צופית בוהקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgצופית בוהקת
זכר צופית עומד על גדר
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: חולייתנים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: צופיתיים
סוג: Cinnyris
מין: צופית בוהקת
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cinnyris osea
זכר צופית בוהקת על צמרתו של עץ מנגו
נקבת צופית בוהקת בירושלים
נקבת צופית בוהקת מאכילה גוזלים בקן הייחודי בצורתו

צופית בוהקת (Palestine Sunbird; שם מדעי: Cinnyris osea) הוא המין היחיד בישראל ממשפחת הצופיתיים. לעתים צופית בוהקת מכונה בקיצור "צופית", ובעבר היה נפוץ הכינוי "יונק הדבש".

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים קרובות מתרחש בלבול בין הצופיות לבין הקוליבריים, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית; בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הסיסאים, והם נפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה מתרחש בגלל מאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים: גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, וממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה הצופית ציפור נדירה ביותר בארץ, שכנה בעיקר בנאות מדבר והייתה מוכרת מראייה רק לחוקרים מועטים. היא נקראה אז "יונק הדבש", שם שניתן לה ככל הנראה על ידי החוקר ישראל אהרוני, אבל שם זה שונה רשמית לצופית ב-1958 על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה כדי לשים סדר בשפה ולתת שמות מעשיים לצמחים ובעלי חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם. שמה של הצופית שונה, ראשית משום שבצמח צוף, ולא דבש. שנית, היא אינה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים וכן משום שחלק ניכר ממזונה הוא בכלל חרקים. זאת לעומת הקולבירי, המשתמש גם הוא בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים, אולם הוא מגלגל את הלשון לכלי יניקה ולכן כנראה נשאר "יונק".

מגמות תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתפוצת המשפחה כולה, המוגבלת בעיקר לאזורים טרופיים, תפוצתו הטבעית של המין בישראל הייתה מוגבלת בעבר לאזור הצמחייה הסודנית - אזור בו גדלים בין השאר מינים שמוצאם באזורים הטרופיים של אפריקה, כמו שיטת הסוכך ושיטה סלילנית. האזור הסודני משתרע לאורך הערבה ובקעת ים המלח, ומינים טרופיים מסוימים אף מצפינים עד בקעת הירדן. באזור זה, הצופית ניזונה מפרחי הרנוג השיטים, שהוא צמח טפיל החי על עצי השיטה, והיא המאביק הבלעדי שלו. להרנוג פרחים אדומים בעלי מבנה צינורי, תכונות המותאמות באופן ייחודי להאבקה על ידי ציפורים.

הצופית, שעקב מוצאה הטרופי הייתה נדירה בישראל, והיא שונה במופעה ובהתנהגותה מציפורים נפוצות יותר, זכתה לכינוי מיוחד בפי הערבים - "מלך הפרחים" (סולטאן א-זוהור). יופיו של הזכר גרם לצייד מאסיבי של המין, ובתחילת המאה העשרים דווח על מספר פרטים קטן ביותר שנצפה בישראל. ידוע כי השולטן הטורקי ציווה שיצודו לו זוג צופיות.

עם התפתחות היישוב היהודי בארץ, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, השתנה נוף הארץ, ובסביבות היישובים החל גינון מאסיבי בצמחי תרבות, שכללו גם מינים רבים ממוצא טרופי המותאמים להאבקה על ידי ציפורים, עם פרחים גדולים וססגוניים העשירים בצוף (למשל טקומית הכף). עקב כך, החלה הצופית להתפשט ברחבי הארץ, וכיום היא נפוצה ביותר בכל חלקי הארץ, בכל עונות השנה.

