מתקפת האביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתקפת האביב
ההישגים הגרמניים בתחילת 1918
הישגי הגרמנים בתחילת 1918
עימות: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 21 במרץ 1918
תאריך סיום: 18 ביולי 1918
מקום: צפון צרפת ובלגיה
תוצאה: תיקו אסטרטגי, ניצחון טקטי לגרמנים
הצדדים הלוחמים

Flag of France.svg צרפת
Flag of the United Kingdom.svg בריטניה
Canadian Red Ensign 1868-1921.svg קנדה,
Dominion of Newfoundland Red Ensign.svg ניופאונדלנד,
Flag of New Zealand.svg ניו זילנד,

Flag of Australia.svg אוסטרליה
Flag of the United States.svg ארצות הברית
Flag of Portugal.svg פורטוגל 
Flag of the German Empire.svg האימפריה הגרמנית 
מפקדים
Flag of France.svg פרדיננד פוש
Flag of the United Kingdom.svg דאגלס הייג
Flag of France.svg אנרי פיליפ פטן
Flag of the United States.svg ג'ון פרשינג 
Flag of the German Empire.svg אריך לודנדורף 
אבידות
418,000 בריטים,
433,000 צרפתים 
688,000 

מתקפת האביב של 1918 (ידועה גם בשמות קרב הקיסר ומתקפת אריך לודנדורף) הייתה סדרה של מתקפות גרמניות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, במסגרתם זכה הצבא הגרמני בהישגים קרקעיים ניכרים, והצליח לשבור, בפעם הראשונה מאז סוף שנת 1914, את הקיפאון בלוחמת החפירות שהתנהלה בחזית המערבית.

הפיקוד הגרמני הבין, שההזדמנות האחרונה של גרמניה לנצח במלחמה, היא להביס את כוחות מדינות ההסכמה בחזית המערבית לפני שארצות הברית תספיק להתערב באופן מאסיבי בלחימה בצרפת, ולסייע להם באספקה ובחיילים. העברת 50 דיוויזיות גרמניות, ששוחררו מהלחימה בחזית המזרחית כתוצאה מפרישת האימפריה הרוסית מהמלחמה (חוזה ברסט-ליטובסק), לחזית המערבית, איפשרה לפיקוד הגרמני לעבור ממיגננה למתקפה בחזית זו.

במסגרת מתקפת האביב נערכו מספר התקפות גרמניות גדולות, שקיבלו את שמות הקוד "מיכאל", "ג'ורג'ט", "גנייזנאו", ו"בליכר-יורק". המתקפות לא התנהלו בצורה סימולטנית, אלא בזו אחר זו. המטרה העיקרית של המתקפות הגרמניות הייתה כיבוש הנמלים בתעלת לה מאנש, שהיו חיוניים לצורך העברת אספקה ותגבורות לכוחות האימפריה הבריטית וחבל העמים הבריטי בצרפת. במסגרת המתקפות עשה הצבא הגרמני שימוש בקנה מידה גדול בחיילי סער, שהתאמנו בטקטיקה חדשה של הסתננות בקבוצות קטנות, לצורך הבקעת קווי החפירות של מדינות ההסכמה. למרות ההצלחות הניכרות להן זכה הצבא הגרמני בשלבים הראשונים של חלק מהמתקפות, הוא לא הצליח לשבור את התנגדות צבאות מדינות ההסכמה בצרפת, ולהשיג הכרעה צבאית, וספג אבידות כבדות ביותר, שפגעו קשות במורל של הצבא הגרמני.

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במרץ 1918 פתחו הגרמנים במתקפה בקנה מידה גדול כנגד הארמייה הבריטית ה-5 והאגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3, בהשתתפות הארמיות הגרמניות ה-7, ה-2 וה-18.

Cquote2.svg

ההרעשה הארטילרית החלה ב-4:40 לפנות בוקר ב-21 במרץ. ההרעשה פגעה במטרות בשטח של 150 מיילים רבועים, ההרעשה הגדולה ביותר במהלך המלחמה. מעל 1,100,000 פגזים נורו במשך 5 שעות.

