צדקיהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צדקיהו
102.Zedekiah's Sons Are Slaughtered before His Eyes.jpg

בניו של צדקיהו נרצחים לנגד עיניו (ספר מלכים ב', פרק כ"ה). איור מאת גוסטב דורה
מדינה ממלכת יהודה
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה
אב יאשיהו
אם חמוטל בת ירמיהו
מלך יהודה ה-20
תקופת כהונה 596 לפנה"ס - 586 לפנה"ס (כ־10 שנים)
מנהיגי דת בתקופה ירמיהו ויחזקאל
הקודם בתפקיד יהויכין
הבא בתפקיד אחרון
איור משנת 1553.

צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 596 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ושבט יהודה הוגלה מארצו.

השנים הראשונות למלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ספר דברי הימים[1], היה מתניה, הוא צדקיהו, השלישי בבניו של יאשיהו, אחיהם הצעיר של יהואחז ויהויקים, ודודו של יהויכין‏[2]. אמו של צדקיהו הייתה חמוטל מלבנה‏[3], שהייתה גם אמו של יהואחז‏[4]. בגנאלוגיה שבדברי הימים א' ג, טז השתרבב שמו של צדקיהו אחרי יהויכין, כאילו היה מצאצאי יהויקים אחיו ("וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ"), אך מקור השיבוש הוא כנראה בעובדה שצדקיהו מלך אחרי יהויקים אחיו, ואחר יהויכין בן-אחיו. מאותה הסיבה נקרא צדקיהו בדברי הימים ב' לו, י אחיו של יהויכין.

נבוכדנצר השני מלך בבל המליך על ירושלים את מתניה, דודו של יהויכין, והסב את שמו לצדקיהו - פעולה שמשמעותה אדנות‏[5]. מינוי זה נזכר גם בכרוניקה הבבלית ("מלך כלבבו מינה בעיר"). ההכתרה לוותה בטקס של כריתת ברית ושבועת אמונים לריבון‏[6]. לא השתמרו תעודות השבעת נאמנות נאו-בבליים של מלכים גרורים (וסאלים), אך יש להניח שאלו לא היו שונים בעיקרון מאלו הנאו-אשוריים. מה שבכל אופן עולה ממספר פסוקים בתנ"ך‏[7] שצדקיהו הושבע לא רק באלי הבבליים, כי אם גם בה' אלוהי ישראל. האיומים שהטיחו ירמיהו ויחזקאל כלפי צדקיהו נוכח הפרת הברית ומעשי הנקם של הבבלים במלך יהודה המורד‏[8] תואמים את הקללות והעונשים שלהם היה צפוי מלך גרור המפר את חוזה הברית שלו על פי הדוגמאות המוכרות מחוזי גרורים.

ברם, העובדה שיהויכין, המלך הקודם, לא הומת אלא הוגלה בלבד, והעובדה שלמרות המלכת צדקיהו המשיכו הבבלים לשמור על מעמדו של יהויכין הגולה כ"מלך יהודה", יצרה מצב בו היו בנמצא בעת ועונה אחת שני מלכים לבית דוד, דבר שערער לגיטימיות של מלוכת צדקיהו. מצב זה גרם למחלוקות ביהודה בין המחנה שצידד בצדקיהו לבין המחנה שצידד ביהויכין, ומחלוקת זו כללה גם את הגולה בבבל. בוויכוח עם ירמיהו הכריז חנניה בן עזור, נציגה המובהק של סיעת נביאי השקר, על שיבת בני הגולה והחזרתו של יהויכין:

Cquote2.svg

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה"

Cquote3.svg
ספר ירמיהו, פרק כ"ח, פסוק ג'

.

לעומת זאת ירמיהו שלל את לגיטימיות השלטון מיהויכין ומכל צאצא אחר של יהויקים:

Cquote2.svg

חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר-אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת-אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא-יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. וְעַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת-נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ. הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם-כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעוּ. אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר-ה'. כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא-יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה

Cquote3.svg
ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוק כ"ד
Cquote2.svg

לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' עַל-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה

Cquote3.svg
ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק ל'

ירמיהו המשיך בעקביות לראות בצדקיהו כמלך הלגיטימי למרות סטיותיו המדיניות של צדקיהו‏[9]. גם יחזקאל דחה את רעיון הגאולה של סיעת נביאי השקר שבבבל‏[10].

