קוליבריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgקוליבריים
קוליברי אדום חזה
קוליברי אדום חזה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: קוליבראים
משפחה: קוליבריים
סוגים

כ-100 סוגים

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Trochilidae

הקוליבריים (שם מדעי: Trochilidae; באנגלית: Hummingbird) הם משפחת עופות קטני גוף מסדרת הקוליבראים (שם מדעי: Trochiliformes). משפחה זו כוללת את מיני העופות הקטנים בעולם.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו בלבול לעתים קרובות, בין קוליבריים לבין הצופיות, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית; בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הקוליבראים, והם נפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה נובע ממאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים - גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הינם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, הממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת. הצופית הייתה בארץ בשנות 1930 ציפור נדירה ביותר של נאות מדבר ומוכרת מראיה רק לחוקרים מועטים. היא נקראה בעבר יונק הדבש, שם שניתן לה ככל הנראה על ידי החוקר המפורסם ישראל אהרוני, אבל השם הזה שונה רשמית לצופית ב-1958 על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה כדי לשים סדר בשפה ולתת שמות מעשיים לצמחים ובע"ח חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם. שמה של הצופית שונה מאחר שהיא אינה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים, וכן משום שחלק ניכר ממזונה הוא בכלל חרקים. הקוליברי משתמש גם הוא בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים אבל הוא מגלגל את הלשון לכלי יניקה ולכן השם יונק הדבש מתאים לו יותר מאשר לצופית, וזהו שמו בעברית.

קיימות שתי משפחות נוספות של ציפורים - Meliphagidae ו-Dicaeidae, שהינן דומות לקוליבריים ולצופיות במראיהן ובהתנהגותן, וגם הן התפתחו כל אחת באופן עצמאי; אזור תפוצתן הוא אסיה, אוסטרליה ואוקיאניה.

באנגלית נקרא הקוליברי Hummingbird, וזאת בשל קול הזמזום שנוצר בעקבות הרפרוף המהיר בכנפיו.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבת קוליברי נחה על ענף

הקוליברי נפוץ ביבשת אמריקה בלבד, החל בדרום קנדה ואלסקה שבאמריקה הצפונית ועד ארץ האש, בקצה הדרומי ביותר של אמריקה הדרומית. למרות זאת, רוב המינים חיים באזורים הטרופיים של דרום אמריקה. מינים רבים של קוליברי נודדים מרחקים גדולים יחסית בין אמריקה הדרומית והצפונית. רוב מיני הקוליברי שבארצות הברית וקנדה, שבהם האקלים קר יחסית, מהגרים אל אזוריה החמים של אמריקה הדרומית עם בוא החורף, אף על פי שכמה מינים נשארים בצפון גם בחורף.

מראה וממדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוליברי נודע בעיקר בזכות ממדיו הזעירים ובשל יכולתו לרחף באוויר באותו מקום על ידי רפרוף מהיר מאוד של כנפיו, בין 12 ל-90 פעמים בשנייה.

המין קוליברי זעיר מצוי (Mellisuga helenae) הנפוץ בקובה, הוא הקטן ביותר במשפחת הקוליבריים והוא למעשה הציפור הקטנה בעולם. משקל ממוצע של פרט בוגר של מין זה הוא בין 1.5 ל-2.5 גרם ואורכו אינו עולה על 5 סנטימטרים. במשפחת הקוליבריים כ-330 מינים שונים. מינים נפוצים וגדולים מעט יותר של קוליברי, כמו למשל קוליברי אדום הגרון (Amazilia tzacatl), שוקלים בממוצע בין 4 ל-6 גרמים, ואורכם, כולל המקור והזנב, בין 8 ל-12 סנטימטרים.

