ההעפלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף העפלה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל וההתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל

עליות לפני קום המדינה:

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

ראו גם:
פורטל:היישוב

ההעפלה היא הכניסה הבלתי חוקית לארץ ישראל שאורגנה על ידי היישוב העברי בזמן המנדט הבריטי, משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. היא כונתה גם עלייה ב' משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית (המצומצמת בהיקפה).

את ההעפלה נוהגים לחלק לשלוש תקופות זמן עיקריות [1]:

  • תקופה שלישית – בין השנים 1945 - 1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה, ועד 1948 הובאו 84,000 מעפילים, רובם באוניות גדולות שאורגנו על ידי "המוסד לעלייה ב'". רבים מן היהודים ניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. הבריטים הקשו עוד יותר את הכניסה לארץ ישראל וגירשו את המעפילים למחנות בקפריסין. היה אף ניסיון שנכשל באונייה "אקסודוס", לגרשם חזרה לנקודת יציאתם.

תוכן עניינים

[עריכה] העלייה הבלתי לגאלית שקדמה להעפלה

עוד בתחילת שנות העשרים הגיעו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי (בלתי חוקי), ללא אשרות מטעם שלטונות המנדט הבריטי, ובאופן בלתי מאורגן. הם נאלצו לגנוב את גבולות הארץ עקב ההגבלות שהטילו הבריטים על ההגירה היהודית. על פי דרישת הערבים ובהתאם לתקנות הספר הלבן הראשון משנת 1922, החלו שלטונות המנדט להגביל את העלייה לארץ "על פי כושר הקליטה הכלכלי של היישוב" והעניקו מכסות עליה (סרטיפיקטים) על פי קריטריונים נוקשים. היו יהודים שלא יכלו לעלות לישראל כי לא הצליחו להשיג רישיונות מתאימים בימי העליות הגדולות (העלייה הרביעית והחמישית), עקב הגבלת המכסות על ידי הבריטים ומשום שהיו חסרי אמצעים כלכליים.

עולים שבאו מאירופה בשנות העשרים עברו בחשאי את גבול הצפון, כשהם נעזרים באנשי היישובים הסמוכים בגליל, כפר גלעדי, ראש פינה ומטולה, תוך תשלום שוחד למבריחים ערבים משני צידי הגבול. כך למשל הצליחה מניה שוחט, יוצאת ארגון "השומר", להבריח עולים רבים דרך הגבול. בשנות השלושים עסקו בהברחת הגבולות גם חברי פלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה, והם הביאו קבוצות יהודים בנות 20-40 איש בכל פעם מלבנון וסוריה. יהודים אחרים עלו לישראל כסטודנטים שנרשמו ללימודים למשך תקופת זמן מוגבלת ולא חזרו לארצות מוצאם, היו צעירים שנישאו בנשואים פיקטיביים על מנת לעלות, יש שהסתייעו ברישיונות מזויפים ורבים אחרים נכנסו לארץ בתור תיירים ונשארו לגור בה. מכיוון שעולים אלו באו באופן בלתי מאורגן, לא ידוע בוודאות מספרם והם נאמדים בכמה אלפים. אחד האומדנים [2] מעריך שקרוב לחמישים אלף יהודים נכנסו לארץ בדרכים אלו בין השנים 1920-1937.

[עריכה] ההעפלה בשנים 1934-1939

[עריכה] תחילת ההעפלה

ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל החלה בשנת 1934, בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ואימוץ מדיניות אנטישמית בארצות אירופאיות נוספות, שכללו פוגרומים, רדיפות והגבלות על היהודים. אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית, שכללה בין השנים 1933-1935 למעלה מ-137,000 עולים, אולם רבים עדיין המתינו לסרטיפיקט מהבריטים. שלטונות המנדט הגבילו יותר ויותר את אשרות העלייה בלחץ הערבים, וגם שערי ארצות העולם החלו להיסגר בפני היהודים. אף העברה של יותר סרטיפיקטים ליהודי גרמניה הגבילה את יהודי פולין מבחינת יכולת ההגירה שלהם. יש שראו דרך להינצל בעזרת עלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל, וכך החלו קבוצות ותנועות מהיישוב היהודי להגות את רעיון השילוח של ספינות מעפילים.

אונית המעפילים הראשונה הייתה ולוס. היא אורגנה על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף עם אנשי "ההגנה" ובתמיכתם של אליהו גולומב וברל כצנלסון. שליחים שיצאו לאירופה ארגנו קבוצה של 350 צעירים מפולין ושכרו את הספינה בפיראוס (יוון). ביולי 1934 הפליגה "וילוס" לחופי הארץ ומעפיליה הורדו בחשאי על ידי אנשי "ההגנה" בחופי כפר ויתקין ותל אביב. הפלגתה השנייה של האוניה לא הייתה מוצלחת כמו זו הראשונה: הבריטים חיזקו את הפיקוח ולא אפשרו לאונייה להתקרב לחוף. מספר שבועות סובבה הספינה לאורך החוף, הפליגה לאיי יוון ולאיי טריפולי וחזרה פעמיים לחופי הארץ, אך ללא הועיל. כשסבה האונייה על עקבותיה, התברר שאף מדינה לא אפשרה לנוסעיה לרדת, עד שלבסוף התירה פולין את כניסתה אל תחומה עקב היות נוסעיה אזרחי פולין. לאחר מספר חודשים עלו המעפילים לארץ ישראל, לאחר שהסוכנות היהודית העניקה להם סרטיפיקטים מהמכסות שהיו בידיה.

בעקבות פרסום מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על האוונטוריזם" (ב-26 בפברואר 1932), בו קרא לא להישמע לחוקי המנדט ולמהר לעלות לארץ גם ללא אישור הבריטים [3], החלו חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית לתכנן עלייה בלתי לגאלית. באביב 1934 שיגרו ספינה מפיראוס בשם "קאפולו", אלא שזו לא הצליחה להוריד את נוסעיה וחזרה ליוון. פעילי בית"ר הצליחו לארגן לאחר מספר חודשים אונייה חליפית בשם "אוניון" ועל סיפונה 117 נוסעים. הספינה הגיעה לחוף תל אביב באוגוסט. מאה מהמעפילים הצליחו לרדת בבטחה אל החוף, אך 17 האחרונים שסירתם נפגעה, נתפסו יחד עם אנשי הצוות על ידי ספינת משמר בריטית וגורשו מהארץ.

הצלחתן החלקית של שתי הספינות "וילוס" ו"אוניון" וכן ההסתייגות שגילו דוד בן-גוריון וראשי ההנהגה הציונית להעפלה מתוך חשש לגורל העלייה החוקית, גרמו לכך שפעילות ההעפלה הוקפאה למשך שלוש שנים, עד לשנת 1937.

