטורים דרומיים עיכבו את מינויו של הרלן, שכן הם האמינו (וצדקו באמונתם) שהוא יתמוך בהחלטה על ביטול ההפרדה הגזעית ובהחלטות בעד זכויות האזרח. שלא כמו בכל המינויים הקודמים לבית המשפט העליון, הרלן הופיע בפני ועדת המשפט לשימוע לפני אישור מינויו. מאז מינויו של הרלן כל מועמד לכהונת שיפוט בבית המשפט העליון עבר שימוע בפני ועדת המשפט.[11] בסופו של דבר אושר מינויו של הרלן במליאת הסנאט ברוב של 71 תומכים מול 11 מתנגדים.[12] מתוך 11 הסנאטורים שהצביעו נגד מינויו, תשעה היו מהדרום. בבית המשפט לערעורים בסבב השני הוא הוחלף על ידי ג'וזף אדוארד לאמברד.
בבית המשפט העליון הצביע הרלן לעיתים קרובות יחד עם השופט פליקס פרנקפורטר, שהיה המנטור הראשי שלו בבית המשפט.[13] כמה חוקרי משפט כינו אותו "פרנקפורטר ללא חרדל", אף על פי שאחרים הכירו בתרומותיו להתפתחות החשיבה המשפטית. הרלן היה יריב אידיאלוגי, אך ידיד אישי קרוב, של השופט הוגו בלאק,[14] שאיתו היו לו חילוקי דעות במגוון נושאים, כולל יישום מגילת הזכויות בחוקי המדינות, סעיף ההליך הראוי, וסעיף ההגנה השווה שבתיקון ה-14 לחוקה.[15]
להרלן היו יחסים קרובים מאוד עם העוזרים המשפטיים שעבדו תחתיו, והוא המשיך להיות איתם בקשר גם לאחר שסיימו את עבודתם בלשכתו והתקדמו בקריירות המשפטיות שלהם. הוא יעץ להם להמשיך בקריירות שלהם, קיים איתם מפגשים קבוצתיים שנתיים, ותלה תמונות של ילדיהם על קירות לשכתו. על בית המשפט בנשיאותו של ארל וורן הוא אמר להם, "אנחנו חייבים להבין שזה רק זמני", שבית המשפט הלך שולל, אך עד מהרה יתקן את עצמו.[16]
הרלן זכור על ידי אנשים שעבדו עמו בשל סובלנותו ואדיבותו. הוא התייחס לעמיתיו השופטים, לעובדי בית המשפט ולפרקליטים שהופיעו בפניו בכבוד ובהתחשבות. בעוד שהוא התנגד לעיתים קרובות בתקיפות למסקנות וטיעונים של עמיתיו, הוא מעולם לא מתח ביקורת אישית על אף אחד מהם, ומעולם לא השמיע מילים מזלזלות בנוגע למניעים וליכולות של אף אחד מהם. הרלן לא הביע את רגשותיו ולא הביע תלונות על שום דבר.[16] הוא היה אחד המנהיגים האינטלקטואלים של בית המשפט בנשיאותו של וורן. מומחה המשפט מאוניברסיטת הרווארד פול פרוינד, אמר עליו:
חשיבתו האירה באופן מכונס בתוך עצמו על כל התהליך השיפוטי. החלטותיו, מעבר להצבעה כפשוטה, היו פילוסופיות למדי כדי שניתן יהיה לגלות בהן עניין. הוא קיבל החלטות בתיקים שהובאו בפניו תוך התייחסות לפרטים, למאפיינים המיוחדים שלהם, כפי שניתן לאפיין את האומן ההגון ואת השופט הישר.[17]
משנתו השיפוטית ופסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנתו השיפוטית של הרלן התאפיינה לעיתים קרובות כשמרנית. הוא ייחס לתקדימים חשיבות רבה יותר מרבים מעמיתיו לכס השיפוט. שלא כמו בלאק, הוא נמנע מהגישה הטקסטואלית הקפדנית. בעוד שהוא האמין שהכוונה המקורית של מנסחי החוקה צריכה להיות בעלת חשיבות מרכזית בפסיקה החוקתית, הוא גם טען שביטויים רחבים כמו "חירות" בסעיף ההליך הראוי צריכים לקבל פירוש התפתחותי.[18]
הרלן האמין שרוב הבעיות צריכות להיפתר באמצעות תהליך פוליטי, ושלרשות השופטת צריך להיות תפקיד מוגבל.[15] בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims), הוא כתב:
החלטות אלו תומכות בהשקפה השגויה הנוכחית לגבי החוקה והתפקידים החוקתיים של בית משפט זה. השקפה זו, בקצרה, היא שכל חולי חברתי מרכזי בארץ זו יכול לקבל מזור באמצעות כמה עקרונות חוקתיים, ושבית משפט זה צריך להוביל בקידום רפורמה כאשר שאר זרועות הממשל לא עושות כן. החוקה היא לא תרופה לכל פגם שנוגע לרווחת הציבור, וגם לא בית המשפט, שכגוף שיפוטי מתייחסים אליו כעיר מקלט לתנועות הרפורמה.[19]
