פקח בן רמליהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פקח בן רמליהו
Phasea-Pekah.jpg
איור משנת 1553
מדינה ממלכת ישראל
שושלת ממלכת ישראל
תואר מלך ישראל
אב רמליהו
מלך ישראל ה-19
תקופת כהונה 734 לפנה"ס - 732 לפנה"ס (כשנתיים)
מנהיגי דת בתקופה ישעיהו, הושע ומיכה
הקודם בתפקיד פקחיה
הבא בתפקיד הושע בן אלה

פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מלך על ממלכת ישראל בשנים 735/4 עד 732 לפנה"ס.

פקח בן רמליהו ובריתו עם רצין מלך ארם-דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתונים הכרונולוגיים במקרא על תקופת מלכותו של פקח, מוסרים שהוא מלך 20 שנה: "בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה" (מל"ב טו,כז). אולם ביקורת הנתונים מעלה שאין הם מדויקים, ולכל היותר מלך פקח כ-4-5 שנים: פקח צריך היה לעלות לכס סמוך לשנת 734 לפנה"ס, סמוך למסעו הראשון של תגלת פלאסר השלישי לארץ ישראל (734), והוא סולק מהכס לא יאוחר מ-732 לפנה"ס.

בדמשק שלט באותה העת רצין מלך ארם-דמשק, שהשתייך לשושלת חזאל. דמשק, שנפגעה קשות בימי ירבעם השני, התאוששה לזמן קצר בימי רצין לאחר מות ירבעם ב' (או בסוף ימיו) בעקבות המשבר שעבר על ממלכת ישראל. רצין נזכר ברשימת משלמי המס לאשור, ונראה שלא השתתף במסגרת הקואליציה נגד אשור, אלא העדיף בדומה למנחם מלך ישראל לשלם מס. אין לדעת באיזו מידה הייתה כבר אז הבנה משותפת בין רצין לבין מנחם, וגם לא בין רצין לפקח. אך ברור הוא שלשתי הממלכות היה אינטרס לבלום את עוצמתה של יהודה ולרכוש מידיה שנית את השטחים שכבשה בעבר הירדן (עד בני עמון) ובצפון אפרים. לפי המקרא פעלו רצין ופקח בעצה אחת. לחצם של רצין ופקח החל ככל הנראה כבר בימי עוצרותו של יותם תחת שלטון עוזיהו:

"בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ. וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו.... אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם. בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה"

– מלכים ב' טו,לז – טז,ו

פרשת המצור על ירושלים סתומה. לפי ספר מלכים נראה שרצין ופקח שיתפו פעולה נגד יהודה, ודחקו את אחז להתגוננות בירושלים, אך לא הצליחו להכניעה. אי-יכולת הצרים ללכוד את ירושלים עולה במפורש גם מדברי ישעיהו ז,א:

"וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ"

דבר זה עולה גם מהתאור בדברי-הימים, אלא ששם ישנם פרטים נוספים אודות המכה הגדולה שהוכה אחז:

וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה. וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם. וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן"

– דה"ב כח,ה-ח

בהמשך מספר הכתוב על עודד הנביא, שיצא ועורר את ישראל להחזיר את השביה, ושדבריו זעזעו כמה מן הישראלים והללו הביאו להחזרת השביה:

וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַה' עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ. וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם. וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא. וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל. וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן"

– שם,ט-טו

פרטים נוספים מספר ישעיהו בנבואותיו:[עריכת קוד מקור | עריכה]

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ. יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר. נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל

– ישעיהו ז,ג-ו

.

מהפסוק האחרון עולה שרצין ופקח תכננו להמליך על ירושלים מלך מטעמם - את בן-טבאל.