[עריכה] עלייה מקרב נוער 'החלוץ'

היוזמה לחידוש העפלה באה בשנת 1937 מצד תנועת "החלוץ" בפולין, שם חיכו אלפי בני נוער בחוות הכשרה ציוניות לעלייה לארץ. ציפייתם לעלייה הגבירה את הלחץ על התנועות החלוציות. תנועת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה שליחים לאירופה, ללא אישור הנהגת היישוב, כדי לארגן עלייה בלתי לגאלית של מספר קבוצות מתוך אותם צעירים. ההפלגה הראשונה הייתה בספינה קטנה בשם '"פוסידון"', שיצאה מלאווריון ביוון בינואר 1938 כשעל סיפונה 65 מעפילים. היא הגיעה לחוף מושב אביחיל, ובעזרת אנשי "ההגנה" הורדו תוך זמן קצר כל המעפילים ופוזרו ביישובי הסביבה. בעקבותיה באו עד סוף אותה שנה מספר אוניות נוספות, הן מקרב החלוץ והן מקרב ארגונים אחרים. לא כולן הצליחו לחדור לחופי הארץ. זאת הייתה ההתארגנות הראשונית של ההעפלה מצד "ההגנה" ותנועת העבודה, שהיוותה שלב מקדים ל"מוסד לעלייה ב'".

[עריכה] עליית אף על פי

עמוד ראשי
 ערך מורחב – עליית אף על פי

בשנת 1936 ביקר צעיר ארצישראלי בשם משה גלילי (קריבושטיין) בצרפת במחנה של פליטים יהודים שברחו מגרמניה. הביקור עשה עליו רושם קשה, והוא הושפע גם מהאנטישמיות באירופה ומקריאתו של זאב ז'בוטינסקי ל"אווקואציה" (הצלת יהודי אירופה והעלאתם לארץ ישראל כל עוד הדבר אפשרי), והחליט למצוא דרכים כדי להעלות יהודים במהירות. גלילי יצר קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה והחל לארגן שם את העלייה מבחינה לוגיסטית ולגייס כספים. הפליטים המיועדים לעליה הגיעו בכוחות עצמם לפיראוס, ומשם הפליגו באוניות מושכרות קטנות ודלות אל חופי הארץ. האוניה הראשונה הביאה לארץ ישראל 54 צעירים בשנת 1937 ובעקבות הצלחה זו, ארגן גלילי עוד שלוש ספינות. צעירים מפולין, ליטא ולטביה רוכזו במחנה שהוקם באזור וינה, ומשם דרך אלבניה עלו על הספינות בתור טיול של סטודנטים. הספינות הגיעו לארץ ישראל בשלום, למרות ניסיונות הבריטים לתפסן. באנייה האחרונה, ביוני 1938, הגיעו 381 צעירי בית"ר מווינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. לכל הספינות שהביא קרא גלילי "אף על פי", ושם זה אומץ למפעל ההעפלה של התנועה הרוויזיוניסטית.

בשלב זה נתגלעו חילוקי דעות בין גלילי לבין הפעילים בווינה, והוא פרש מכל פעילות. כך החלה ההעפלה המאורגנת של התנועה הרוויזיוניסטית, כאשר הטיפול בעליית "אף על פי" עבר לשלושה מוסדות עיקריים: הצ"ח, הנהגת בית"ר ומפקדת האצ"ל. מרכז התנועה ישב בפריז ובראשה הועמד יוסף כצנלסון. האונייה הראשונה שהובאה על ידם הייתה "דארגה", שהפליגה מאיטליה למרות הקשיים בהשגת אשרות שהייה, והצליחה להביא באוקטובר 1938 170 מעפילים לחופי הארץ. אונייה זו ציינה את המעבר מיוזמה פרטית לפועלם של כלל הגופים הרוויזיוניסטים. עד סוף 1941 הצליחה עליית "אף על פי" להביא לחופי הארץ יותר מ-32 אוניות עם מעל ל-17,300 עולים [4], והיוותה את גורם ההעפלה הדומיננטי ביותר בשנים אלו. אולם, התנועה לא הצליחה לגייס את ההון הנדרש והמרכז בפריז התקשה להתמודד עם המגמה של המארגנים המקומיים, שלחצו להיות עצמאיים. פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאה להאטה משמעותית בהבאת הספינות, ולאחר המלחמה לא עסקה כמעט התנועה בהבאת מעפילים.

[עריכה] הקמת המוסד לעלייה ב'

חלק מהגופים הקשורים להנהגת היישוב, כמו תנועת "הקיבוץ המאוחד", "החלוץ" בפולין ו"ההגנה", שיתפו כאמור פעולה מאז 1937 בהבאת מספר אוניות מעפילים, ואף זכו לתמיכה מצד מנהיגים מתנועת העבודה, בהם גולומב, ברל וטבנקין. למרות זאת, ההנהגה הציונית בראשות דוד בן-גוריון התנגדה באותה תקופה למפעל ההעפלה, מתוך חשש שפעילות זו תסכן את העלייה החוקית ואת המשא ומתן עם הבריטים על הקמת מדינה יהודית. אולם, בסוף 1938 חל מפנה בעמדתו של בן-גוריון בעקבות שני מאורעות היסטוריים: האחד הוא פוגרום ליל הבדולח שהתרחש בגרמניה, והשני היה רצונה של בריטניה לפייס את הערבים בעקבות המרד הערבי , דבר שהתבטא בהתנגדות הבריטים להצעת ועדת פיל להקמת מדינה יהודית וצמצום העלייה כמעט לגמרי (היתר ל-75 אלף עולים בחמש שנים). הספר הלבן שפורסם ב-1939 ביטא רעיונות אלה בפומבי. מצבם של יהודי אירופה היה קשה ושערי ארץ ישראל, וארצות העולם כולו, נסגרו בפניהם.

משהבחין בן-גוריון בשינוי הצפוי במדיניותה של בריטניה, הגיע למסקנה שגם היישוב צריך לשנות מדיניות ולכונן את ה"ציונות הלוחמת", שההעפלה הייתה כלי חשוב להגשמתה. הוא הציע לפתוח בעלייה ג' – לא עוד מבצעי העפלה בודדים אלא העלאה של אלפי צעירים בפעולות גדולות, אפילו תוך כדי התנגשות עם הבריטים. חבריו להנהגה וכן פעילי ההעפלה לא נטו לאמץ את תוכניתו, בטענה שיש להעדיף הצלת יהודים בהעפלה חשאית על פני התנגדות גדולה וחמושה כנגד הבריטים. הנהגת היישוב לקחה מעתה את ההעפלה תחת חסותה, וביולי 1939 הוקם "המוסד לעלייה ב'", כזרוע של ארגון "ההגנה". בראשו הועמד שאול אביגור (אז-שאול מאירוב), מראשי ההגנה, שעסק בהעפלה המאורגנת מתחילתה.