סעיף ההגנה השווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית המשפט העליון קיבל החלטות בכמה תיקים חשובים שנגעו לסעיף ההגנה השווה שבהתיקון ה-14 לחוקה בשנותיו הראשונות של הרלן על כס השיפוט. בדרך כלל הצביע הרלן לטובת זכויות האזרח, באופן דומה לסבו, ג'ון מרשל הרלן, שהיה היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בפסק דין פלסי נגד פרגוסון הידוע לשמצה.[20]
בפסק הדין "קופר נגד ארון" (Cooper v. Aaron) הצביע הרלן עם הרוב, שכפה על פקידי ממשל בארקנסו לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים. הוא הצטרף גם לדעת הרוב בפסק הדין "גומיליון נגד לייטפוט" (Gomillion v. Lightfoot), שקבע שהמדינות לא יכולות להתוות מחדש גבולות של מחוזות בחירה כדי לפגוע בכוחם האלקטורלי של האפרו-אמריקאים. יותר מכך, הוא הצטרף להחלטה שהתקבלה פה אחד בפסק דין לאבינג נגד וירג'יניה, שפסל את החוקים נגד נישואים בין-גזעיים.
סעיף ההליך הראוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרלן קידם פירוש רחב של סעיף ההליך הראוי של התיקון ה-14. הוא תמך בדוקטרינה שסעיף זה לא רק נתן ערבויות הליכיות, אלא גם הגן על טווח רחב של זכויות יסוד, כולל אלו שלא הוכרו במפורש בנוסח החוקה. על כל פנים, כפי שציין השופט ביירון וייט בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "מור נגד מזרח קליבלנד" (Moore v. City of East Cleveland), "אף אחד לא היה רגיש כמו השופט הרלן לכל רמז שגישתו לסעיף ההליך הראוי תגרום לשופטים 'לשוטט בשדה החוקתי'".[21] על פי גישתו של הרלן, השופטים צריכים להיות מוגבלים בהליך הראוי "מתוך התחשבות בהיסטוריה, הכרה מוצקה בערכים הבסיסיים העומדים ביסודות החברה שלו, והערכה נבונה לתפקידיהם של הגישה הפדרליסטית ועקרונות הפרדת הרשויות בשמירה על החירויות האמריקאיות".[22]
הרלן קבע את הפירוש שלו בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "פו נגד אולמן" (Poe v. Ullman) שצוטטה פעמים רבות, ושבה נפסל החוק של קונטיקט שאסר את השימוש באמצעי מניעה. בית המשפט העליון דחה את העתירה על בסיס שיקולים טכניים, וקבע שהמקרה לא היה בשל לדיון בבית המשפט. הרלן חלק על דעת הרוב שפסלה את העתירה, וטען שבית המשפט צריך היה להתחשב בצדדים האיכותיים שלה. לאחר מכן, הוא ציין את תמיכתו במבט רחב של התייחסות סעיף ההליך הראוי למושג החירות. הוא כתב, "חירות זו היא לא סדרה של נקודות נפרדות; חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש הדת, הזכות לשאת נשק, החופש מחיפוש ותפישה בלתי הגיוניים, ועוד. היא רצף הגיוני שבמובן הרחב כוללת חופש מכל צעד שרירותי וחסר תכלית".[23] הוא טען שסעיף ההליך הראוי כולל בתוכו את הזכות לפרטיות, והגיע למסקנה שאיסור על השימוש באמצעי מניעה מפר זכות זו.[24]
אותו עקרון בא לידי ביטוי בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut). הפעם הסכים בית המשפט העליון לדון בתיק, והגיע למסקנה שהחוק הפר את החוקה. עם זאת, ההחלטה התבססה לא על סעיף ההליך הראוי, אלא על הטענה שהזכות לפרטיות נמצאת ב"שוליים" של הסעיפים אחרים של מגילת הזכויות. הרלן כתב חוות דעת משלימה בפסק דין זה, אך מתח ביקורת על בית המשפט על כך שנשען על מגילת הזכויות בהחלטתו. "סעיף ההליך הראוי של התיקון ה-14", הוא כתב, "עומד בזכות עצמו".[22] בהמשך יאמץ בית המשפט העליון את גישתו של הרלן, שהסתמך על סעיף ההליך הראוי ולא על שולי הסעיפים של מגילת הזכויות בתיקים שהיו קשורים לזכות לפרטיות כמו פסק דין רו נגד וייד ופסק דין לורנס נגד טקסס.