צופית בוהקת היא הציפור השישית בתפוצתה בישראל

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין מפגין דו-צורתיות זוויגית, בעוד שלזכר צבעים פיזיקליים ומראהו ססגוני, הנקבה חומה-אפורה. אורך גופן של צופיות בוגרות בין 10 ל-11.5 סנטימטרים, משקלן בין 7 ל-9 גרם, ומוטת כנפיהן בעת תעופה בין 13 ל-16 סנטימטרים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונה העיקרי של הצופית הוא צוף פרחים, וזהו גם מקור שמה. מקורה של הצופית ארוך ומעוקל כלפי מטה, וגם הלשון ארוכה ועוזרת להכניס את הצוף אל הלוע, וזאת כדי שתוכל למצוץ צוף מפרחים שונים, גם כאלה שבהם הצוף נמצא עמוק בבסיס הפרח. ברוב מיני הפרחים שמהם יונקת הצופית צוף, לא נוצרת האבקה על ידה, וזאת בשל העובדה שבדרך כלל "פורצת" הצופית היישר אל בסיס הפרח בעזרת מקורה ויונקת ממנו צוף. זאת, מבלי להיכנס אל תוך פנים הפרח וכך, גם מבלי שגרגרי אבקה ידבקו אליה (מה שמכונה "שדידת צוף", כמו למשל בהיביסקוס סיני). לעתים מרחפת הצופית במהירות במקום ליד הפרח, וכך מוצצת את הצוף, בצורה דומה לקוליברי, אולם לרוב היא עומדת על הפרח ושואבת ממנו את הצוף. מלבד הצוף, ניזונה הצופית גם מחרקים קטנים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה, ההזדווגות והקינון של הצופיות תחילה בסביבות חודש פברואר וסופה בערך בחודשים יולי-אוגוסט. בתקופה זו, נשארים הנקבה והזכר יחדיו. עם בוא האביב וזמן ההזדווגות והטלת הביצים, מזמר הזכר בקול במטרה למשוך אליו את הנקבה להזדווגות.

הזכר אינו משתתף בבניית הקן, שצורתו היא צורת ביצה והוא בעל פתח אחד הממוקם בצידו. בזמן עונת הקינון הזכר טריטוריאלי יחסית כדי להגן על צאצאיו ועל זכותו להזדווג, ולכן הוא מזמר בקולות מיוחדים ובכך מכריז על נחלה של בין ארבעה לחמישה עשר דונמים, גודל המשתנה בהתאם לכמות הפרחים ומקורות המזון באזור. הכניסה אל הקן קטנה, בהתאם לגודלה של הצופית, והגישה אליו קשה; בדרך כלל הוא נבנה על קצה ענף מרוחק ולא נגיש, וזאת על מנת למנוע כניסת טורפים שיאיימו על הצאצאים והצופיות.

את הקן מרפדים הנקבה והזכר בפיסות טחב, נוצות שנשרו, עשב רך, וכדומה. הנקבה מטילה בין 2 ל-3 ביצים, ולאחר בין 12 ל-15 ימי דגירה (הזכר איננו משתתף במלאכת הדגירה, ובמקום זאת הוא שומר בסביבות הקן מפני מזיקים וטורפים, ובמקרה הצורך מתריע לנקבה) בוקעים הגוזלים, שנולדים חסרי ישע וזקוקים לחסדי הוריהם שיאכילו וידאגו להם. בשבוע הראשון מבקיעתם, מאכילים אותם ההורים בחרקים בלבד, בשל היותם עתירים בחלבונים החיוניים להתפתחותם, ובמשך השבוע השני משלבים בתזונתם גם צוף העשיר בסוכרים. כבר לאחר שבועיים הגוזלים מוכנים לעוף ולעזוב את הוריהם. במשך כל עונת רבייה יכולות לגדל הצופיות בין שניים לשלושה מחזורי הטלות מוצלחים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אויביה העיקריים של הצופית ניתן למנות נחשים ממינים שונים, יונקים טורפים ועופות כמו גם העורבני שמצליח לעתים להיכנס אל הקן ולפגוע באם ובגוזלים.

בטבע, יכולות הצופיות לחיות בין 3 ל-9 שנים. הצופית סקרנית מאוד ובוחנת כל אובייקט לא מוכר בסביבתה, ולכן קל לפתות אותה להתקרב אל בני אדם בעזרת כלי האכלה שבו מי סוכר או חומר מתוק אחר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]