קרב קמברה (1917)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב קמברה
(מלחמת העולם הראשונה)
Bundesarchiv Bild 183-S12137, Westfront, bei Cambrai erbeuteter Panzer.jpg
טנק בריטי פגוע בקמברה
תאריך:

20 בנובמבר6 בדצמבר 1917

מקום:

קמברה, צרפת

תוצאה:

בתחילה - הצלחה בריטית, לבסוף - תיקו

הצדדים הלוחמים
Flag of the United Kingdom.svg בריטניה Flag of the German Empire.svg גרמניה
מפקדים

ג'וליאן בינג
(Julian Byng)

גאורג ון-דר מרוויץ
(Georg von der Marwitz)

כוחות

2 קורפוסים
(כ-470 טנקים)

קורפוס אחד

אבידות

כ-44,000 הרוגים
(כ-180 טנקים)

כ-45,000 הרוגים

מהלכי המתקפה הבריטית

קרב קמברה (20 בנובמבר עד 6 בדצמבר 1917) היה אחד מקרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. ייחודו של הקרב, במהלכו תקפו כוחות בריטים את קו הינדנבורג הגרמני ופרצו אותו לראשונה, הוא בשימוש המוצלח והמסיבי הראשון בטנקים במסגרת קרב משולב. לפי לידל הארט, מדובר ב"אחד מציוני הדרך בהיסטוריה של המלחמה, שחר של תקופה חדשה".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמברה (Cambrai) היא עיירה צרפתית במחוז נורד (Nord) שבצפון המדינה. ב-1917 הייתה העיירה נקודת מפתח לאספקת הכוחות הגרמניים לאורך קו זיגפריד (חלק מקו הינדנבורג), וכן שכנה קרוב לרכס בורלון (Bourlon Ridge) — שטח השולט על העורף הגרמני מצפון.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב החל ב-6 בבוקר של ה20 בנובמבר. הוא נפתח בהפגזה ארטילרית כבדה אך צפויה על ידי כ-1000 תותחים על מערכי ההגנה הגרמניים, ולאחריו הוטל מסך עשן להסתרת ההתקדמות הראשונית. למרות הניסיון לשמור על חשאיות, לגרמנים היה מודיעין מספיק כדי להימצא בכוננות מסוימת.

בתחילה הייתה הצלחה יחסית לכוחות הבריטים המתקדמים ברוב רוחב חזית ההתקפה: קו הינדנבורג המאיים נפרץ לראשונה — בחלק מהמקומות לעומק של כ-8 קילומטרים לעורפו. באגף הימני (הדרומי), הדיוויזיה הבריטית ה-12 (המזרחית) התקדמה עד ליער לאטו (Lateau Wood) לפני שהתחפרה, כפי שתוכנן. הדיוויזיה הבריטית ה-20 (קלה) פרצה מעבר דרך לה-ואקרי (La Vacquerie) ואז התקדמה במטרה לכבוש גשר חיוני מעל תעלת סן קנטן (St. Quentin canal). אולם כשקרס הגשר תחת משקלם של הטנקים החוצים, נגוזה התקווה להשיג התקדמות נוספת באגף זה של החזית. במרכז החזית כבשו הבריטים את ריבקורט (Ribécourt) ומרקואין (Marcoing), אולם לאחר התערבותם המאוחרת של הפרשים הם נבלמו ונהדפו.

הדיוויזיה הבריטית ה-51 (הררית) נעצרה כבר ביעדה הראשון במרכז החזית, בפלאסקיר (Flesquières), ובכך הותירה את ההתקדמות מצדדיה לחשופה מהאגף. ככל הנראה, מפקדה של הדיוויזיה ה-51 החליף את תורת הלחימה שנקבעה ללחימת הטנקים בטכניקה משלו, ואז הרווח המיותר בין הטנקים ובינם לבין הרגלים הוא שגרם לכישלון ההתקפה. נוסף על כך, נראה שבפלאסקיר מוקם אחד ממערכי ההגנה החזקים ביותר של הגרמנים: מגיניה נערכו להדיפת הטנקים המתקדמים, ותקפו אותם באגרסיביות. כ-40 טנקים נפגעו על ידי הארטילריה, ומסופר כי 16 מהם נפגעו על ידי תותח מסוים שאויש על ידי תותחן יחיד. למרות כל זאת, ההתקפה אילצה את הגרמנים לסגת מפלאסקיר במהלך הלילה.