הפירוש של הרלן לסעיף ההליך הראוי ספג ביקורת מהשופט בלאק, שדחה את הרעיון שהסעיף כלל מרכיב "עצמאי", בהתחשב בפירוש הרחב הלא מוצדק והרעוע מבחינה היסטורית. בית המשפט העליון הסכים עם הרלן, והמשיך ליישם את דוקטרינת ההליך הראוי במגוון רחב של תיקים.[15]
שילוב מגילת הזכויות בחוקי המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרלן התנגד באופן תקיף לתאוריה שהתיקון ה-14 לחוקה "שילב" את מגילת הזכויות, כלומר, הפך את מגילת הזכויות לישימה בחוקי המדינות.[25] דעתו בעניין הייתה מנוגדת לזו של סבו, שתמך בשילוב מלא של מגילת הזכויות בחוקי המדינות.[26] כאשר היא אושררה, הייתה מגילת הזכויות מוגבלת אך ורק לממשלה הפדרלית, כפי שפסק בית המשפט העליון ב-1833 בפסק הדין "ברון נגד בוליטמור" (Barron v. Baltimore). חלק מהמשפטנים טענו שהתיקון ה-14 גרם להחלת מגילת הזכויות בשלמותה על חוקי המדינות. הרלן התנגד לדוקטרינה זו, שאותה הוא כינה "בלתי מבוססת מבחינה היסטורית" בחוות הדעת שלו בפסק הדין גריזוולד נגד קונטיקט.
תחת זאת, הרלן סבר שסעיף ההליך הראוי שבתיקון ה-14 הגן אך ורק על זכויות יסוד. כך, אם הערובה שמגילת הזכויות הייתה "יסודית" או "משתמעת בתפישה של חירות מוסדרת", הסכים הרלן שהיא חלה על המדינות בנוסף לממשלה הפדרלית. כך למשל, הרלן סבר שסעיף חופש הדיבור של התיקון הראשון לחוקה חל גם על חוקי המדינות.[27] מנגד, הוא סבר שסעיף הזכות לאי-הפללה של התיקון החמישי לחוקה לא צריך להיות משולב בחוקי המדינות.
גישתו של הרלן הייתה דומה ברובה לאלו של השופטים בנג'מין קרדוזו ופליקס פרנקפורטר. היא ספגה ביקורת מהשופט בלאק, שתמך בתאוריית השילוב המלא. בלאק טען שהתהליך שבו זוהו כמה מסעיפי מגילת הזכויות כיותר "יסודיות" בהשוואה לאחרות היה שרירותי מיסודו, והיה תלוי בדעותיו האישיות של כל אחד מהשופטים.