Cquote3.svg
[1]

אף שהבריטים היו מודעים לכך שצפויה התקפה גרמנית בחזיתם, היקפה של המתקפה ועוצמת ההרעשה המוקדמת הפתיעו אותם. מזג האוויר בבוקר המתקפה הגרמנית, שהיה ערפילי, סייע לחיילי הסער להתקדם לעומק המערך הבריטי מבלי להתגלות. בתום היום הראשון למתקפה ספגו הבריטים 20,000 הרוגים ו-35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע את חזית של הארמייה הבריטית ה-5 במספר נקודות.

לאחר יומיים של לחימה, הארמייה הבריטית ה-5 הייתה בנסיגה מלאה, והאגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3 נאלץ אף הוא להצטרף לנסיגה כדי להימנע מאיגוף.

למרות ההישגים הגרמניים הניכרים, ההתקדמות הגרמנית לא הייתה משמעותית מבחינה אסטרטגית, ונכשלה בשבירת התנגדות כוחות מדינות ההסכמה. לאחר ההצלחות הראשוניות, הצליחו הבריטים לייצב את החזית ולבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. מפקד הכוחות הגרמניים, גנרל לודנדורף, סירב להשלים עם הכישלון, והמשיך להתיש את כוחותיו בסדרת נסיונות להרחיב ולהעמיק את הבליטה הגרמנית בקו החזית הבריטי.

ב-28 במרץ תקפו הגרמנים את האגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3 באזור אראס אך נהדפו. הבריטים הדפו גם את כל הנסיונות הגרמניים להתקדם בגזרת אמיין, וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב-5 באפריל ביטל לודנדורף את המשך "מבצע מיכאל". במסגרת המבצע ספגו צבאות מדינות ההסכמה אבידות כבדות - 255,000 אלף הרוגים, פצועים ונעדרים, 1,300 תותחים וכ-200 טנקים. אך הם יכלו להחליף במהירות את אבדותיהם בשל התפוקה הגוברת של תעשיית המלחמה הבריטית וכוחות חיל המשלוח האמריקני, שהחלו להגיע לצרפת. הגרמנים איבדו במתקפה 239,000 חיילים, אך רובם היו חיילי סער מאומנים היטב, שקשה היה למצוא להם תחליף. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שהם לא הצליחו להגיע להישגים מכריעים.

ג'ורג'ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים נסוגו כדי להגן על אמיין והשאירו את קו מסילת הברזל, שעברה דרך הזבורק, וכן את הנמלים לחוף התעלה, דנקרק, קאלה ובולון פגיעים. הצלחה גרמנית בכיבוש נמלי התעלה עלולה הייתה להביא לתבוסת הצבא הבריטי בצרפת.

ההתקפה הגרמנית החלה ב-9 באפריל. הנקודה שבה תקפו הגרמנים אויישה על ידי כוחות פורטוגזיים קטנים, שנמצאו בנחיתות מספרית קשה, אך הבריטים יכלו לסייע להם. למחרת תיגברו הגרמנים את כוחותיהם בצפון והכריחו את המגנים של ארמנטייר לסגת לפני שיכותרו. הגרמנים היו רחוקים 25 קילומטרים בלבד מנמלי התעלה, ומפקד חיל המשלוח הבריטי (BEF), סר דאגלס הייג, הוציא פקודה ב-11 באפריל בה כתב:

Cquote2.svg

עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות

Cquote3.svg

אולם בשלב זה כבר הלכה המתקפה הגרמנית ונחלשה בשל בעיות לוגיסטיות. האגפים הגרמנים נחשפו והיו לפגיעים. כוחות אמריקאים, בריטים, צרפתים, קנדיים וכן כוחות אנזא"ק החלו במתקפות-נגד ועצרו את ההתקדמות הגרמנית. כמו במבצע מיכאל, גם כאן היו אבדות הצדדים היריבים שקולות למדי. כל צד איבד בערך 110,000 איש. התוצאה, שוב, אכזבה את הגרמנים: הזבורק נשארה בידי בעלות הברית והאגפים הגרמנים נחשפו להתקפות.