צדקיהו התגלה כמלך חסר יכולת החלטה ועמידה והפך להיות שבוי ביד שריו‏[11]. לכך ייתכן שתרמו אישיותו וגילו הצעיר יחסית של המלך, אך ככל הנראה גם העובדה שלא הוכתר בצורה לגיטימית על ידי העם, ולא היה היורש הלגיטימי, אלא הוכתר בידי שליט זר, ולא עוד אלא שלא עמד לרשותו כוח צבאי כלשהו.

עם כל זאת, ואולי בעצת פקידיו ובניגוד לעמדתו שלו, הסתבך צדקיהו עד מהרה בניסיונות שווא של מרד. ספרי מלכים ודברי הימים עוברים בשתיקה על מה שאירע בשמונה השנים הראשונות למלכות צדקיהו, למן המלכתו ועד לשנתו התשיעית, עת ירושלים הושמה במצור. לעומת זאת השתמרו ידיעות קטועות על שנים אלו בדברי ירמיהו, ועל המתרחש מן הצד הבבלי ידוע מן הכרוניקה הבבלית. לפי כרוניקה זו נאלץ נבוכדראצר בשנת 596/595 לפני הספירה לצאת למלחמה בעילמים ולא יכול היה להתפנות ליציאה למסע למערב כבשנים הקודמות. בחודשים כסלו-טבת של שנת 595/594 פרץ מרד בארץ בבל. ניסיון מרד זה ומלחמתו של נבוכדראצר בעילם, האירועים שמנעו מנבוכדראצר לנסוע למערב, ייתכן שעוררו תקוות שווא בקרב שליטים שונים במערב שבבל עומדת בפני התמוטטות ושניתן להסיר את עולה. אמנם עם דיכוי המרד יצא נבוכדראצר עוד באותה השנה למסע למערב, ומסע נוסף למערב יצא בחודש כסלו של השנה הבאה (594/593), אך מסעות אלו לא הניאו את אותם שליטים במערב שחשבו על מרד. באותה שנה (594/593), היא השנה הרביעית לצדקיהו, שלחו שליטי אדום, מואב, עמון, צור וצידון, שליחים אל צדקיהו לירושלים להתיעצות בדבר המרד‏[12]. ייתכן שמתכנני המרד זכו לעידודו של פסמתיך ב' שעלה לכס המלוכה במצרים כשנתיים קודם לכן, ב-595‏‏[13]. על רקע זה החלו בירושלים להתנבא על הצלחת המרד ועל החזרת כלי המקדש מבבל‏[14], וכאמור חנניה בן-עזור גם ניבא לשובו של יהויכין מלך יהודה מגלותו‏[15]. אך דבר תכנונו של מרד זה הגיע ככל הנראה לאוזני הבבלים, דבר שאילץ את צדקיהו לרדת לבבל ולהתיצב עוד באותה שנה בפני נבוכדראצר‏[16], ומסע זה הוא שככל הנראה גרם גם לסיכול המרד.

מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 589 עלה על כס המלוכה במצרים פרעה חָפרע, ונראה שבעידודו התעוררו מחדש מלכי המערב למרוד בבבל. לא ידוע מה היה היקף המרידה, אך לאור כוחה המוחלש של יהודה אין להניח שצדקיהו ושריו היו מעיזים למרוד אם לא היו נוכחים שהמרד מקיף שליטים רבים. רמזים למורדים נוספים קיימים בכל אופן רק לגבי צור ועמון. לגבי מרד של צור מרמז המצור שהטילו עליה הבבליים‏[17]; רמז למרידתה של עמון מצויה בחזון יחזקאל על מסעו של נבוכדראצר והדילמה שניצבה בפניו אם לעלות על רבת בני-עמון או על ירושלים‏[18]. כמו כן מרמזת על כך מזימת בעליס, מלך עמון, לחסל לאחר חורבן ירושלים את גדליהו בן אחיקם, הממונה על יהודה מטעם בבל, באמצעות ישמעאל בן-נתניה‏[19]. וכן האמור במגילת איכה: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים"‏[20]; "בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ"‏[21]. צדקיהו, ככל הנראה בניגוד לרצונו, נכנע לשריו ומרד בנבוכדראצר באותה שנה (היא שנתו התשיעית של צדקיהו). מלך בבל הגיב במסע נגד יהודה ובעשרה בטבת הטיל מצור על ירושלים‏[22].

ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר‏[23], אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.
נוכח סכנת האויב שיגר צדקיהו שליחים למצרים כדי לגייס סיוע צבאי, ובייחוד גייסות רכב, כפי שמעידים דברי יחזקאל‏[24] וכנראה גם אחד ממכתבי לכיש (חרס ג, שו' 14 ואילך: "ירד שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן לבא מצרימה"). פרעה חפרע נעתר באיחור רב להחיש לארץ חיל-עזר שאילץ את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לזמן קצר כדי לקדם את פני הצבא המצרי‏[25]. מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים ומן התאריכים שבכותרותיהן ניתן להסיק שפעולת הנפל המצרית אירעה באביב 587, כלומר כשנה לאחר התחלת המצור. התערבותה של מצרים גרמה לאשליות שווא של ביטחון בירושלים, נגדן התריע ירמיהו, אך חיל המשלוח המצרי הקטן איכזב‏[26], והמצור התחדש.
בעת המצור, מקצת אנשי ירושלים הסגירו את עצמם לידי הבבלים בשנה האחרונה למצור. על כך מלמדים דברי צדקיהו לירמיהו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל-הַכַּשְׂדִּים פֶּן-יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ-בִי"‏[27]. ייתכן שעריקים אלו נמנו על 832 הגולים שלפי הרשימה בירמיהו נב,כט, גלו מירושלים בשנת 18 לנבוכדראצר, היינו עדיין בעת המצור על העיר.

שחרור העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ח' ואילך, השתמרה ידיעה על צעד שנקט צדקיהו בעת התחלת המצור על העיר:

Cquote2.svg

הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ

Cquote3.svg
ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים ח'-ט'

צעד זה ננקט ככל הנראה לא רק בשל רגשות הומניים או דתיים, אלא ככל הנראה גם מעשיים: להגדיל בכך את כוח האדם העומד לרשות המגינים (עד כמה שהדבר נוגע לשחרור עבדים זכרים). אולם ככל הנראה בעת ההפוגה הזמנית במצור הבבלי, משרווחו האשליות שמלך בבל לא יחדש את המצור, חזרו "השרים וכל העם" אשר שיחררו את עבדיהם וכבשו עבדים אלו שנית לעבדות‏[28]. על כך הגיב ירמיהו בנבואה קשה על עם יהודה‏[29].

הזמן הרב שנדרש לנבוכדראצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה. שהרי לאחר גלות יהויכין הוחלשה יהודה במידה ניכרת, ומה עוד שבירושלים היו הדעות חלוקות בדבר המדיניות הנכונה שיש לנקוט, בין המצדדים במלחמה נגד בבל עד הסוף, לבין חסידי הפיוס שתבעו כניעה לבבל, וביניהם ירמיהו וחוגים מסוימים מקרב הצבא, שהשתכנעו בחוסר הסיכוי להצלחת המלחמה. למרות כל אלו נמשך המצור שנה וחצי (ולפי שיטתו של מלמט, לפיה נמנו שנותיו של צדקיהו לא מניסן אלא מתשרי - שנתיים וחצי).
לצורך המצור נזקק נבוכדראצר לטובי שריו‏[30], שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל (כמו נרגל-שראצר, שהיה לימים מלך בבל), וכן הסתייע במיטב הטכניקה של קרבות מצור שהייתה קיימת באותה עת - הקפת המקום בדייק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות מצור (כרים ואילים) לקעקוע החומות‏[31]. למרות כל זאת, מן האמור במקרא עולה, שהגורם שהכריע בנפילת ירושלים היה הרעב הכבד שהציק לתושביה‏[32], שבוודאי התרבו על ידי זרם פליטים מערי השדה שביקשו מקלט בירושלים עם בוא הצבא הבבלי.