בסופו של דבר אימץ בית המשפט העליון כמה מרכיבים מגישתו של הרלן, וקבע שרק כמה מסעיפי מגילת הזכויות יכולים להיות מיושמים בחוקי המדינות, דוקטרינה שנודעה כשילוב סלקטיבי. עם זאת, תחת נשיאותו של ארל וורן בשנות ה-60, יותר ויותר מסעיפי מגילת הזכויות הוגדרו כיסודיים מספיק כדי שישולבו בחוקי המדינות. מכאן, רוב סעיפי מגילת הזכויות שולבו בחוקי המדינות. היוצאים מן הכלל הם התיקון השלישי, סעיף חבר המושבעים הגדול של התיקון החמישי, התיקון השביעי, התיקון התשיעי והתיקון העשירי. כך, על אף שבית המשפט העליון הסכים באופן כללי עם ההיגיון שמאחורי דעתו של הרלן, התוצאה הסופית של תורתו המשפטית שונה מאוד ממה שהרלן חתר אליו.[25]
התיקון הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרלן תמך ברבים מפסקי הדין של בית המשפט העליון בנשיאותו של ארל וורן שהיוו ציון דרך ונגעו להפרדת הדת מהמדינה. לדוגמה, הוא הצביע בעד פסיקת בית המשפט שלא לעשות שימוש במבחנים דתיים כתנאי לקבלה למשרה ציבורית בפסק הדין "טורקסו נגד ווטקינס". הוא גם הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "אנגל נגד ויטאלה" (Engel v. Vitale), שבו נקבע שהנוהג של המדינות לקיים תפילות בבתי הספר הציבוריים נגד את החוקה. באופן דומה הוא הצביע בעד פסילת החוק של ארקנסו שאסר על מורים ללמד את תורת האבולוציה.
במקרים רבים פרש הרלן פרוש רחב את הזכויות שנקבעו בתיקון הראשון לחוקה כמו חופש הדיבור וחופש העיתונות, אף על פי שהוא סבר שהתיקון הראשון צריך להיות מיושם ישירות רק על הממשלה הפדרלית. לדבריו של הרלן חופש הדיבור היה בין "העקרונות היסודיים של החירות והצדק" ולפיכך ישים במדינות, אך בקפדנות נמוכה יותר בהשוואה לממשלה הפדרלית. יותר מכך, הוא סבר שהחוקים הפדרליים שהטילו צנזורה על פרסומי תועבה הפרו את סעיף חופש הביטוי.[27] כך, הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "רות' נגד ארצות הברית" (Roth v. United States), שבו קבע בית המשפט העליון את תקפותו של חוק דברי התועבה הפדרלי. באותה עת הרלן לא סבר שהחוקה מנעה מהמדינות לצנזר דברי תועבה.[27] בחוות דעת המיעוט שלו בפסק דין רות' הוא הסביר:
הסכנה כנראה לא גדולה כל כך אם האנשים במדינה מסוימת, יחליטו באמצעות בית המחוקקים שלהם שהספר מאהבה של ליידי צ'טרלי מרחיק לכת מעבר לאמות המידה המקובלות של גילוי לב שהוא יחשב כפוגעני ושאסור למוכרו, ובמדינה הסמוכה הוא עדיין יהיה ניתן למכירה וכל אחד יוכל לקרוא בו מתוך בחירה חופשית. לכל הפחות אין לו אמות מידה אחידות. אך הסכנות לחופש המחשבה והביטוי הן אכן גדולות אם הממשלה הפדרלית תכפה איסור גורף על כלל האומה בנוגע לספר כזה. ...העובדה שתושבי מדינה אחת לא יכולים לקרוא חלק מכתביו של ד. ה. לורנס נראית לי, אם לא נבונה או רצויה, מתקבלת על הדעת לכל הפחות. אך האפשרות שאף אדם בארצות הברית לא יוכל לעשות כן נראית לי בלתי נסבלת, והיא מפרה הן את הכתוב בתיקון הראשון והן את רוח דבריו.[28]
בפסק הדין "ניו יורק טיימס נגד סאליבן" הסכים הרלן עם דעת הרוב, לפיה פקידי ממשל יכולים לזכות בפיצויים בתביעות לשון הרע רק אם הם מצליחים להוכיח כוונת זדון ממשית מצד המשמיצים. דרישה מחמירה זו הקשתה על נושאי משרה ציבורית לזכות בתביעות לשון הרע והקלה את ההתמודדות של כלי התקשורת עם תביעות השתקה. עם זאת, הרלן לא הרחיק לכת כמו השופטים הוגו בלאק וויליאם אורוויל דאגלס, שטענו שכל חוקי לשון הרע נגדו את החוקה. בפסק הדין "סטריט נגד ניו יורק" (Street v. New York) כתב הרלן את חוות דעת הרוב שבה נפסק שהממשלה לא יכולה להעניש אדם על ביזוי דגל ארצות הברית. ב-1969 הוא ציין שבית המשפט "דחה כל אפשרות למניעה מוקדמת של פרסום" בעקביות.[29]
כאשר כיהן הראלן כשופט פדרלי ב-1955, הוא נתן פסק דין שבו אושרה הרשעתם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, כולל אליזבת גורלי פלין, על פי חוק סמית' (Smith Act). הפסיקה התבססה על החלטות קודמות של בית המשפט העליון, שבית המשפט הפדרלי לערעורים היה מחויב אליהם. בהמשך, כאשר הוא היה שופט בית המשפט העליון, כתב הרלן חוות דעת שהפכה על פיה את ההרשעה של פעילי המפלגה הקומוניסטית כמנוגדת לחוקה בפסק דין ייטס נגד ארצות הברית.