המוסד לעלייה ב' הוכפף מעתה למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. מראשית שנת 1939 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הביא המוסד לחופי הארץ כ-16 ספינות, רק שלוש מהן לא הצליחו להוריד מעפילים. מול התביעות להגביר את קצב השיגור עמד מחסור בכספים, דבר שהקשה על חכירת ספינות. למוסד היו שני מטות: האחד בארץ והשני בפריז. המוסד לעלייה ב' הפך לגוף מקצועי שהנהיג את ההעפלה בעזרת ארגונים נוספים:

  • ארגון המעפילים באירופה, רכש הספינות ומלווי הספינות אורגנו על ידי מרכז המוסד בפריז (משנת 1941 היו מלווי הספינות אנשי הפלי"ם).
  • ארגון נוער והכשרתו לעלייה נעשה על ידי "עליית הנוער".
  • מנגנון ההורדה בחוף הורכב בעיקר מחברי "ההגנה" והפלמ"ח.
  • שירות הידיעות של ההגנה הופעל על מנת לדווח על פעילויות המשטרה הבריטית כנגד הספינות.
  • יחידת "הגדעונים" סיפקה מערכת קשר אלחוטית בין ספינות העפלה, נמלי היציאה והמטות באירופה ובארץ.

בשנים 1939-1934 הגיעו לחופי הארץ 21 אלף עולים ב-50 אוניות. כ-12,000 הועלו באמצעות התנועה הרוויזיוניסטית, כ-6,000 - על ידי "ההגנה", "החלוץ" והקיבוץ המאוחד וכ-3,000 - על ידי גורמים פרטיים שונים, שפעלו רובם ממניעים כספיים [5].

[עריכה] ההעפלה בזמן מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה ההעפלה למבצע הצלה של יהודי אירופה. בתחילת המלחמה (בשנת 1939) הגיעו 23 ספינות עם כ-14 אלף מעפילים, אך בשנה שלאחריה צומצמה מאוד הפעילות, עקב הקשיים הרבים בשיגור אוניות בזמן מלחמה. כמעט לא היה אפשרי להוציא שליחים לאירופה הנאצית ומי שיצא הסתכן כנתין אויב. הוטל פיקוח הדוק על אוניות כיוון שהיה צורך להשתמש בהן לצורכי מלחמה, ואף ההפלגה בים הייתה מסוכנת עקב ציד צוללות ומוקשים. גם שיתוף הפעולה של המוסדות הציוניים עם בריטניה באותה תקופה, פעל כנגד ביצוע פעילות בלתי לגאלית. הנהגת היישוב הייתה נתונה בדילמה קשה בשנות המלחמה, כשלא רצתה ליצור עימות עם הבריטים מתוך חשש שהדבר יקשה על המאמץ המלחמתי שלהם בנאצים, אך גם התנגדה לעצור את ההעפלה בתקופה הקשה ביותר ליהדות אירופה. על אף כל הקשיים, אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ בכל שנות המלחמה, אם כי באופן מצומצם.

פולין תחת הכיבוש הנאצי הייתה סגורה לפעילות, אולם שליחי ההעפלה יכלו לתמרן במדינות הבלקן, שבשלבים הראשונים של המלחמה התירו יציאת יהודים משטחן. ברומניה, בולגריה, יוון ומקומות אחרים המשיכה להתנהל פעולה מזורזת לחילוץ יהודים. מעפילים שנמלטו מהנאצים שוטטו זמן רב בספינות דלות כשהם לא מורשים לעלות בשום חוף. הבריטים החריפו את תגובתם להעפלה ונוסעי הספינות הועברו למחנות מעצר ושוחררו לאחר תקופה ארוכה, כאשר הגיעה מכסה של רישיונות עלייה. עם התוודעות היישוב לזוועות השואה, יצאו ב-1943 שליחי הסוכנות לקושטא (איסטנבול) ויצרו שם את ה"משלחת ארץ-ישראלית לפעולות עזרה והצלה" שייצגה את כל חוגי היישוב. למרות הכישלונות הרבים, הצליחו חברי המשלחת והמוסד לעלייה ב' להוציא ב-1944 שמונה אוניות מעפילים מרומניה עם 7,000 ניצולים. בסך הכל הגיעו בתקופת המלחמה דרך הים 17 אלף עולים ב-25 אוניות.

בתקופה זו ניסח ברל כצנלסון, מראשי מפא"י ודוברה הראשי את המניפסט של ההעפלה במאמר בדבר:

לא בחסדכם [הבריטים] ניתנה לנו הארץ, ולא מחוקותיכם נובעת זכותנו לשוב אליה ולחיות בה... אנו מבקשים את העיקר: יהודים בארץ. לכן איני להוט אחרי התנגשויות. איני מבקש קונפליקטים. אינני רודף אחר הצד הרומנטי שבדבר. אני רוצה 'תכלית': יהודים. אך לא אירתע אם תהיה עלייה יהודית כרוכה בהתנגשויות. אם יירו על עולים, אם יוחזרו ספינות - אין דבר: זוהי מלחמת היהודי על ארצו.
– ברל כצנלסון, "לאחר לונדון"‏‏[6]

כצנלסון אף נאם בפני הקונגרס הציוני הכ"א שהתקיים בז'נבה ב-16 באוגוסט 1939 נאום סוחף בזכות העלייה הבלתי לגאלית אותו סיים בהתנבאות: "ומאמין אני כי לא רחוקים הימים ושירים יושרו ואולי גם יחברו תפילות לשלומם של יורדי ים שלנו."

[עריכה] טביעת "פאטריה" ו"סטרומה"

החרפת המדיניות של הבריטים בנוגע להעפלה בימי המלחמה באה לידי ביטוי מוחשי בשני אסונות גדולים: טביעתן בים של ספינת הגרוש "פאטריה" ושל ספינת המעפילים "סטרומה".

"פאטריה" שוקעת בנמל חיפה

בסוף 1940 נתפסו 3 ספינות מעפילים גדולות: "מילוס", "פסיפיק" ו"אטלנטיק", ובהן 3,500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. 1,800 נפש מתוכם הועברו לאוניית גירוש בשם "פאטריה" שנועדה להישלח לאיי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי לכל תקופת המלחמה, זאת על מנת להרתיע מעפילים אחרים מלבוא לארץ ישראל. "ההגנה" החליטה למנוע מהספינה להפליג על ידי חבלה בה, וחבריה מסרו לאנשי צוות האונייה מטען חבלה שנועד לפעור חור קטן באחד הדפנות. אולם, הספינה הייתה רעועה והחור הגדול שנפער בה עקב הפיצוץ גרם לשקיעתה על צידה. מרבית המעפילים הצליחו להינצל אך 216 טבעו, בנוסף ל-51 אנשי הצוות וחיילים בריטיים. ניצולי פאטריה הועברו למחנה המעצר בעתלית והיו מיועדים להיות מגורשים לאיי מאוריציוס. רק לאחר מחאות נמרצות בארץ ובאנגליה הבריטים נסוגו מכך, אולם הם התעקשו לגרש את מעפילי "אטלנטיק" שרק חלק מנוסעיה הועבר לאוניית הגרוש. תוך שימוש בכוח ולאחר מאבק ממושך עם המעפילים, הצליחו לבסוף הבריטים להעביר את המעפילים למאוריציוס. על כך ספגו שלטונות המנדט ביקורת חריפה, אף בתוך בריטניה.