עדות תעודות לכיש וערד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מה שהתרחש בזמן המצור על ירושלים ביהודה לא קיימות ידיעות מן המקרא. רק הערת אגב מעלה את שמן של שתי ערים נוספות שסביבן התחוללו קרבות מצור - לכיש ועזקה (תל זכריה): "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר"‏[33].

מידיעה זו, המתייחסת לשנת המצור הראשונה, קודם לבואו של חיל המשלוח המצרי (כאשר ירמיהו התהלך עדין חופשי וראה פתח של תקוה לגורל המלך:‏[34]), מסתבר שמיד בראשית פלישתם מיהרו הבבלים לכבוש את מרבית יהודה, ורק שתי הערים הללו נותרו לשמור על הגישה לירושלים מדרום-מערב.
השלמה מסוימת לידיעות אודות ההתרחשויות ביהודה קיימות בממצאים הארכאולוגיים והאפיגרפיים שהתגלו בכמה מערי יהודה, שיש בהם להמחיש את האירועים של סוף ימי בית ראשון. בין אלו נודעת חשיבות מיוחדת לאוסטרקונים שנחשפו בלכיש שכבה II, ובערד שכבה VI.
חרסי לכיש הם קבוצה של 21 חרסים כתובים בדיו, ובה 18 מכתבים (מס' 2-18, 21); רשימת שמות (מס' 1); רשימת שמות ומספרים (מס' 19); וחשבון משלוח (מס' 20). פרט לשלושה, כולם נמצאו בשנת 1935 בחדר המשמר שבין השער החיצוני לשער הפנימי של העיר, וזאת בתוך שכבת שריפה המיוחסת לחורבנה של לכיש בידי הבבלים בשנת 588/587. מתוכם רק ששה אוסטרקונים נשתמרו במצב תקין וניתנים לקריאה. לשון המכתבים קרובה ללשון ספרי מלכים ופרקי הפרוזה שבספר ירמיהו, אם כי יש בהם גם מלים וביטויים שאינם מצויים במקרא. המכתבים נכתבו בידי אדם בשם הושעיהו‏[35], והוא נשלח אל "אדונו" יאוש (=צורה מקוצרת של יאשיהו), שהיה ככל הנראה מפקד לכיש (בה נמצאו המכתבים). הושעיהו, המכנה עצמו במכתבים אלו "עבדך כלב", כסמל לכפיפות, היה ככל הנראה ממונה על אחת המצודות שבסביבה. לא כל העניינים הנידונים במכתבים אלו נהירים, אך המכתבים עוסקים בעיקר במספר נושאים, המשקפים את האווירה המדינית והצבאית בעת כתיבתם.

במכתב מס' 3 מספר הושעיהו שהוגד לו כי שר הצבא, כניהו בן אלנתן, ירד מצרימה ושלח כמה מאנשיו לקחת דבר-מה. הוא מודיע ליאוש שהוא מעביר אליו מכתב של טביהו עבד המלך שהתקבל באמצעות הנביא, לאמור "הִשָמֵר". הדברים מזכירים את סיפור המעשה בנביא אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, בן מפלגתו של ירמיהו, שברח מפני יהויקים מצרימה, ועל אלנתן בן עכבור ואנשיו שרדפו אחריו, החזירוהו לירושלים ושם הומת‏[36]. אך גם אם ישנו דמיון מסוים בין שני המקרים אין בשום פנים לזהות ביניהם, ולו רק בשל העובדה ששמותיהם של שרי הצבא אינם זהים.
בהקשר לכך יש עניין מרובה במכתב מס' 6, בו מודיע הכותב שקיבל את מכתב המלך ואת מכתבי השרים והנה "דברי ......ה[...] לא טבים לרפת ידיים". ובהמשך: "ועתה אדני הלא תכתב אלהם [לאמר למ]ה תעשו כזאת ב[...]יהו". טור סיני משלים במקום המקוטע הראשון "ה[נבא]", ובשני "ב[אר]יהו", ומשווה זאת לדברים שנאמרו על ירמיהו הנביא: "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם"‏[37]. אולברייט, ח"א גינזברג ואחרים משלימים במקום הראשון "ה[שרים]" ובשני "י[ר]שלם", ודוחים את הזיהוי עם אוריהו הנביא מכל וכל. ברם, בדיקת התצלומים המקוריים מראה (לדעת פרופ' אביגד) ששתי ההצעות אינן מבוססות. כך או כך, ממכתב זה משתקפת תקופה של הכנה למלחמה ומציאות מדינית של השלטון בירושלים הדוגל בקו פרו-מצרי (שר הצבא ירד מצרימה!) ושל מתנגדי קו זה, המרפים בדבריהם את ידי העם.