הרלן כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "כהן נגד קליפורניה" (Cohen v. California), שבו נקבע שלבישת ז'קט שעליו כתובות המילים "לעזאזל הגיוס" (באנגלית: Fuck the Draft), מוגנת על ידי סעיף חופש הביטוי שבתיקון הראשון. חוות דעתו תוארה מאוחר יותר על ידי המומחה למשפט חוקתי, ייל קמיסר, כאחד מפסקי הדין הגדולים ביותר שנכתבו בסוגיית חופש הביטוי. בחוות דעתו זו, כתב הרלן את המשפט המפורסם שלו "גסות הרוח של האחד היא השירה הלירית של האחר", ציטוט שבהמשך גונה על ידי רוברט בורק כרלטיביזם מוסרי.[30]
לזכותו של הרלן נזקפה הקביעה שהתיקון הראשון מגן על חופש ההתאגדות.[27] בפסק הדין "NAACP נגד אלבמה" (NAACP v. Alabama) הוא כתב את חוות דעת הרוב, שפסלה חוק של מדינת אלבמה שדרש מה-NAACP לחשוף את רשימת חבריו.[27] עם זאת, הוא לא סבר שיחידים זכאים ליישם את זכויותיהם על פי התיקון הראשון בכל עת בה הם חפצו. הוא הצטרף לפסק הדין "אדרלי נגד פלורידה" (Adderley v. Florida), שאישר באופן שנוי במחלוקת הרשעה בהסגת גבול של מפגינים שהפגינו בתחומי רכוש ממשלתי. הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "בראון נגד לואיזיאנה" (Brown v. Louisiana), שבו פסק בית המשפט שמפגינים יכולים לקיים שביתת שבת בתוך ספרייה ציבורית. באופן דומה, הוא הצטרף לחוות דעת הרוב בפסק הדין "טינקר נגד דה מוין" (Tinker v. Des Moines Independent Community School District), שבו פסק בית המשפט העליון שלתלמידים עומדת הזכות לענוד סרטי זרוע כאמצעי מחאה בבתי ספר ציבוריים.
ההליך הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-60 הוציא בית המשפט העליון בנשיאותו של ארל וורן סדרה של פסקי דין שבהם הוא הרחיב את זכויותיהם של הנאשמים בפלילים. בכמה מקרים הצטרף הרלן לדעת הרוב, ובכמה מקרים הוא מצא עצמו במיעוט. להרלן הצטרפו כמה מהחברים המתונים בבית המשפט, כמו השופטים פוטר סטיוארט, טום קלארק וביירון וייט.
חוות דעת המיעוט הבולטות ביותר מבין אלו היו בפסקי הדין שהגבילו את טכניקות התשאול של גורמי אכיפת החוק. לדוגמה, הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "אסקובדו נגד אילינוי" (Escobedo v. Illinois), שעל פיו לא יכלה המשטרה לסרב לבקשתו של חשוד להתייעץ עם עורך דין במהלך חקירתו. הרלן כינה את הכלל הזה "בלתי מתקבל על הדעת", וטען שהוא "רואה באופן בלתי מוצדק שיטות לגיטימיות לחלוטין של אכיפת החוק הפלילי". הוא חלק על דעת הרוב בפסק דין מירנדה נגד אריזונה, שדרש מאנשי המשטרה ליידע חשוד על זכויותיו לפני תשאולו, כלל שנקרא אזהרת מירנדה. הוא סיכם את חוות דעת המיעוט שלו בציטוט של השופט רוברט ה. ג'קסון: "בית משפט זה תמיד יוסיף חלקים להיכלי משפט החוקתי, והיכלים אלו יתמוטטו כאשר יועמסו עליהם יותר מדי חלקים".