ב-1941 החמיר מצבם של יהודי ארצות הבלקן ובעיקר של יהודי רומניה תחת השלטון הפשיסטי של יון אנטונסקו. בסוף 1941 אורגנה ברומניה על ידי תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים הספינה "סטרומה", ועל סיפונה הועמסו 769 מעפילים. היא הייתה ספינה קטנה ורעועה, ציודה היה מיושן וסבל העולים בה היה רב. כשהגיעה לחופי איסטנבול, ביקשו הטורקים להיפטר ממנה עקב לחצם של הבריטים וגררוה ללב ים, אך בשל הקלקולים הרבים שהתגלו בה היא התקשתה לנוע. כל אותו זמן ניהלה הסוכנות היהודית משא ומתן עם שלטון המנדט על מנת לאפשר את כניסת המעפילים לארץ ישראל. הבריטים סירבו לכך, אפילו על חשבון מכסת הסרטיפיקטים, ולאחר מכן ניאותו לאפשר מכסות כניסה רק לילדים מבין המעפילים. ב-23 בפברואר 1942, בעודה עוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של טורקיה, התרחש פיצוץ והאונייה טבעה עם כל נוסעיה, למעט אחד. ההשערה הרווחת [7] מדברת על תקיפה בידי צוללת רוסית, שסברה בטעות שהאונייה היא גרמנית. טביעת "סטרומה" הייתה האסון הקשה ביותר בתולדות ההעפלה. היישוב בארץ זעם והאשים את הנציב העליון הרולד מקמייקל באסון, בגלל שסירב לאפשר למעפילי האונייה להיכנס לארץ. אף פורסם כרוז עם תמונתו של מקמייקל כ"מבוקש" על רצח מעפילי סטרומה [8].

באותה תקופה התרחשו אסונות ימיים נוספים. האונייה "סלוודור" שהפליגה מבולגריה ב-1940, נקלעה לסערה בים שגבתה את חייהם של 103 מעפילים. האונייה "מפקורה", שהפליגה מרומניה ב-1944, טורפדה על ידי צוללת בים השחור. 390 מעפילים נספו ורק 5 ניצלו. ארבע אוניות מעפילים נוספות ("ג'יפו", "רים" "פנצ'ו" ו"רפיח") טבעו אף הן בים, אך רוב נוסעיהם הצליחו להינצל ונכלאו במחנות מעצר במושבות הבריטיות.

[עריכה] העפלה מארצות המזרח

עמוד ראשי
 ערך מורחב – העפלה מארצות המזרח

הברחת עולים מלבנון וסוריה החלה עוד בשנות העשרים, אולם ההעפלה הממוסדת מארצות המזרח החלה בשנת 1942, כששליחי "המוסד לעלייה ב'", בהם שאול אביגור ומוניה מרדור ושליחי "החלוץ", החלו לפעול בעיראק. הם החלו להכשיר צעירים לעלייה ולחיים בארץ ישראל, כולל לימוד השפה העברית. מסלול העלייה ביבשה עבר לרוב מעיראק דרך המדבר לסוריה ולעבר הירדן ומשם במעבר חשאי דרך גבול הצפון לארץ ישראל. גם באיראן התנהלה פעילות לארגון עלייה. יישובי הצפון נתנו לעולים מחסה וצעירים רבים מהיישובים אף סייעו להברחתם את הגבול. מארגני ההעפלה נאלצו פעמים רבות לנוע בסביבה עוינת עם מבריחים ערבים, שלא היו תמיד מהימנים ולפעמים היו גוזלים את רכוש העולים או מסגירים אותם. לאחר מכן למדו השליחים את נתיבי הבריחה והחלו להעביר מעפילים בעצמם, כשהם נעזרים בתשלום שוחד לשומרי הגבול. מארגני ההעפלה הסתייעו רבות בחיילים הארצישראליים בצבא הבריטי ששהו בירדן ובביירות, ובנהגי "אגד" שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי, אשר הבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק.

העלייה מהמזרח כללה גם רבים מהחיילים היהודים שהגיעו מפולין לעיראק במסגרת צבא אנדרס, והעדיפו לערוק מהצבא ולהגיע לארץ ישראל כעולים בלתי לגאלים (איתם באו גם 716 ילדי טהרן, שאושרה כניסתם לארץ). האנגלים פעלו נמרצות כנגד פעילות העולים בעיראק, ואף שלחו לשם קצין בולשת מיוחד, דבר שהקשה מאוד על המלאכה. הברחת העולים מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון המשיכה כל אותה העת בעזרתם של חוליות הברחה מטעם הפלמ"ח. אחד המבצעים הגדולים של ההעפלה מהמזרח היה העברתם של 1,350 ילדים יהודים מסוריה לארץ ישראל במה שכונה "עליית האלף". חלק קטן מהעולים הצליחו גם לחדור מלבנון לחוף עכו באמצעות סירות.

מ-1943 החלה עלייה מצומצמת מצפון אפריקה, שגם שם החלו לפעול שליחי "ההגנה". במאי 1946 יצאה מאלג'יר הספינה הראשונה מאזור זה - "יהודה הלוי", כשעל סיפונה 399 מעפילים, רובם מקהילת יהודי מרוקו. לאחר הפלגה קשה ואיטית, נתפסה הספינה על ידי הבריטים כ-30 מייל מחופי הארץ, והמעפילים גורשו לקפריסין. אחריה באו מצפון אפריקה שתי ספינות מעפילים נוספות.

בשנת 1947 הובאו מעפילים מעיראק גם דרך האוויר. ביוזמת שני טייסים אמריקאיים שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שלושה מטסים לארץ זו. השליח הארצישראלי שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת) נחת עם הטייסים והצליח לארגן קבוצה מקרב יהודי עיראק שיעלו במהירות על המטוס. בסך הכל הובאו במבצע זה, שכונה בשם "מבצע מייקלברג", 150 איש.

ההעפלה מהמזרח נמשכה עד הקמת מדינת ישראל, ובמסגרתה הגיעו בין 5,000 ל- 7,500 עולים. המבצע סימן את הציונות והעלייה לארץ ישראל כפתרון למצוקת היהודים בארצות האסלאם, דבר שהתבטא בעליות הגדולות לאחר הקמת המדינה.

[עריכה] ההעפלה בשנים 1945-1948

לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה, תחת ניהול "המוסד לעלייה ב'". עד 1948 הובאו 84,000 מעפילים. מרבית ניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם הקודמות ורבים מהם התרכזו במחנות עקורים שהקימו למענם בעלות הברית בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, וחלקם אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז ששוחררו. לפחות 250,000 פליטים שכנו במחנות אלה. הג'וינט, תנועות הנוער וכן שליחי המוסד לעלייה ב' ו"ההגנה" פעלו במחנות העקורים והפעילו שם מסגרות לימוד והכשרה לעבודה, עלייה והתאקלמות בארץ ישראל. חלק ניכר מן היהודים שאפו להגיע לארץ ישראל ולהוות חלק מהיישוב היהודי המתפתח, בראותם כי אף מדינה לא רוצה בהם ובמדינות מזרח אירופה (כמו בפולין) הם נתקלו בתקריות אנטישמיות שגבו גם קורבנות בנפש. אולם, מפלגת הלייבור שעלתה לשלטון בבריטניה ב-1945, אכזבה את היהודים כשאימצה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, את מדיניות הספר הלבן של קודמתה והגבילה את העלייה ל-18,000 רישיונות בשנה בלבד. העלייה לארץ הפכה צורך חיוני בשביל היישוב היהודי ומשנעצרה - החליטו מוסדות היישוב לזרז את שליחת הספינות.