הד הימים הגורליים ההם נשמע במכתב מס' 4, המסתיים בתיאור דרמטי של מצור ומלחמה:

ישמע ה' [את] אדני עת כים. שמעת טב ועת בכל אשר שלח אדני כן עשה עבדך. כתבתי על הדלת ככל אשר שלח [אדני א]לי וכי שלח אדני על דבר בית הרפד, אין שם אדם. וסמכיהו לקחֹה שמעיהו ויעלהו העירה ועבדך אי[ננ]י. שלח שמה את הע[ד] כי אם בתסבת הבקר וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני כי לא נראה את עזקה

ברור שדברים אלו נכתבו ערב נפילת לכיש ועזקה, והם תואמים להפליא את הכתוב בירמיה לד, ז: "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר".

מכתבי ערד נחשפו על ידי יוחנן אהרוני בערד בשנים 1962-1964. במקום זה, השוכן באזור מדברי, נחשפו שרידי מצודה מהתקופה הישראלית, שהתקיימה בשלבים שונים במשך כל תקופת קיומה של ממלכת יהודה. המצודה שימשה כנראה תחנה ממלכתית שסיפקה צידה לדרך (בעיקר יין, שמן וקמה) לעוברי אורח שהיו בשליחות הממלכה. בשעת הצורך היא נדרשה גם לספק כוחות לוחמים. הממונה על מחסני המצודה הממלכתית היה אלישיב בן אשיהו; אליו הופנו המכתבים ובהם הוראות או משאלות למסירת הצידה. על מעמדו של אלישיב מעידה גם מציאת שלוש חותמות (כמות גדולה מאוד) הנושאות את שמו באחד מחדרי המצודה. אלישיב שמר על המכתבים בארכיון כאסמכתאות מנהליות. בארכיון זה נמצאה קבוצה של 17 מכתבים, מהם 9 פחות או יותר שלמים. הם מיוחסים לשכבה VI, כלומר, לסוף ימי בית ראשון.
במכתב אחד (מס' 1) מצווה אלישיב על ידי הממונה עליו לתת כמות מסוימת של יין לכתים (כנראה חיילים שכירים יווניים שהיו בשירות מלך יהודה) וכן קמח לעשיית לחם, והוא מצטווה גם לרשום את יום המסירה.

אחד האוסטרקונים המעניינים ביותר (מס' 24) ענינו מדיני-צבאי, והוא כתוב משני צדדיו, אלא שצד הפנים מחוק ואין לדעת אל מי מופנה המכתב (ככל הנראה למפקד המצודה). במכתב הוראה דחופה לגייס מכסה מסוימת של אנשים בערד ובמקום אחר (קינה?) לשלחם בידי מלכיהו בן קרבאור לרמת-נגב ולהפקידם שם בידי אלישע בן-ירמיהו, על מנת לקדם פני התקפה אדומית צפויה. המכתב כולל גם התראה, כי הפקודה היא דבר המלך ובנפשם הוא אם לא ימלאו אחריו:
מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.
במכתב זה בא לכלל ביטוי מציאות אופיינית של חבל הספר, שבו שוכנות ערד ורמת-נגב (חורבת עוזה?). המלחמות עם האדומים היו תכופות למדי. אהרוני סבור, שהמדובר הוא בהתקפה שערכו האדומים בימי יהויקים בשנים 600-598, סמוך למסעו הראשון של נבוכדראצר, ערב חורבן הבית הראשון. דומה, כי גם דברי הזעם על אדום, המצויים בספרי המקרא השונים, מתייחסים לחלקו של אויב זה בחורבן הסופי של ממלכת יהודה‏[38].