בליכר-יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מבצע ג'ורג'ט חשבו הגרמנים לערוך מתקפה חדשה בנקודת התפר בין הכוחות הצרפתיים והכוחות הבריטיים, במטרה להשיג הבקעה עמוקה, שתפריד בין צבאות שתי בעלות הברית העיקריות (צרפת והאימפריה הבריטית), ותאפשר להשיג הכרעה צבאית במלחמה לפני הגעת הכוחות האמריקניים לחזית.

המתקפה הגרמנית החדשה החלה ב-27 במאי בין סוויס לרהיים, בגזרה שהוחזקה על ידי 6 דיוויזיות בריטיות. הכוחות הבריטיים והצרפתיים, שהחזיקו בגזרה שהותקפה, התמוטטו תוך זמן קצר, והגרמנים השיגו התקדמות מהירה. כוחותיהם נעו לעבר נהר מארן, ואיימו שוב על בירת צרפת, פריז. אולם גם במקרה זה צבאות מדינות ההסכמה הצליחו לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית, ולייצב מחדש את קו החזית. אבידות הצדדים היריבים במהלך המבצע היו דומות: 137,000 לבעלות הברית ו-130,000 לגרמנים (עד ה-6 ביוני).

גנייזנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו למעשה המשך למבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות בעלות הברית דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה והצליחו להדוף אותה בעזרת האמריקנים. למרות זאת, התקדמות הגרמנים הייתה מרשימה למדי. מתקפת נגד צרפתית ב-11 ביוני עצרה את מבצע גנייזנאו. אבדות הגרמנים היו 30,000 ואבדות בעלות הברית 35,000 (בערך).

המתקפה הגרמנית האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה האחרונה בוצעה על ידי לודנדורף ב-15 ביולי וניסתה להסיג את כוחות הברית מפלנדריה. המתקפה ברהיים סוכלה על ידי הצרפתים. למרות שהגרמנים הצליחו לחצות את נהר המארן, הצרפתים שגרו במערב מתקפה גדולה משלהם ב-18 ביולי ואיימו על הגרמנים בתקיעת טריז. למרות זאת לודנדורף הצליח להסיג את כוחותיו ללא פגע.

מכאן היוזמה של המלחמה עברה לידי בעלות הברית שהחלו במתקפת מאה הימים שלמעשה סיימה את המלחמה.

תמונת המצב לאחר המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת המתקפות הגרמניות הניבה, בפעם הראשונה במלחמה, השגים טריטוריאליים לגרמנים. לעומת זאת, הצבא הגרמני נחלש ואגפיו נחשפו למתקפות של בעלות הברית. ההתקדמות הגרמנית בצורת בליטות גרמה להארכת קו החזית עליו יצטרכו הגרמנים להגן בבוא היום כאשר בעלות הברית יפצחו במתקפה. כוח האדם הגרמני ירד מ-5.1 מליון איש ל-4.2. בנוסף כמליון חיילים גרמנים עדיין נשארו במזרח אירופה כדי לקדם את המטרות הפוליטיות של גרמניה (תמיכה בבעלי ברית וכן המלכת מלכים גרמנים על עמים שונים במזרח היבשת).

כוחות בעלות הברית נפגעו קשות אך לא נשברו. בעלות הברית סבלו מחוסר בפיקוד מאוחד ומרכז, דבר שתוקן לאחר מינויו של פרדיננד פוש למפקד העליון של בעלות הברית לאחר מתקפת האביב. במתקפה לראשונה גם נבחנו הכוחות האמריקאים הנפרדים ואלו הוכיחו את עצמם. החיילים האמריקאים לראשונה מזה 4 שנות לחימה איזנו את חוסר כוח האדם של צרפת ובריטניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]