מעתה ואילך, "המוסד לעלייה ב'" היה הגוף שנשא בנטל ההעפלה, ולו עזרו בשלבים הראשונים גם החיילים הארצישראליים בצבא הבריטי, שעסקו בין היתר באיתור יהודים, הקמת נקודות הכשרה בשבילם והעברת שליחי "ההגנה" אליהם. פעולות אלה החלו עוד בסוף 1943, כשהתארגנה קבוצה מפלוגת ההובלה 462 שנקראה "החבורה" אשר העמידה ציוד שימושי לצורכי ההעפלה באיטליה, וסייעה בארגון הספינות הראשונות שלאחר המלחמה.

ספינות המעפילים שהובאו בשנת 1945 היו קטנות והכילו עד 100 איש. כך, האוניה הראשונה שהובאה לאחר המלחמה, "דלין", הכילה רק 35 נוסעים. בעקבות הלחץ הגובר, החל "המוסד לעלייה ב'" לרכוש אוניות גדולות יותר וההעפלה המשיכה בקצב מוגבר, אם כי מרבית הספינות נתפסו ונוסעיהם מילאו את מחנות המעצר בארץ. מחנה מעצר מרכזי היה מחנה עתלית, בו יכלו לשהות בו זמנית עד 3,000 איש ב-86 צריפי עץ וכשהם התמלאו, התגוררו גם באוהלים צבאיים. למרות גדרות התיל שהזכירו לרבים את המחנות בשואה, תנאי המחיה של המעפילים היו סבירים. הם שהו במחנות תקופות שונות (בממוצע כשמונה חודשים) בציפייה למכסות הסרטיפיקטים. באוקטובר 1945 שיחרר הפלמ"ח במבצע צבאי נועז 208 עצירים מעתלית, שהבריטים איימו לגרש מהארץ. העולים ששוחררו טיפסו בהר הכרמל לעבר בית אורן, שם חיכו להם כוחות בריטיים. תושבי חיפה שהוזעקו למקום התערבבו בין העולים והקשו על הבריטים לזהותם. קבוצה נוספת הגיעה לקיבוץ יגור ונטמעה בין התושבים.

[עריכה] הבריחה ממזרח אירופה

עמוד ראשי
 ערך מורחב – תנועת הבריחה

בשלהי מלחמת העולם השנייה, התארגנו בפולין אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים והקימו את תנועת הבריחה, שעם הזמן נהפכה למעין זרוע של ארגון "ההגנה". התנועה נועדה להעביר יהודים ממזרח אירופה בארצות שתחת הכיבוש הסובייטי (כמו פולין וצ'כיה) למרכזה ולדרומה על מנת שיוכלו להעלותם לארץ ישראל. הפעילות העיקרית של ההעפלה התרכזה באזורי הכיבוש האמריקניים באירופה, שם היה נוח יותר לפעול באופן בלתי לגאלי, ולכן היה צורך לרכז את היהודים באזורים אלה על מנת שיוכלו להעלותם לארץ ישראל. כיוון שהבאת העולים לארץ ישראל הייתה צריכה להיעשות דרך נמלי הים התיכון, נבחרו איטליה וצרפת להיות הארצות המרכזיות לפעילות הבריחה.

העברת היהודים לאיטליה הצריכה יעילות, תושייה רבה ומעבר בדרכים קשות, בין היתר בהרי האלפים, תכונות שבלטו בקרב אנשי "הבריחה" ואנשי ה"הגנה" שפיקדו על קבוצות הבורחים. הם נעזרו בסייענים מקומיים רבים, תמורת תשלום (למבריחים) ובמתן שוחד (לשומרי הגבולות). באיטליה ובאזורי הכיבוש האמריקאי בגרמניה התארגנו מחנות–קיבוצים ומשם הוסעו המעפילים למקומות המעגן של ספינות המעפילים. השלטונות נטו להעלים עין מפעילות זו, אולם השפעתה של ממשלת בריטניה על הממשל האיטלקי הייתה רבה וגרמה לקשיים רבים למארגני ההעפלה. עם ראשי ההעפלה באיטליה נמנו יהודה ארזי ועדה סרני.

[עריכה] קשייהם של המארגנים ושל המעפילים

בעקבות התנאים שלאחר המלחמה, באנדרלמוסיה הגדולה ששררה באירופה, היה קל יותר לאלתר מבצעים ואף חלק מהמדינות והמוסדות באירופה נטו לסייע להעפלה, אך היו בעיות רבות בריכוז וארגון המעפילים, בדאגה למזון וציוד בשבילם, הבאת הספינות, ארגון חיי האנשים בהן, הערמה על השלטונות הימיים בארצות המוצא וכמובן - ההפלגה והכניסה בחשאי לארץ ישראל, תוך התחמקות מספינות המשחית הבריטיות. היו גם קשיים כספיים רבים. כך למשל, לא נמצאו בעלי ספינות רבים שהסכימו לסכן אותן בהשכרתן למטרות העפלה. "המוסד לעלייה ב'" החל לרכוש ספינות בעצמו אך נתקל בקשיים בשל בעיות מימון ופיקוח הדוק של הממשלות על המספנות. הוא גם התקשה לגייס ימאים זרים שיסכימו להסתכן בהפלגה, גם בעבור כסף רב. רבי החובלים הזרים שנשכרו למשימה הסתכנו בהעמדה לדין על ידי הבריטים, דבר שהקשה על מילוי תפקידם. מפקדי הספינות והמלווים היו בעיקר אנשי הפלי"ם- היחידה הימית של הפלמ"ח. הספינות עצמן היו צריכות לעבור הסבה משמעותית כיוון שלא נועדו להסיע נוסעים, וגם בכך עסקו שליחי ההעפלה באירופה. היה צריך גם לדאוג לרשת קשר תקינה עמן (בכך עסקה יחידת "הגדעונים").

הספינות הועמסו בהרבה יותר אנשים מקיבולתן הרגילה, ותנאי המגורים בהן היו קשים מאוד: ההפלגות נמשכו ימים ארוכים והמעפילים סבלו מצפיפות, תנאים סניטרים גרועים ומחסור מתמיד במזון. המארגנים לא תמיד יכלו לצפות מראש כמה זמן תימשך ההפלגה ולכן לפעמים לא היה ציוד מספיק לכל משך השהות על האונייה. המעפילים לא הורשו לעלות לסיפון במשך היום ולשאוף אוויר מהחשש להתגלות והיו דחוסים בבטן האוניה. רבים מהם שלא היו מורגלים בנסיעות בים נפגעו ממחלות, והיה חשש להתפשטות מחלות זיהומיות. השליחים ניסו לארגן את החיים על האוניות וניהלו באמצעות אנשי תנועות הנוער פעילויות תרבותיות וחברתיות, כמו חוגי למידה והכשרה. למרות כל הקשיים, ככלל ניתן לומר שהמעפילים קיבלו בהבנה את המצב והיו נחושים בדעתם להגיע לארץ ישראל. במקרים רבים, אם וכאשר נתפסו הספינות, פתחו המעפילים בשביתה ואף במאבק פיזי כנגד הבריטים שניסו להורידם בכוח. מאבקם התפרסם במיוחד בפרשיות "לה ספציה" ו"אקסודוס"[9].