בפסק הדין "גדעון נגד ויינרייט" (Gideon v. Wainwright) הסכים הרלן שהחוקה דורשת מהמדינות לספק עורכי דין לנאשמים שידם לא משגת לממן אותם. עם זאת, הוא סבר שכלל זה תפס רק במשפט לא בעתירה. ברוח דברים אלו הוא התנגד לפסק הדין "דאגלס נגד קליפורניה" (Douglas v. California).
הרלן כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "לירי נגד ארצות הברית" (Leary v. United States), תיק שבו הוגדר חוק מס המריחואנה (Marihuana Tax Act of 1937) כנוגד לחוקה בהתבסס על הגנת התיקון החמישי נגד הפללה עצמית.
חוות הדעת המשלימה של הרלן בפסק הדין "כץ נגד ארצות הברית" (Katz v. United States) קבעה את המבחן להגדרת התנהלות הממשלה בעת ביצוע חיפוש ותפיסה. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון שהאזנת סתר לשיחת טלפון של העותר הייתה חיפוש כמשמעותו בתיקון הרביעי ולפיכך נדרש לביצועה צו חיפוש. לדבריו של הרלן, קיימות שתי דרישות לחיפוש: האחת, שלאדם תהיה ציפייה סובייקטיבית לפרטיות, והשנייה, שציפייתו של האדם לפרטיות היא "כזאת שהחברה ערוכה להכיר בה כ'הגיונית'".
זכויות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטיה בקביעת מחוזות בחירה
הרלן דחה את הרעיון שהחוקה קידשה את העיקרון הקרוי קול אחד לכל אחד, או את הרעיון שמחוזות הבחירה חייבים להיות שווים פחות או יותר בגודל אוכלוסיותיהם.[31] בהקשר זה הוא היה שותף לדעותיו של השופט פליקס פרנקפורטר, שבפסק הדין "קולגרוב נגד גרין" (Colegrove v. Green) התרה בבתי המשפט להישאר מחוץ ל"סבך הפוליטי" של החלוקה מחדש של מחוזות הבחירה. עם זאת, בית המשפט העליון הסכים עם דעתו של הרלן בסדרה של פסיקות בשנות ה-60. הראשון מבין פסקי דין אלו היה פסק הדין "בייקר נגד קאן" (Baker v. Carr). בית המשפט פסק שלבתי המשפט לא הייתה סמכות שיפוטית בסוגיות חלוקות לקויות של מחוזות הבחירה, ולפיכך הם לא יכלו לבקר את תקופתם של גבולות מחוזות הבחירה. לעומת זאת, הרלן התנגד לקביעה זו, על בסיס הטענה שלא עלה בידו של העותר להוכיח שחלוקת המחוזות הלקויה הפרה את זכויות הפרט שלו.
בהמשך, בפסק הדין "ווסברי נגד סנדרס" (Wesberry v. Sanders), פסק בית המשפט, בהסתמכו על דרישת החוקה שחברי בית הנבחרים של ארצות הברית ייבחרו "על ידי העם במדינות השונות", שמחוזות הבחירה לקונגרס בכל אחת מהמדינות חייבים להיות שווים פחות או יותר בגודל אוכלוסיותיהם. הרלן התנגד לכך בתוקף וכתב, "לא ציפיתי להגיע ליום בו בית המשפט העליון של ארצות הברית ייתן החלטה שעליה יוטל ספק כבד על התאימות לחוקה של ההרכב של בית הנבחרים. לא יהיה זה מוגזם לומר שההחלטה שניתנה היום היא כזאת". הוא המשיך וטען שהחלטת בית המשפט סתרה הן את ההיסטוריה והן את נוסח החוקה. יותר מכך, הוא טען שרק לקונגרס, לא לרשות השופטת, ניתנת הסמכות לדרוש שמחוזות הבחירה לקונגרס יהיו שווים בגודל אוכלוסיותיהם.