סימנים לחדירתם של האדומים לנגב, ובכלל זאת לבקעת באר שבע, קיימים בממצא הארכאולוגי והאפיגראפי. יישובים בנגב שחיזקו וביצרו יאשיהו ומלכי יהודה שקדמו לו נתפסו בידי האדומים: בתל מלחתה ובתל ערוער נמצאו כלים מטיפוס אדומי, ובתל ערוער נתגלה חותם אבן עם הכתובת "לקוסא" (קוס הוא שם האל הלאומי של אדום). גם בחירבת עוזא נמצאו כתובות המעידות על תפיסת המקום בידי האדומים, וכיוצא בזאת נראה שתל משוש נחרבה במאה הששית לפני הספירה בידיהם. הממצא הקרמי והאפיגראפי מן התקופה שלאחר חורבן בית ראשון באתרים שונים בדרום הר יהודה ובנגב הצפוני, בעיקר בערד ובאר שבע, מעיד על אוכלוסייה אדומית וערבית שנאחזה בחבלים אלו.

החורבן בירושלים וביהודה וסופו של צדקיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צדקיהו הכבול מובא בפני נבוכדנאצר, איור משנת 1670.

המצור נמשך עד לט' בתמוז 586 לפנה"ס (היא השנה ה-19 של נבוכדנאצר וה-11 של צדקיהו) עת הובקעה החומה, והסתיים בחורבן הבית בז' באב[39].

החומה הובקעה ככל הנראה בצידה הצפוני של העיר, צד שהיה הנוח ביותר לחדירה אל העיר. הימצאותו של צדקיהו בשלב הקריטי של המצור בשער בנימין, והתכנסותם של שרי בבל לאחר הבקעת החומה בשער התווך‏[40] - שני שערים שבחומה הצפונית, מעידים שהפריצה הייתה אכן בצד הצפוני.
עם הפריצה נמלט צדקיהו עם חבורת מלוויו בחסות הלילה דרך המבואות הדרומיים של העיר (אזור גני-המלך סמוך לבריכת השילוח) כדי לחמוק לעבר הירדן. אך צדקיהו נתפס בערבות יריחו, הובא למפקדת נבוכדראצר ברבלה שבארץ חמת (תל זראעה בסביבת כפר רבלה, כ-34 ק"מ מדרום לחומס), שם נענש צדקיהו על ידי כך שבניו נשחטו לעיניו, ועמם נשחטו כל "חורי" (=נכבדי) יהודה, עיני צדקיהו עוורו, והוא נשלח אסור לעיר בבל.
כל זאת, בניגוד לאגדה על הימלטותו של צדקיהו דרך מערה הקרויה היום על שמו, והנמצאת דווקא בצידה הצפוני של החומה. המערה משתרעת לאורך החומה הצפונית, בין שער שכם לשער הפרחים. חוקרים סבורים, שזו מחצבה מתקופת הורדוס.
חודש לאחר נפילת העיר החריבו הבבלים את חומות העיר ובתיה, שרפו את המקדש ואת הארמון‏[41]. מה שנותר מכלי הפולחן במקדש ומאוצרות בית המלך לאחר מה שנלקח בגלות יהויכין, הושחת או נלקח. האוכלוסייה ששרדה בעיר, ועמה אלו שהסגירו את עצמם בעת המצור לידי הבבלים, וכן את תושבי ערי יהודה האמידים יותר, את כל אלו הגלה נבוזראדן לבבל, ואילו ביהודה הוא הותיר רק "מִן-הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים"‏[42].