[עריכה] מדיניות "היד הקשה" ופרשת "לה ספציה"

הבריטים ניסו לעצור את ההעפלה בכל מחיר והחלו להחריף את צעדיהם. הם החליטו לנקוט יד קשה עם המעפילים, הן לצורכי הרתעה על מנת שהמעפילים יחששו לבוא, והן לצרכים מדיניים. הממשל הבריטי שאף למדיניות שתהיה מקובלת על הממשל האמריקאי אשר תלותם בו הלכה וגברה. מצד שני, לא רצו הבריטים לעורר את זעם ארצות ערב, אליהם ניסו להתקרב בחששם לסכנת חדירה סובייטית לאזור המזרח התיכון [10].

למדיניות "היד הקשה" של הבריטים כנגד ההעפלה היו גם מגבלות, כפי שמעידה פרשת "לה ספציה". בנמל האיטלקי הנטוש "לה ספציה" התארגנה באפריל 1946 ספינת המעפילים "פדה", אולם יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פאשיסטים, ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש "המוסד לעלייה ב'" באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה, החל לגייס את דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות הבינלאומית והכריז על שביתת רעב של המעפילים. למרות מצבם הקשה, הכריזו המעפילים כי יפסיקו את השביתה רק כשתותר להם העלייה לארץ. היישוב בארץ נסער וראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם, שהביעו הזדהות עם המעפילים, העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים והעמידו במבוכה רבה את הבריטים. החל דין ודברים בין יו"ר מפלגת הלייבור, הארולד לאסקי, לבין ארזי. לאור זאת, הסתיימה שביתת הרעב וחלק מהנוסעים הועברו לאוניית מעפילים נוספת שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה. שתי האוניות קיבלו מעתה שמות עבריים: פדה נקראה "דב הוז" והספינה הנוספת "אליהו גולומב". לבסוף הבריטים נכנעו, והסכימו לאפשר לנוסעי שתי הספינות להיכנס לארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים.

לאחר פרשת "לה ספציה" גבר זרם הספינות, אולם הבריטים תגברו את משמרתם, הסתייעו במודיעין מעולה ובכוח ימי מוגבר והצליחו לתפוס את מרבית הספינות, כשהם ממלאים בכך את מחנות המעצר בארץ. כך למשל נתפסה האוניה "וג'ווד" ביוני 1946 כשעל סיפונה 1,257 מעפילים, ואילו לאונייה "ביריה" שנקלעה למצוקה בלב ים, סירבו הבריטים לתת סיוע למרות שאתרו את קריאות המצוקה שהגיעו ממנה, והיא נעזבה לנפשה. לאחר שהאונייה הגיעה בקושי רב לנמל חיפה, שוכנו מעפיליה על אונייה אחרת בנמל עקב חוסר מקום במחנות המעצר. הם שוחררו בהדרגה במסגרת מכסות העלייה.

[עריכה] הגירושים לקפריסין

מעפילים מספינת המעפילים "מדינת היהודים" מועברים בנמל חיפה לספינות גירוש על מנת שיגורשו לקפריסין, אוקטובר 1947

הבריטים הבחינו כי קצב שיגור הספינות גובר, מחנות המעצר בלטרון ובעתלית מתמלאים עד אפס מקום ואילו לחצם על מדינות אירופה לעצירת הספינות לא נושא פרי. במסגרת מאבקם במחתרות היישוב (שהתבטא בין היתר ב"שבת השחורה"), הוחלט באוגוסט 1946 על תגובת הרתעה כלפי המעפילים ומארגני ההעפלה: שילוח המעפילים שייתפסו למחנות בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. האוניות הראשונות שנוסעיהן הוגלו לקפריסין היו "יגור" ו"הנרייטה סולד".

זרם הספינות לא פסק מלהגיע לחופי הארץ, אולם ידם של הבריטים הייתה בשנים אלה על העליונה. מרבית הספינות שהגיעו נתפסו, ונוסעיהן הוגלו בסופו של דבר לקפריסין. המעפילים שנתפסו גילו פעמים רבות התנגדות פיזית למעצרם. הם התעמתו עם הכוחות הבריטים, שתוגברו בחיילים ובאמצעי לחימה, ובמקרים מסוימים אף נפתחה לעברם אש חיה. כך קרה עם האונייה "כנסת ישראל", אוניית המעפילים הגדולה עד אז, שיצאה מיוגוסלביה בנובמבר 1946 עם קרוב ל-4000 מעפילים. כשהגיעה לנמל חיפה מעפיליה נאבקו לבדם מול הבריטים בקרב קשה, שכלל נפגעים ואף זריקת רימוני גז עליהם. לבסוף הם נאלצו להיכנע ולהישלח לקפריסין. היו מקרים בהם אנשי היישוב הוזעקו למקום הורדת המעפילים והתערבבו עמם על מנת למנוע מהבריטים את גרושם. כשהאונייה "שבתאי לוז'ינסקי" התגלתה בחוף ניצנים במרץ 1947, מאות מתושבי הסביבה הוזעקו אל החוף, נפטרו מכל סימן מזהה וכל מי שנשאל לגבי זהותו ענה "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים התקשו בזיהוי המעפילים ולבסוף גורשו לקפריסין 700 איש, ביניהם 170 מבני היישוב, בעוד חלק מהמעפילים שוחררו.

הצבא הבריטי בנה בקפריסין 12 מחנות בארבעה אתרים. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". התנאים בהם היו קשים: צפיפות רבה, הקצבה מוגבלת של אוכל ומים, הגבלת פעילויות העצורים על ידי שלטונות הצבא ומחסור בתעסוקה. שליחים ארצישראליים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ, פתחו חוגי הכשרה שונים ואף הקימו בתי ילדים וכפרי נוער. חלק ממכסות הסרטיפיקטים ניתנו לשוהי המחנות על פי קריטריון וותק השהייה.