הרלן היה השופט היחיד שכתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims), שבו הסתמך בית המשפט על סעיף ההגנה השווה של התיקון ה-14 להרחבת העיקרון של קול אחד לכל אחד כך שיוחל על מחוזות הבחירה של בתי המחוקקים של המדינות. הוא ניתח את הנוסח ואת ההיסטוריה של התיקון ה-14 והגיע למסקנה שכוונת סעיף ההגנה השווה מעולם לא הייתה קשורה לזכויות הבחירה. בשל העובדה שתיקון ה-15 לחוקה היה מיותר אם התיקון ה-14 (הבסיס לכל פסקי הדין בנוגע לחלוקה מחדש של מחוזות הבחירה) היה מעניק זכות בחירה כללית, הוא טען שהחוקה לא דרשה מהמדינות לדבוק בעקרון של קול אחד לכל אחד, ושבית המשפט רק כפה את התאוריות הפוליטיות שלו על האומה. בנוסף הוא טען שבעיית החלוקה הלקויה של מחוזות הבחירה צריכה להיפתר באמצעות תהליך פוליטי, ולא בטיעונים בבית המשפט. הוא כתב:
בית משפט זה, שמוגבל בכוחו על פי אותה הנחת יסוד, לא ממלא את תפקידו העיקרי כאשר הוא מרחיב את סמכותו, גם כדי לרצות את חוסר הסבלנות המוצדק כלפי האיטיות של התהליך הפוליטי. שכן, בשם הפירוש החוקתי, הוסיף בית המשפט דבר מה לחוקה שבאופן מכוון לא נכלל בה, בית המשפט, החליף למעשה את השקפותיו על איך צריך להראות תהליך התיקון של החוקה.
מסיבות דומות, התנגד הרלן לפסק הדין "קרינגטון נגד ראש" (Carrington v. Rash), שבו פסק בית המשפט שניתן לבחון את כישוריו של המצביע על פי סעיף ההגנה השווה. בחוות דעת המיעוט שלו טען הרלן, "בית המשפט מתעלם לחלוטין, כפי שהתעלם בפסקי הדין של המושב הקודם שלו ...שההיסטוריה של התיקון ה-14 ומהלך ההחלטות השיפוטיות מראים בפשטות שכוונת סעיף ההגנה השווה לא הייתה לגעת בענייני ההצבעה במדינות". באופן דומה התנגד הרלן לדעת הרוב בפסק הדין "הרפר נגד ועדת הבחירות של וירג'יניה" (Harper v. Virginia State Board of Elections), שפסלה את השימוש במס גולגולת כתנאי לקבלת זכות הבחירה.
פרישתו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת תום כהונתו על כס השיפוט החלה בריאותו של הרלן להתדרדר. בסוף שנות ה-60 הוא החל לסבול מראיה לקויה. כדי להתגבר על כך, הוא היה מקרב את החומרים הכתובים למרחק של אינץ' מעיניו, ועוזריו המשפטיים ורעייתו קראו את הכתוב באוזניו. באחד המקרים, בו בית המשפט דן במקרים של חומרי תועבה, נאלצה רעייתו של הרלן הנבוך לקרוא באוזניו את הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי. עם הירידה החדה במצב בריאותו, פרש הרלן מכהונתו ב-23 בספטמבר 1971.
שלושה חודשים לאחר מכן הלך ג'ון מרשל הרלן השני לעולמו כתוצאה מגידול בעמוד השדרה. הוא נטמן בבית הקברות של כנסיית עמנואל בווסטון שבקונטיקט. הנשיא ריצ'רד ניקסון שקל למנות במקומו את השופטת מילדרד לילי מבית המשפט לערעורים של קליפורניה. לילי הייתה אמורה להיות המועמדת האישה הראשונה לבית המשפט העליון. בכל אופן, בסופו של דבר החליט ניקסון שלא למנות את לילי לתפקיד לאחר שלשכת עורכי הדין של ארצות הברית מצאה אותה בלתי כשירה.[32] בסופו של דבר מינה ניקסון את ויליאם רנקוויסט (לימים נשיא בית המשפט העליון) ומינויו אושר על ידי הסנאט.
על אף חוות דעת המיעוט הרבות שלו, תואר הרלן כאחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט העליון במאה ה-20.[14] ב-1960 הוא נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.[33]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון מרשל הרלן השני באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'ון מרשל הרלן השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון מרשל הרלן השני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, pp. 10–11.
- ^ 1 2 3 4 "John Marshall Harlan Papers". Princeton University Library. Archived from the original on June 22, 2007.