עדות מוחשית לשואה שפקדה את ירושלים העלו החפירות הארכאולוגיות, הן בעיר העליונה והן במדרון המזרחי של גבעת העופל, שם התגלה הרס מוחלט של בנייני העיר, מעשה ידי הבבלים. מחמת ממדי החורבן באזור זה נבצר מנחמיה, כעבור 150 שנה, לשקם את שדה החורבות שבמקום והוא הותירו מחוץ לחומה שהקים במרומי התל‏[43]. ואילו בעיר העליונה, ליד מגדל ששמר על קו הביצור הצפוני (שנמשך דרומה לרחוב השלשלת של היום), נתגלתה רצפה חרוכה ועליה חיצים שהיו בשימוש הצבא הבבלי - כל אלו עקבות לקרב הסופי עם אויב שהסתער מצד צפון.
באשר לערי יהודה האחרות, העדויות הארכאולוגיות מצביעות על כך שמרבית ערי המבצר ירדו אמנם מגדולתן כבר קודם לכן, אך מסוף ימי בית ראשון התגלו עקבות של הרס מוחלט באתרים השוכנים בחבליה השונים של יהודה: חבל לכיש, תל בית-מרסים, בית שמש וגזר בגבול השפלה והאשדות המערביים של ההר; בית צור, ח'רבת רבוד (כנראה העיר דביר) ורמת רחל, בנוסף לירושלים בתוככי חבל ההר; בספר הדרומי - כנראה ערד, תל מלחתה ותל משוש; אף עין גדי המרוחקת לא ניצלה מחורבן. בחומות עין גדי גם נמצאו תקועים צרורות חיצים מן הטיפוס שהיה בשימוש הצבא הבבלי, ובחומת לכיש נחשפה אבן-קלע שנורתה כנראה על ידי חיל מצבא נבוכדראצר.
תמונה שונה לחלוטין התגלתה באזור שמצפון לירושלים, שם שפר גורלם של יישובי ארץ בנימין. את סימני החורבן בבית-אל ותל א-נצבה (מצפה) שיוחסו בעבר לימי נבוכדראצר יש ליחס - יחד עם סימני החורבן שנחשפו בגבעה (תל אל-פול) ובגבעון[44] - לזמן מאוחר יותר. כנראה, גם בענתות (תל ראס-אבו חרובה), עיר מולדתו של ירמיהו, ובמוצה לא פסק היישוב באותו פרק זמן, וכך כנראה גם ברמה, ששימשה כמקום מפקדתו של נבוזראדן, המצביא הבבלי בסיום המערכה על ירושלים וכתחנת מעבר לגולי יהודה לאחר כיבוש הבירה‏[45]. לכן מסתבר, שהיישוב בנחלת בנימין לא נפגע באופן משמעותי בניגוד למצב בשאר חבלי יהודה. את סיבת הדבר יש לבקש בניתוקו של חבל ארץ זה, שהיה בחזקת חטיבה טריטוריאלית נפרדת‏[46] מעל יהודה כבר בשנת 589/588 לכן נבחר אזור זה על ידי הבבלים לאחר חורבן הבית כמרכז של שארית הפליטה, ומצפה הפכה למקום מושבו של גדליהו, נציב יהודה מטעם בבל (על-פי נחמיה ג,ז, הוסיפה מצפה לשמש מקום מושב הפחה אף בתקופה הפרסית).
בהקשר זה מעניינת גם תקרית שסיבכה את הנביא ירמיהו: בשעת ההפסקה הזמנית של המצור הבבלי על ירושלים עקב הופעת חיל המצב המצרי, מנסה הנביא, כרבים מתושבי הבירה, לעבור לארץ בנימין. אולם צעד זה החשיד אותו בבגידה כטענתו של יראיה בן שלמיה, מפקד שער בנימין: "אֶל-הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל"‏[47] - זאת אל-נכון משום שארץ בנימין נחשבה כטריטוריה בשליטת האויב.
ראיה נוספת להנחה כי נמנע אז הרס של ארץ בנימין ייתכן כי נמצאת ברשימת עולי בבל הראשונים‏[48]. לפי רשימה זו חזרו שבי ציון בעיקר לערי בנימין, עובדה המוכיחה כנראה שערים אלו לא נחרבו והתאפשר לשבים להיאחז בהן. עניין מיוחד יש בשלוש הערים לוד, חדיד ואונו, ששכנו בקרבת "דרך הים" - עורק תחבורה החיוני לצבא בבל - ולפיכך לא יכלו להתגונן מפני האויב ונכנעו ללא התנגדות. פרט לערי בנימין נזכרו ברשימת העולים רק בית-לחם ונטופה. בנוגע למקום האחרון מעניינת העובדה, שמבין שרי החיילים שנתרכזו סביב גדליהו במצפה, היחידים שעיר מוצאם צוינה במפורש - שריה בן-תנחומת ובני עיפי וחבורתם - הם אנשי נטופה‏[49]; כלומר, חיל יהודה באזור זה לא הושמד לחלוטין ולא הוגלה לבבל. כמו כן שימשה עדיין לאחר חורבן הבית סביבת בית לחם כמקום יישוב וכתחנה בדרך למצרים‏[50]. על יסוד עובדות אלה ניתן כנראה להסיק, שאף ביהודה נותרו מובלעות שלא התנגדו בחריפות לצבא בבל ועל-כן לא הושמד היישוב בהן כמו בשאר חבלי הממלכה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ט"ו