[עריכה] פרשת "אקסודוס" וסיום ההעפלה

האונייה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס")

אין ספק שהמבצע הידוע ביותר של ההעפלה היא הפלגתה של האונייה "אקסודוס" ומאבקם של מעפיליה. ב-1946 רכשו אנשי "המוסד לעלייה ב'" בארצות הברית את אוניית הנופש הישנה "פרזידנט וורפילד", שיפצו אותה והביאו אותה לאיטליה. האיטלקים עיכבו את האונייה בלחץ הבריטים, אך היא הצליחה לחמוק מהם והגיעה ביולי 1947 לנמל סֵט בצרפת, שם קיבלה את שמה העברי "יציאת אירופה תש"ז". על האונייה הועלו כ- 4,500 מעפילים, אך השלטונות הצרפתיים אסרו את יציאתה מן הנמל. בפיקודו של יוסי הראל חמקה הספינה מהנמל לכיוון ארץ ישראל, בלא להמתין לסירת הניווט. משחתות בריטיות ליוו אותה מיד עם יציאתה מהנמל. במרחק לא גדול מחופי הארץ, כשלא נעתרה לדרישתם לעצור, נגחו בה משני צידיה על מנת שלא תתקרב לחופי הארץ. קבוצת חיילים בריטים הצליחה לחדור אל האונייה למרות מטר קופסאות השימורים שנזרק עליה מידי המעפילים, והחלה להכות ולירות באנשי ההגנה ובמעפילים. קצין ים ושני מעפילים נהרגו ורבים נפצעו. האונייה ניזוקה עקב נגיחת המשחתות והוחלט לאפשר את כניסתה לנמל חיפה. המעפילים הועברו לשלוש ספינות גירוש, אולם ממשלת בריטניה החליטה "ללמד לקח" את המעפילים ולהחזירם לצרפת במקום להובילם למחנות קפריסין. המעפילים זעמו ובהגיעם לנמל פורט דה בוק סירבו לרדת מהאוניות ופתחו בשביתת רעב. הבריטים החליטו להחזירם למחנות העקורים בגרמניה אך המעפילים, בעידודם של אנשי "ההגנה" שהפליגו איתם, סירבו לרדת מהאונייה ושהו בה 24 יום בתנאים קשים. למרות זאת, הם הוחזרו לגרמניה והורדו בכוח בנמל המבורג. המעפילים הועברו למחנה עקורים באזור הבריטי בצפון גרמניה (סמוך לעיר ליבק) ובחודשים שלאחר מכן עלו רבים מהם לארץ, חלקם ברישיון וחלקם בספינות מעפילים.

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה בסערה התקשורתית שעוררה ברחבי העולם, בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים. את הפרשה סיקרו 200 עיתונאים שנתנו יחס אוהד למעפילים והדגישו את הצורך לפתרון בעיית הפליטים היהודיים ו"בעיית פלשתינה". הבריטים ספגו ביקורת קשה והפסיקו להחזיר את האוניות לארץ מוצאן.

לאחר "אקסודוס" המשיכו לצאת ב-1947 אוניות מעפילים גדולות, בהן "מדינת היהודים" שיצאה מבולגריה עם 2664 מעפילים עליה ונוגחה על ידי משחתות בריטיות, ואוניות הפאנים, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט" (ובשמם העברי -"עצמאות" ו"קיבוץ גלויות"), שלאחר ארגון מורכב ומדוקדק הפליגו מבולגריה עם קיבולת ענקית של 7,500 מעפילים כל אחת. אוניות ה"פאנים" הפליגו למרות לחץ בריטי ואמריקאי לעצרן, ולמרות הוראת הסוכנות היהודית לעכב אותן ערב החלטת האו"ם בשאלת ארץ ישראל. לאחר משא ומתן עם הבריטים בלב ים, הוחלט לא לסכן את המעפילים והספינות נשלחו ישירות לקפריסין.

עם הקמת מדינת ישראל הושלם מבצע ההעפלה, ויהודי אירופה שחפצו להגיע לארץ עלו במסגרת העלייה ההמונית. עוד לפני כן הועלו כ-20,000 צעירים מהמחנות שהיו נחוצים לעזור בקרבות מלחמת העצמאות במה שנקרא בשם "גיוס חוץ לארץ". בינואר 1949, חצי שנה לאחר הקמת המדינה, הותר למעפילים שנכלאו בקפריסין להגיע לישראל.

[עריכה] עלייה ד'

עלייה ד' הוא שם כולל להעפלה בעזרת מסמכים מזויפים או בזהות בדויה, הן בדרך הים והן בדרך היבשה. על פי נתונים רשמיים עלו בעלייה ד' כ-8,500 נפש [1].

בין העולים בצורה זו היו כאלו שעלו בעזרת תעודות מזויפות או דרכונים שהוחלפה בהם התמונה תוך התחזות לבעל הדרכון. לשם כך אספו המוסדות בארץ ישראל דרכונים מעולים לשעבר שהתאזרחו, שלחו אותם לאירופה שם הוצמדה לדרכון תמונתו של המעפיל שעברה התאמות כך שתיראה מקורית. שמו של האדם היה נשלח לשלטונות המנדט בישראל לשם אימות כי האדם אכן אזרח ישראלי ואז היה יכול לעלות על אנייה ולהפליג באופן "חוקי". לעתים היו מוסיפים לדרכון גם אישה וילדים וכך עלו יותר נפשות.

היו כאלו שעלו עם תעודות של חיילי בריגדה שנשארו באירופה לצורך מבצע הבריחה, כאלו שבאו כתיירים עם אישורים פיקטיביים‏‏[11], למשל התחזות לחיילים ארץ ישראלים בצבא הבריטי היוצאים לחופשה בארץ ישראל ("מבצע פסח" תש"ו). היו גם כאלו שקיבלו אשרת ביקור תמורת הפקדת פיקדון ערבות, מתוך ידיעה מראש שהפיקדון יחולט כי לא התכוונו לחזור.

בין הפעילים המרכזיים של עלייה ד' היה דב שנקל[2].

[עריכה] הפעילות הבריטית כנגד ההעפלה

הבריטים לא חסכו מאמצים במלחמתם כנגד ההעפלה. ניתן לחלק את המאמצים למספר תחומים:

התחום הצבאי: בתחום הצבאי פעלו הבריטים ראשית להשגת מודיעין בדרכים שונות לגבי נמלי היציאה, דרכי ההובלה של הפליטים ודרכי רכישת האספקה והדלק לאוניות. המודיעין הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה היה בין הטובים מסוגו, פריסתו באירופה הייתה טובה וארגונו היה מקצועי ומיומן. לפיכך, הבריטים הצליחו למפות כמעט את כל הפעילות של המוסד לעלייה ב' באירופה.

כתוצאה מהמודיעין הטוב שהיה ברשותם, הפעילו הבריטים כוחות ליירוט תנועת האוניות. כוחות אלה כללו אוניות סיור קלות יחסית שנעו בכל מרחב הים התיכון, מטוסי סיור והפצצה שליוו חלק מהאוניות, ומשחתות שפעלו על גבול המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, רדפו אחר אוניות המעפילים, נגחו בהן וחסמו את דרכן לחוף. בנוסף, הופעלו על חופי ארץ ישראל תחנות רדאר לאיתור אוניות הקרבות אל החופים (הידועה שבהן הייתה בסטלה מאריס). כוחות שיטור חופים הופעלו על חופי ההורדה על מנת לתפוס את המעפילים ואנשי היישוב שסייעו בהורדתם.