תגלת פלאסר השלישי עלה באותה עת על ארם וישראל, וקשה לוודא האם בקשת אחז ממלך אשור היא זו שהניעה אותו לצאת נגד דמשק בשנת 733, או שבלאו-הכי התכוון לחזור לאזור זה ולשבור סופית את כוחה של דמשק מתוך מטרה לחזק את שליטתו בסוריה. מסתבר יותר שבקשת אחז לכל היותר החישה את תגובת מלך אשור, ואילו טיב פעולותיו נגד דמשק וישראל - שכללו ביטול עצמאותה של דמשק ושל חלק מישראל (הגליל) וסיפוחם כפחוות לאשור - מלמדת שדמשק וישראל, שקודם נכנעו לו ושלמו לו מס, חזרו וחטאו נגדו (אם כי חטא זה לא פורש במקורות). מסתבר ששליטי האזור לא ייחסו חשיבות רבה לתוצאות המדיניות של המסע הקודם של תיגלת-פלאסר, המסע ב-734, אולי מחמת חוסר הערכה נכונה את התמורה שחלה במדיניותו של תיגלת-פלאסר בהשוואה לקודמיו, והניחו בטעות כי גם הפעם, כבעבר, יסתפק מלך אשור בתשלום מס (חד פעמי) ושאין לראות בכניעה הזמנית כניעה לטווח ארוך. כתוצאה מכך הפרו רוב השליטים של האזור את שבועתם לתיגלת-פלאסר ברגע שצבאו התרחק מהאזור. עם זאת, אין כל הצהרה אשורית מפורשת על חטאם של רצין ופקח נגד תגלת פלאסר.

כך או כך, ב-733 חזר תגלת פלאסר לאזור כאשר עיקר המאמץ הופנה כלפי ארם-דמשק. המלחמה נגד דמשק הסתיימה ב-732 עם כיבושה המוחלט, ביטול עצמאותה והפיכתה לפחווה אשורית. מתבליט אשורי שבו מתוארת המלחמה על עשתרות אשר בבשן, ומכתובת של תגלת פלאסר מכלח ניתן ללמוד כי המסע והארגון-מחדש שבא בעקבותיו הגיעו עד קצה גבולה הדרומי של ממלכת ארם-דמשק ("ארץ חזאל"), שהשתרעה בתקופה זו עד העיר (רמות?) גלעד. מידיעה שהשתמרה בדברי הימים ניתן להבין שצבאו של תגלת פלאסר הרחיק בעבר הירדן עד לאזור ההתיישבות הישראלית: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דה"א ה,כו).

ממלכת ישראל עצמה גם היא נפגעה קשות מידו של מלך אשור: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה" (מל"ב טו,כט).

מספר המוגלים מן הגליל, לפי מקורות אשוריים היו 13,520. מסתבר, שחומרתן של אירועים אלו המחישו לאנשי ממלכת ישראל את כשלונה של המדיניות האנטי-אשורית שנקט בה פקח, והם הדיחו אותו מהכס והמליכו עליהם את הושע בן אלה.

ידיעה על כך קיימת בספר מלכים: "וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תָּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה" (מל"ב טו,ל). וגם במקורות אשוריים:

ארץ בית עמרי...חיילי [צבא]ו ... כל אנשיו ... [ל]אשור הובלתי. פקח מלכם ... והושע [כמלך] המלכתי עליהם. 10 כיכר זהב ... כיכר כסף [יחד עם רכו]שם קבלתי מהם. [ואל אשור הובלת]ים

– כתובת אשורית מימי תגלת פלאסר השלישי[1]

. מהטקסט האשורי עולה שמלך אשור אישר (או אף יזם) את החלפתו של פקח בהושע, והוא לא כבש את שומרון עצמה משום שנכנעה לו ושלמה מס. במקורות האשוריים אין אישור מפורש לכך שהגליל נקרע מישראל והפך לפחווה אשורית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט-ו לפסה"נ, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים. כתובת 13, עמ' 46 - 49
מלכי ישראל ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה
ירבעם נדב בעשא אלה זמרי תבני עמרי אחאב אחזיה יורם
928 907 906 883 882/1 882/1 882 871 852 851
יהוא יואחז יואש ירבעם השני זכריה שלום מנחם פקחיה פקח הושע
842 814 800 784 748 748 747/6 737/6 735/4 733/2