נוצות הקוליברי מרהיבות מראה. ברוב הסוגים, נוצות הזכרים צבועות בצבעים כהים, בעיקר גוונים מתכתיים של ירוק, כחול וצהוב, ואילו נוצות הנקבה בדרך כלל בגוונים חדגוניים יותר, כדומת שחור, אפור, חום וירקרק. המקור ארוך ומעוקל כדי למצוץ צוף ביתר קלות. הלשון והזנב ארוכים מאוד, במינים אחדים אף יותר מאורך הגוף.

תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוליברי הוא הציפור היחידה המסוגלת, בזכות חבטות כנפיה המהירות ומבנה הכנפיים הייחודי, לעוף למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, ימינה ושמאלה, ואף לרחף באותו המקום. רפרוף הכנפיים כה מהיר, עד כי לעתים קרובות בני אדם אינם יכולים לעקוב אחר הכנפיים ורואים את הקוליברי המעופף ככתם מטושטש.

הסוג קוליברי כיפה (Calypte costae)

ניתן לעקוב אחרי תנועת כנפיו של הקוליברי כהלכה רק על ידי מצלמה משוכללת המצלמת את תנועות כנפיו כל כמה אלפיות שנייה. מחקרים שונים בדקו את אופן הריחוף של הקוליברי; וכיום ידוע כי יכולתו לעוף למגוון צדדים ולהשאר באוויר קיימת כתוצאה ממבנה הכנפיים הייחודי והסתמכות על זרמי אוויר, כמו גם על נפנוף כנפיים מהיר מאוד ועל ממדי גופו הזעירים. בשל גודלו ואופן התעופה שלו, היו כאלה שהחשיבו במשך השנים את הקוליברי לחרק ולא לציפור, אולם זו שגיאה.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוליברי בעת מעופו

הקוליברי ניזון בעיקר מצוף פרחים שונים. בנוסף, הקוליברים אוכלים גם חרקים קטנים (בעיקר הגוזלים והצעירים שבהם, אולם לעתים גם הבוגרים, וזאת בשל מנת החלבון שהחרקים מספקים) אותם הם מוצאים על הקרקע, באוויר, ולעתים על שפת הפרח שממנו הם יונקים. כדי לינוק את הצוף, הקוליברי לא מתיישב על הפרח או פורץ אליו; הוא מתעופף במקומו, מקורו המעוקל נכנס אל תוך הפרח ותוך כדי הוא שולח את לשונו הארוכה והגמישה כדי להביא את הצוף או החרקים אל פיו.

בעת יניקת הצוף נדבקים אבקנים שונים אל גופו, לשונו ומקורו של הקוליברי, וכשהוא עובר מפרח לפרח הוא מעביר למעשה את האבקנים ובכך מסייע בתהליך הרבייה של הפרחים. פרחים רבים בדרום אמריקה מואבקים על ידי הקוליברי בצורה זו.

חילוף חומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב חילוף החומרים של הקוליברי בזמן מעופו הוא הגבוה ביותר בקרב כל בעלי החיים מלבד החרקים, דבר הכרחי בשל קצב צריכת האנרגיה העצום, יחסית לגודל גופו, של גוף הקוליברי בעת מעופו. בשל כך, הוא נצרך לכמות מזון רבה מאוד. גם לבו של הקוליברי חזק מאוד, אצל אחד מסוגי הקוליבריים, למרות גודלו הזעיר קצב פעימת הלב יכול להגיע ל-1,260 פעימות לדקה[1] אצל שאר הסוגים קצב הלב יגיע ל-50 עד 160 פעימות, וזאת בשל המאמץ האדיר הכרוך במעופו. רוב מיני הקוליברים צורכים במשך יום אחד צוף וחרקים העולים על משקל גופם, וכדי לעשות זאת הם צריכים לבקר במאות פרחים במשך היום.

למרות זאת, במשך הלילה והשינה מאט הקוליברי את קצב חילוף החומרים ודרישת גופו למזון. בזמן השינה, הם נכנסים למצב הדומה לתרדמת חורף קצרה, שבה גופם מתפקד בצורה איטית במידה משמעותית. במשך השהות במצב זה, פעימות הלב וקצב הנשימה צונחים באופן דרמטי, כדי לתת לגופם לנוח ולהקטין עד כמה שניתן את צרכיו.