באגף השמאלי (צפוני), הדיוויזיה הבריטית ה-62 התקדמה דרך האוינקורט (Havrincourt) וגריינקורט (Graincourt), והגיעה כמעט לרכס בורלון (Bourlon). הדיוויזיה ה-36 (אלסטר) הגיעה לדרך המחברת את קמברה ובאפאום (Bapaume), אולם 180 מהטנקים שלה יצאו מכלל שימוש כבר ביום הלחימה הראשון: 65 מהם נפגעו על ידי האויב והושמדו, 71 סבלו מתקלות מכניות ו-43 ננטשו. כ-4000 לוחמים בריטים נהרגו, וכ-4200 נוספים נלקחו בשבי. עם זאת, מדובר ביחס אבידות קטן פי 2 מזה של קרב איפר (Ypres) השלישי (הידוע כקרב פשנדל, Passchendaele), והושגה התקדמות רבה יותר ב-6 שעות מאשר במהלך שלושה חודשים אז.

הפיקוד הגרמני קידם במהירות תגבורות לזירה במהלך הלילה, בעוד שהבריטים לא הצליחו לנצל את הצלחותיהם הראשוניות, והם נכשלו למעשה במאמצם להשתלט על פסגות רכס בורלון. כשהקרב התחדש למחרת, ב-21 בנובמבר, התקדמותם של הבריטים נעצרה, והם התחפרו והתבצרו במקומותיהם. מאמציו של הקורפוס ה-3 נבלמו סופית, ואת ההובלה נטל הקורפוס ה-4.

המאמץ הבא כוון לעבר רכס בורלון. התקפות-הנגד הגרמניות הסבו אבדות כבדות לכוחות הבריטיים, והדיוויזיה ה-62 התקשתה לתפוס את חורשת בורלון. הבריטים נותרו למעשה חשופים בטריז פגיע. בעקבות התעקשותו של מפקד חיל המשלוח, הפילדמרשל דאגלס הייג, על כיבוש רכס בורלון, הוחלפה הדיוויזיה ה-62 המותשת בדיוויזיה ה-40 ב-23 בנובמבר. הדיוויזיה ה-40, מסתייעת בכ-100 טנקים ובמעל 400 תותחים, תקפה לכיוון היער כבר בבוקר אותו היום, והשיגה התקדמות מסוימת. למרות שהצליחו לתפוס את קו הרכס, הסבו שתי הדיוויזיות הגרמניות שעליו אבידות כבדות לדיוויזיה המתקדמת, ולבריטים אבדו כ-4000 חיילים במהלך שלושת הימים בהם נמשכה ההתקדמות.

כוחות בריטיים נוספים הוטלו למערכה, במטרה לחצות את החורשה לעבר פונטיין (Fointaine). העתודות הבריטיות התדלדלו במהירות בעוד שהגרמנים שולחים עוד ועוד תגבורות אל עבר כוחותיהם שבקו. המאמץ הבריטי האחרון נערך ב-27 בנובמבר על ידי הדיוויזיה ה-62 המתוגברת בכ-30 טנקים. תוצאות ההצלחה המוקדמת נמחקו במהירות בעקבות התקפת-נגד גרמנית. הבריטים החזיקו עתה בטריז פגיע ביותר — רוחבו ועומקו כ-10 ק"מ וחזיתו על קו-הרכס. ב-28 בנובמבר המתקפה נפסקה רשמית, והכוחות הבריטיים הונחו לפרוס תיל ולהתחפר. הגרמנים ריכזו את הארטילריה שלהם על העמדות הבריטיות החדשות, והנחיתו כ-16,000 פגזים עוד באותו יום.

