קים איל-סונג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא קים.
דיוקן רשמי, 1994

קים איל-סונג (15 באפריל 1912 - 8 ביולי 1994; קוריאנית: 김일성) היה מנהיגה של קוריאה הצפונית מאז היווסדה ב-1948 עד מותו. עד 1972 היה ראש ממשלה ולאחר מכן נשיא, אולם את כוחו האמיתי שאב מתפקידו כמזכיר הכללי של מפלגת הפועלים הקוריאנית, היא המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה. חוקת המדינה קובעת כי הוא "נשיאה הנצחי" ובאופן רשמי הוא נקרא בקוריאה הצפונית "המנהיג הגדול". יום הולדתו הוא חג לאומי רשמי.

לאחר מותו תפס בנו הבכור קים ג'ונג-איל את מקומו בהנהגת קוריאה הצפונית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה להבחין בין עובדות לאגדות בסיפור נעוריו, שכן המידע הזמין על אודות קים הוא בעיקר מדיווחיו שלו עצמו, ומדיווחי ממשלת צפון קוריאה, אשר לעתים קרובות אינם עולים בקנה אחד עם מקורות עצמאיים. העובדות הבסיסיות של ילדותו מאומתת על ידי עדים בני התקופה:[דרוש מקור] קים היה המבוגר מבין שלושת בניו של קים היונג ז'יק, רוקח נוצרי מאזור פיונגיאנג. הוא נולד בשם קים סונג ז'ו. משפחתו התנגדה לשלטון הכיבוש היפני אשר שרר בקוריאה באותה העת ובהיותו בן שבע ברחה לסין מפני היפנים.

שנות המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים למד בבית ספר בג'ילין שבצפון-מזרח סין, אך לימודיו נפסקו כאשר נעצר ונאסר בגין פעילותו המחתרתית. הוא הצטרף למספר מחתרות אנטי-יפניות ולבסוף חבר בסביבות 1935 לצבא האנטי יפני הצפון מזרחי המאוחד, ארגון גרילה אשר הונהג על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין.

במסגרת ארגון זה פעל קים בתחילה כלוחם מן המניין והתקדם בשרשרת הדרגות. כאשר הניסו היפנים את לוחמי הגרילה מצפון סין ב-1941 כבר היה מפקד. בתקופה זו אימץ את השם "קים איל-סונג", שמו של לוחם אנטי-יפני שנפל בקרב. הוא נמלט לברית המועצות ונשלח למחנה ליד חברובסק הסמוכה לגבול הסיני, שם אימנו הסובייטים כוחות גרילה קומוניסטים קוריאנים. קים היה לסרן בצבא האדום.

קים היה חבר במפלגה הקומוניסטית הסינית מאז 1931. כששב לקוריאה בספטמבר 1945 עם כוחות הכיבוש הרוסים, קיבל מהם את ראשות מועצת העם הזמנית. בשלב זה עוד הייתה המפלגה הקומוניסטית הקוריאנית מבוססת בסיאול שבדרום הארץ, אשר הוחזק על ידי צבא ארצות הברית. על כן לא היה קים יושב ראשה.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948 כבר היה ברור שהקיטוב הפוליטי והאידאולוגי בין שני חלקיה של קוריאה ימנע את איחודם המדיני. הסובייטים הקימו את הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בצפון ומינו את קים לראש ממשלתה. כפי שקרה גם במקומות אחרים בגוש המזרחי, התמזגה המפלגה הקומוניסטית עם מספר גופים קטנים יותר. המיזוג ב-1949 עם המפלגה הקומוניסטית של הדרום יצר את המפלגה השולטת בצפון קוריאה הצפונית מאז. קים מונה ליושב ראש.

ב-25 ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, כאשר תקפו כוחות הצפון במפתיע את דרום קוריאה, במטרה המוצהרת "לשחרר" את הדרום ולאחד את הארץ תחת שלטון קומוניסטי. על אף שמנהיגי ארצות הברית היו סבורים אז כי סטלין עמד מאחורי המתקפה, חומרים ארכיוניים שנחשפו מאז מלמדים כי קים יזם אותה ואילו ברית המועצות וסין העממית אישרו אותה לאחר היסוסים.

לאחר שכבשו את רוב הדרום ובכלל זה את הבירה סיאול, פנתה המלחמה נגד הצפון. כוחות האו"ם, בהובלת האמריקאים, כבשו מחדש באוקטובר לא רק את סיאול אלא גם את פיונגיאנג ואילצו את קים וממשלתו לנוס לסין. לאחר מספר ימים בלבד שבו לקוריאה עם צבא סין, אשר כבש בדצמבר את בירת הצפון ובינואר את בירת הדרום. במרץ חזרה סיאול לידי כוחות המערב ולבסוף התייצבה החזית לאורך קווי שביתת הנשק של 27 ביולי 1953, אשר הנציחו את חלוקת הארץ לשתי מדינות - זו שמצפון לקו הרוחב 38 וזו שמדרום לו.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה טיהר קים את המפלגה מיריביו הפוליטיים, בעיקר אנשי המפלגה הקומוניסטית הדרומית לשעבר. כדי לשקם את המדינה ההרוסה הנהיג תוכנית חומש שבמרכזה עמד שיקום המדינה, אשר למעשה הפכה את קוריאה הצפונית לכלכלה מתוכננת, לפי המודל הסובייטי, עם תעשייה בבעלות ממשלתית מלאה וחקלאות מולאמת גם כן. בבסיס הכלכלה עמדו התעשיות הכבדות, בעיקר תעשיית הנשק. גם לאחר המלחמה המשיכה המדינה להחזיק צבא גדול.