- ^ Editorials ,Lewiston Evening Journal, Sep 25th, 1971.
- ^ Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, pp. 33–35, 41.
- ^ Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, p. 9.
- ^ 1 2 Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, pp. 13-16.
- ^ Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, pp. 41-51.
- ^ 1 2 Yarbrough, Tinsley E. (1992). John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court. Oxford, Oxfordshire: Oxford University Press, pp. 52-53.
- ^ Robert Wald Sussman, The Myth of Race, Harvard University Press, 2014, p. 311.
- ^ Brown v. Board of Education of Topeka, 347 U.S. 483 (1954)
- ^ "United States Senate. Nominations". United States Senate.
- ^ Epstein, Lee; Segal, Jeffrey A.; Staudt, Nancy; Lindstädt, Rene (2005). "The role of qualifications in the confirmation of nominees to the U.S. Supreme court" (PDF). Florida State University Law Review. 32, p. 1156.
- ^ Lamb, Brian (1992). "Interview with Tinsley Yarbrough, the author of John Marshall Harlan: Great Dissenter of the Warren Court". National Cable Satellite Corporation. Archived from the original on November 15, 2011.
- ^ 1 2 Goldman, Jeremy. "Harlan, John M." Oyez.org.
- ^ 1 2 3 Yarbrough, Tinsley E. (1989). Mr. Justice Black and his critics. Duke University Press, pp. 79-125.
- ^ 1 2 Oeslner, Lesley (December 30, 1971). "Harlan dies at 72; on Court 16 years". The New York Times.
- ^ Staff writer (June 10, 1972). "The Judges' Judge". Time.
- ^ Dripps, Donald A. (2005). "Justice Harlan on Criminal Procedure: Two Cheers for the Legal Process School". Ohio State Journal of Criminal Law. 3: 125–168. Archived from the original on June 21, 2010.
- ^ Reynolds v. Sims - Dissenting Opinion by John Marshall Harlan II
- ^ Plessy v. Ferguson, 163 U.S. 537 (1896), Dissenting Opinion by John Marshall Harlan
- ^ Moore v. City of East Cleveland, Dissent White by Byron White
- ^ 1 2 Griswold v. Connecticut, Concurring Opinion by John Marshall Harlan II
- ^ Poe v. Ullman, Dissent by John Marshall Harlan II
- ^ Dripps, Donald A. (2005). "Justice Harlan on Criminal Procedure: Two Cheers for the Legal Process School" (PDF). Ohio State Journal of Criminal Law. 3, p. 144.
- ^ 1 2 Cortner, Richard (1985). "The Nationalization of the Bill of Rights: An Overview". American Political Science Association and American Historical Association.
- ^ Wildenthal, Bryan H. (2000). "The Road to Twining: Reassessing the Disincorporation of the Bill of Rights" (PDF). Ohio State Law Journal. 61: 1457–1496.
- ^ 1 2 3 4 5 O'Neil, Robert M. (2001). "The neglected first amendment jurisprudence of the second justice Harlan". NYU Annual Survey of American Law. 58: 57–66. Archived from the original on October 29, 2008.
- ^ Roth v. United States, 354 U.S. 476 (1957) Library of Congress
- ^ Abrams, Floyd (2005). "The Pentagon papers case". Speaking Freely. New York: Viking Press, pp. 15–16.
- ^ "Conversations: Robert Bork says, Give me liberty, but don't give me filth". Christianity Today. May 19, 1997.
- ^ Hickok, Eugene W. Jr. (1991). "Representation By Quota: The Decline of Representative Government in America". The Heritage Lectures. Washington, D.C.: Heritage Foundation.
- ^ a MetNews staff writer (October 31, 2002). "Justice Lillie Remembered for Hard Work, Long Years of Service". Metropolitan News-Enterprise.
- ^ John Marshall Harlan - American Academy of Arts and Sciences
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- שופטי בית המשפט הפדרלי השני לערעורים של ארצות הברית
- בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
- בוגרי בית הספר למשפטים של ניו יורק
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
- קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
- אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
- מעוטרי צלב המלחמה
- זוכי מלגת רודס
- אמריקאים ממוצא אירי
- אמריקאים ממוצא סקוטי
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
- חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- אמריקאים שנולדו ב-1899
- אמריקאים שנפטרו ב-1971