מתקפת הנגד הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלכי מתקפת-הנגד הגרמנית

בעוד הבריטים מתקדמים ותופסים את הרכס, החלו הגרמנים לתגבר את אזור הקרב בכוחות נוספים לקראת מתקפת-נגד, במטרה להגיע לעמדותיהם הישנות שהחזיקו על קו הינדנבורג. 20 דיוויזיות נערכו באזור קמברה, צפון-מזרחית לאזור הקרבות. כוונת התוכנית הגרמנית הייתה לתפוס מחדש את הטריז על הרכס ולתקוף לאזור האוינקורט, משם התפתחה מתקפת האגף הבריטי כשבוע קודם לכן. לצד זאת, תוכנן מאמץ משני לצורך בלימת הקורפוס ה-4 במקומו.

הגרמנים התכוונו לממש בהתקפתם טקטיקה חדשה שבבסיסה הרעשה ארטילרית קצרה ואינטנסיבית על עמדות הבריטים, שבעקבותיה הסתערות רגלים מהירה. בקדמת הגייסות יתקדמו הגרמנים לפי טקטיקת ההסתננות לפי הוטייר (Hutier), תוך כדי עקיפה של כיסי התנגדות במקום התקפתם חזיתית, וההסתערות עצמה תתבצע בצוותי קרב במקום בגלים, כפי שהיה מקובל במהלך לוחמת החפירות.

לצורך ההתקפה ריכזו הגרמנים 10 דיוויזיות רגלים: להתקפה העיקרית על בורלון הוקצו 3 דיוויזיות מקבוצת אראס (Gruppe Arras); להתקפה על האגף הימני (דרום-מזרחי) של הטריז הבריטי הוקצו קבוצת הדיוויזיות קודרי (Gruppe Caudry), שתתקוף לכיוון מרקואין (Marcoing), ומדרום לה קבוצת הדיוויזיות בוזוני (Busogny), ובשתיהן 7 דיוויזיות.

ההתקפה הגרמנית החלה בבוקר ה-30 בנובמבר. על הרכס עצמו ריכזו הבריטים סיוע אש ארטילרי שווה-ערך לזה המוקצה בדרך-כלל ל-8 דיוויזיות, וגרמו לגרמנים התוקפים שם אבידות כבדות. לעומת זאת, ואולי בשל ריכוז המאמץ ההגנתי של הבריטים על הרכס, התאפשרה לגרמנים התקדמות מהירה וקלה יותר במקומות אחרים — ובמיוחד באגף הבריטי הדרומי, היכן שהפעילו הגרמנים את מאמצם המשני. רק התקפות-נגד של דיוויזיית המשמר המובחרת (Guards Division) והגעתם של הטנקים איפשרו לבריטים להמשיך ולהחזיק בקו. ביום המחרת אבדה לגרמנים תנופת התקפתם, אולם חידוש הלחץ ב-3 בדצמבר הביא לכיבוש לה-ואקרי (La Vacquerie) ולנסיגת הבריטים מזרחית מתעלת סן קנטן (St. Quentin). ההתקדמות הגרמנית סיכנה את עמדות הבריטים על בורלון באופן משמעותי.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בדצמבר הורה הייג על נסיגת הכוחות הבריטיים מהטריז שהחזיקו על בורלון. עד ה-7 בדצמבר כבר הפסידו הבריטים את כל השטחים שתפסו מאז תחילת הקרב ב-20 בנובמבר, פרט לקטע קצר של קו הינדנבורג בסביבת האוינקורט (Havrincourt). אבידות הקרב מוערכות בכ-45,000 הרוגים בכל אחד מהצדדים, נוסף על 11,000 שבויים גרמנים ו-9,000 שבויים בריטיים.

ממהלכי הקרב הסיקו הבריטים כי קו ביצורים וחפירות, חזק ככל שיהיה, לא יכול לעמוד בפני מתקפת טנקים מסיבית. שלא במפתיע, כפי שניתן ללמוד מתוצאות הקרב המאוזנות, עמדו גם הגרמנים על הצלחת הטקטיקה שלהם, ובראשה טקטיקת ההסתערות החדשה שהובאה לא מכבר על ידי הגנרל הוטייר (Hutier) מהחזית המזרחית. שני הצדדים הטמיעו לקחים אלה במהלך השנה הבאה - האחרונה - של המלחמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]