בשנות החמישים היה קים נתון למרותה של ברית המועצות ונאמן לה. אבל הפיצול הסיני-סובייטי בעשור שלאחר מכן אפשר לו מידה הולכת וגוברת של עצמאות. אף שתמך תחילה בצד הסיני, לא ניתק מעולם את יחסיו עם ברית המועצות. לאחר מהפכת התרבות בסין ב-1966 חזרה צפון קוריאה למחנה הרוסי.

בתקופה זו הנהיג קים פולחן אישיות מקיף, אשר כפה על האזרחים סגידה ל-"מנהיג הגדול" ונמשך במלוא היקפו מאז. הוא גם החל ליישם מדיניות של עצמאות כלכלית (ז'וצֵ'ה) אשר הפכה עם השנים את ארצו לכלכלה אוטרקית כמעט לגמרי.

ב-1972 הכריז קים על חוקה חדשה, במסגרתה יכהן כנשיא. הוא אף החליט שבנו, קים ג'ונג-איל, יהיה יורשו והחל להאציל חלק מסמכויותיו עליו. שלטונם נתמך על ידי הצבא בזכות פעילותו המהפכנית של האב ונאמנותו של שר ההגנה הוותיק או ז'ין וו. בוועידה השישית של מפלגת הפועלים של קוריאה באוקטובר 1980 הוכרז הבן באופן רשמי כיורש.

תחת הנהגתו הפכה קוריאה צפונית בהדרגה למדינה מפגרת. העצמאות הכלכלית שהטיף לה מנעה מארצו הנאה מפירותיו של סחר חוץ. הרפורמות הכלכליות בסין בשנות השבעים פגעו במסחר בין שתי המדינות והתמוטטותו הכוללת של הגוש המזרחי בסוף העשור העוקב החמירו את המשבר. כל אותה העת הוציאה המדינה הענייה סכומי עתק על התחמשות והתעצמות צבאית. הכלכלה שהסתמכה על מקורות האנרגיה של סין וברית המועצות התמוטטה משאלה פסקו מלהגיע. שלוש שנים לאחר מותו של קים, בשנת 1997, הכה רעב במדינה וגרם למותם של מאות אלפים אם לא מיליונים מאזרחיה.

הניגוד הקיצוני בין השגשוג של קוריאה הדרומית לצפון הנחשל היה בולט. השלטון מנע מחדשות מעולם החיצון מלהגיע לאזרחי הצפון. במקביל הוגברה התעמולה המתחזקת את פולחן האישיות של קים: נטען כי הוא מפקח על כל היבטי החיים באופן אישי והושמעו תחזיות חוזרות ונשנות שקוריאה תאוחד עד יום הולדתו השבעים, אשר חל ב-1982. במערב חששו שקים יתקוף את הדרום בשנית אבל בשלב זה ההבדל בעוצמה הכלכלית והצבאית בין הצפון לדרום הנתמך על ידי ארצות הברית לא הותיר להתקפה קונבנציונלית כל סיכוי להצלחה. על כן הטיל קים על בנו לפתח נשק גרעיני.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים היה קים למנהיגה של מדינה מבודדת מאומות העולם, שכלכלתה פושטת רגל והחקלאות בה מתקשה להזין את האזרחים התלויים בה לגמרי, בהיעדרו של סחר חוץ. ב-8 ביולי 1994 מת קים מהתקף לב פתאומי והותיר את ראשות המפלגה והמדינה לבנו.

מאות אלפים השתתפו בהלווייתו. רבים מהם נראו בוכים וקוראים בשמו במהלכה. גופתו הושמה במאוזוליאום ציבורי בארמון קומסוסן.

נשיא רוסיה בוריס ילצין הביע תנחומים לעם הקוריאני. בהודעה שפורסמה במוסקבה אמר ילצין, כי "אני מקווה שהמאמצים שנעשו לאחרונה במטרה לפתור את בעיית תוכנית הגרעין הצפון-קוריאנית ולשפר את היחסים בין הצפון לדרום בחצי האי הקוריאני יימשכו גם בעתיד". בנוסף, "אנו מקווים שייעשו הצעדים הראשונים לקראת מילוי תקוותם של בני העם הקוריאני לאיחוד של שלום ודמוקרטיה בין הצפון לדרום".‏[1]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים נישא פעמיים. אשתו הראשונה, קים ז'ונג סוק, ילדה לו שני בנים ובת. הבכור הוא קים ג'ונג-איל, רודנה המנוח של צפון קוריאה, ואחיו הצעיר טבע ומת. ב-1949 נפטרה קים ז'ונג סוק במהלך לידה. התינוק הנולד אף הוא מת.

מנישואיו השניים, לקים סונג אה ב-1962, נולדו ארבעה ילדים. אחד מהם, קים פיונג איל, הוא שגריר צפון קוריאה בהונגריה.

דיווחים שונים מספרים על ילדים שנולדו לקים מנשים אחרות, כולל היון נאם הנושא תפקידים במפלגה הקומוניסטית הקוריאנית וז'אנג היון, אשר אומץ על ידי בתו של קים איל-סונג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קים איל סונג – שיחה עם עיתונאים אמריקאים" (מאנגלית: ענת שפירא), דחק ד', 2014     

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הארץ, 11 ביולי 1994