כמו ציפורים רבות אחרות, כדי לעוף למרחקים גדולים ללא עצירה מאחסן הקוליברי בגופו כמות מסוימת של שומן ממנה הוא ניזון בזמן המעוף.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבה מסוג קוליברי חלודי מאכילה את גוזליה

עם בוא האביב הקוליברים מזדווגים ועונת הטלת הביצים מתחילה. הנקבה בונה קן העשוי ומרופד בנוצות, טחב, ענפים ועלים יבשים וחזזיות, שלעתים קרובות דבוקים יחדיו בקורי עכביש. בדרך כלל מטילה הנקבה שתי ביצים לבנות. מטבע הדברים, הביצים קטנות מאוד, אולם גדולות יחסית לקוליברי בוגר. משך הדגירה על הביצים נע בין 14 ל-19 ימים. הזכר אינו מסייע כלל לנקבה בדגירה על הביצים או בשמירה על הגוזלים. הגוזלים שבקעו ניזונים מחרקים עשירים בחלבון שאמם תפסה למענם ומקיאה אותם אל הגוזלים כשהם מעוכלים חלקית.

הקוליברי והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוליברים בתחנת האכלה

הקוליברי הוא בעל חיים סקרן מאוד, הבוחן כל פרט חדש בסביבתו, ולכן ניתן להרגיל אותו להתקרב אל בני אדם, וזאת בעזרת בניית תחנות האכלה שבהן מונח, בדרך כלל, סוכר לבן פשוט יחד עם מים (כלומר, מי סוכר). תערובת זו היא הטובה ביותר לקוליברי, מפני שהיא הקרובה ביותר לצוף שממנו הוא ניזון בטבע. אנשים רגילים כמו גם צפרים רבים, בונים תחנות האכלה כדי לצפות מקרוב באופן האכילה והתעופה המיוחד של הקוליברי.

אחד מ"קווי נסקה" שבפרו, החקוק בצורת קוליברי

הקוליברי נחשב לקדוש במספר תרבויות שנעלמו בדרום אמריקה, בהן ניתן למנות את האצטקים, שלהם היה אל בדמותו. בפרו נמצא אתר ארכאולוגי, "קווי נסקה" שמו, שבו צורת קוליברי חקוקה על אזור ענק של עשרות מטרים, וישנן השערות שונות לגבי מטרתו.

במשך תקופות שונות נהגו בני אדם לצוד את ציפורי הקוליברי למען פחלוצם או נוצותיהם היפות. במשך המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נהוג היה באירופה לשבץ פוחלצי קוליברי בכובעיהן או חליפותיהן של נשים בנות המעמד הגבוה. הציד המתמשך הביא את הקוליברי לכדי סכנת הכחדה, אולם אופנה זו חלפה מן העולם והמין ניצל.

סיסטמטיקה וטקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל המבנה המורפולוגי והאנטומי שלהם, הקוליבריים מוינו בעבר הקרוב כמשפחה בסדרת הסיסאים, יחד עם משפחות הסיסיים והסיסיים האילניים. בעבר הרחוק יותר הם שויכו לסדרות התחמסאים, הקוליוסאים וציפורי השיר. בתחילת המאה ה-21 הוצע להפרידם לסדרה נפרדת בשם קוליבראים, אולם החוקרים טרם הגיעו להסכמה בנושא.

המיון שלם ועדכני נכון לשנת 2005.
המשפחה כוללת כ-100 סוגים בקירוב בשני תתי-משפחות.

רשימת סוגי קוליבריים
נקבת קוליברי אדום חזה על ענף
קוליברי מסוג אמזילה
קוליברי מסוג קוליברי אמרלד
קוליברי חלודי בזמן אכילה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 15, עמוד 17.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]