  2. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ז
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח
  4. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"א
  5. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ז
  6. ^ יחזקאל יז,יב-יד; והשוו יוספוס, קדמוניות י, ז, א
  7. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ט-כ; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק י"ג
  8. ^ יחזקאל ז, טו-טז; לג, כז; ירמיהו כז, יט-כב; נב, יב; מלכים ב' כה, יג-יז; דברי הימים ב' לו, יח
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוקים י"ד-כ"ו
  10. ^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוקים ב'-ג'
  11. ^ ירמיהו לח, ה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה-הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי-אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר"
  12. ^ ירמיהו כז, ב-ג
  13. ^ על עניינו של פסמתיך ב' במתרחש בארץ ישראל ובחוף הפיניקי מעידה העובדה שבשנתו הרביעית, 592, ערך מסע ל"ארץ ח'ארו", מושג המקביל לארץ ישראל והחוף הפיניקי
  14. ^ ירמיהו כז,ט,יד-טו
  15. ^ ירמיהו כח, א ואילך
  16. ^ ירמיהו נא,נט; לפי תרגום השבעים הוא רק שלח את "שר המנוחה"
  17. ^ יחזקאל פרקים כו-כח; כט,יז-כ; יוספוס, קדמוניות היהודים י, יא, א; נגד אפיון א, כא
  18. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ג-כח
  19. ^ ירמיהו מ, יד; מא, טו
  20. ^ איכה א' ב'
  21. ^ מגילת איכה, פרק א', פסוק ז'
  22. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק א'
  23. ^ מלכים ב כה, א-כב; והמקבילה בירמיהו נב, ד-כז
  24. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק ט"ו
  25. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק ה'-יא
  26. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ז; ל, כ-כו; מגילת איכה, פרק ד', פסוק י"ז
  27. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק י"ט
  28. ^ ירמיהו לד, יא
  29. ^ שם, יב-כב
  30. ^ ירמיהו לט, ג, יג
  31. ^ מלכים ב' כה, א; ירמיהו לב, כד; לג, ד; יחזקאל ד, א-ב; יז, יז; כא, כא
  32. ^ מלכים ב' כה, ג; ירמיהו נב, ו; וכן ירמיהו לז, כא; יחזקאל ה, י; איכה ד, ד-י
  33. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ז'
  34. ^ ירמיהו לד, א-ה, כא-כב
  35. ^ שמו מופיע רק במכתב מס' 3
  36. ^ ירמיהו כו, כ-כד
  37. ^ ירמיהו לח, ד
  38. ^ ירמיהו מט, ז-כב; יחזקאל כה, יב-יד; עובדיה י-יד; יואל ד, יט; תהלים קלז, ז; איכה ד, כא-כב
  39. ^ לפי ירמיהו נב, יב: בי' באב
  40. ^ ירמיהו לח, ז; לט, ג
  41. ^ מלכים ב' כה, ח; ירמיהו נב, יב
  42. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק י'
  43. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים י"ב-י"ד
  44. ^ הנזכרת אף לאחר חורבן ירושלים בירמיהו מא, יב,טז
  45. ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק א'
  46. ^ ירמיהו יז, כו; לב, מד; לג, יג
  47. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק י"א ואילך
  48. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"א-ל"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה-ל"א
  49. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ג; ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק ח'
  50. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז
מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 726 698 641 639 609 608 597 596–586