התחום המדיני והמסחרי: בתחום המדיני, ניסו הבריטים להפעיל את כוחם הדיפלומטי על ממשלות המדינות מהן יצאו המעפילים ולחצו עליהם לעצור את הספינות. אולם, באנדרלמוסיה ששררה באירופה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, לא היו פעולות אלה יעילות ביותר. כמו כן היו ממשלות (כמו באיטליה) שהעלימו עין בכוונה מפעילות ההעפלה, מתוך הזדהות עם סבל היהודים לאחר השואה ועקב קשרים שהיו להם עם ההנהגה הציונית. לפיכך ניסו הבריטים את כוחם בהפעלת אמברגו מסחרי על גורמים מסחריים פרטיים, כגון חברות ספנות. גם בתחום זה הייתה הצלחתם חלקית ביותר. אמנם, חברות ספנות גדולות לא סייעו למפעל ההעפלה, אך תמיד נמצאו ספנים שהסכימו לשתף פעולה עם השליחים הציוניים, תוך סיכון עצמי וכלכלי לא מבוטל (לספינות לא היה כל ביטוח וההפסד על ספינה שטבעה היה מוחלט).

תחום ההסברה: הבריטים הפעילו רשת שידורי רדיו ברחבי אירופה להעברת מסריהם. בין יתר המסרים בלטו שידורי תעמולה שהופנו כנגד הציונות, שאף לא נעדרו מהם לפעמים נימות אנטישמיות, וכן הדלפות מכוונות בעיתונות הבריטית והבינלאומית עם אינפורמציה מסולפת כנגד מפעל ההעפלה (כמו שהספינות חמושות ועתיד להתחולל קרב בינן לבין המשחתות). ערוצי התעמולה פעלו הן מול היהודים והן מול סייענים ואנשי ספנות לא יהודים. הטענה המרכזית כנגד מפעל ההעפלה היתה, שהציונים מובילים יהודים בעל-כורחם לארץ ישראל, תוך שהם מבטיחים להם הבטחות-שוא וגוזלים מהם דמי נסיעה. הם כינו את אניות המעפילים "ספינות עבדים" ואת מארגני ההעפלה כינו "רודפי בצע", שכביכול נטלו את כספי התורמים היהודים לכיסם‏‏[12].

[עריכה] הערכת מפעל ההעפלה

על סיפון אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947

מעל 115,000 איש עלו במסגרת ההעפלה. כ-108,000 עלו דרך הים, 5,000 -7,500 דרך היבשה מארצות המזרח ו-150 דרך האוויר. לנתונים אלה ניתן להוסיף עוד כ-8,500 איש שעלו בעזרת תעודות מזויפות. לחופי הארץ הגיעו 141 הפלגות של אוניות, 98 מהן הובאו על ידי המוסד לעלייה ב' וההגנה, 26 על ידי "עליית אף על פי" של תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים ו-17 על ידי גורמים פרטיים. ההעפלה גבתה גם קורבנות לא מעטים: בסביבות 2,000 מעפילים מצאו את מותם בטביעת ספינותיהם [13].

למפעל ההעפלה תרומה משמעותית שניתן לראותה במספר נקודות מבט:

יהדות אירופה. ההעפלה באה תחילה כתגובה נגד ההגבלות הקשות של הבריטים לעלייה, בעיקר בקרב הצעירים מהתנועות החלוציות בפולין, אשר חיכו זמן רב על מנת לעלות לארץ ישראל. עוד לפני מלחמת העולם השנייה ועל אחת כמה וכמה במהלך המלחמה, היוותה ההעפלה מפעל הצלה מהאנטישמיות באירופה ומהשמדה בשואה. לאחר המלחמה ועד הקמת מדינת ישראל, ההעפלה היוותה את מפעל העלייה המשמעותי וכמעט היחידי לארץ ישראל, כשחלק ניכר מן היהודים סירבו לשוב לארצות מוצאם וגברה בהם התודעה הציונית. למרות שכמות היהודים שניצלו בניסיונות ההעפלה מהווה חלק זעיר מששת המיליונים שנספו בשואה, ההעפלה הצליחה להביא להצלת יהודים והיוותה סמל תודעתי חשוב הן עבור הניצולים והן עבור היישוב. המעפילים באו באוניות רעועות ודחוסות, נאבקו בבריטים נגד גרושם והראו ליישוב היהודי ולעולם כולו, כי אפילו יהודים שעברו סבל כל כך גדול, נאבקים כדי להשיג מקום לחיות בו.

לעומת זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי התועלת המעשית שהביאה ההעפלה לא הייתה גדולה. החוקר אריק קרמן קובע שמספר העולים שהובאו לארץ בדרך זו בחודשים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היה רב ממספר הסרטיפיקטים שהבריטים הסכימו להנפיק, ועל כן לא היה צורך להבריחם לארץ תוך סיכון חייהם [14].

הישגים מדיניים. מאות אלפי הפליטים היהודים שהצטופפו במחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה ואלפי המעפילים, שמאבקם לעלייה קיבל זרקור תקשורתי בעולם כולו, העלו את "הבעיה היהודית" על שולחן הדיונים הבינלאומי. מספר ועדות שונות הוקמו כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודים ואת שאלת ארץ ישראל, בהן ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית וועדת מוריסון גריידי, שהמליצו בין היתר על כניסתם המיידית של 100,000 עקורים לארץ. כשמסקנותיהם נדחו, נאלצה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם, צעד שהוביל לבסוף להקמת מדינת ישראל.

היישוב. היישוב היהודי התגייס והתלכד כולו למען הבאת מעפילים לארץ ישראל. ההנהגה הציונית, שבתחילה הסתייגה ממפעל זה מתוך חשש לעלייה החוקית, החלה מ-1939 להפעיל לחץ בינלאומי על מנת לאפשר למעפילים להגיע. היישוב ערך עימותים והפגנות כנגד הבריטים תחת הסיסמה "עלייה חופשית". שלוש המחתרות שפעלו בארץ ביצעו פעולות כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כגון המבצע של הפלמ"ח לשחרור מעפילים שנכלאו במחנה עתלית ב-1945, חבלה במתקני הרדאר, במבני משמר החופים ובספינות משמר בריטיות. אנשי היישוב התגייסו לפעילויות שונות בארץ ובשליחויות באירופה על מנת לתפעל את ההעפלה. ארגון תנועת הבריחה וההעפלה, הורדת המעפילים אל החוף וקליטתם בארץ וההתנגדויות שגילו תושבים למעצר מעפילים נעשו על ידי מתנדבים רבים. שליחי ההעפלה יצרו גם קשר חשוב עם יהדות אירופה, עשו נפשות למען התודעה הציונית בקרבם והכינו תשתית לרכש נשק בחו"ל. פעולות ההעפלה הביאו לניסיון ימי לא מבוטל, בייחוד של הפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, שליוותה את הספינות והייתה יסוד להקמת חיל הים של צה"ל. המעפילים תרמו להתבססות היישוב בתוספת אנשים שהזדקקו להם מאוד בארץ, ותרמו רבות גם להגנת היישוב. הם אומנו על ידי "ההגנה" עוד במחנות קפריסין ולחמו במלחמת העצמאות ביחידות השונות תחת השם "גח"ל".

[עריכה] ההעפלה בתרבות ובמורשת

שחזור אחד מצריפי העצירים באתר מחנה המעצר בעתלית

בתקופת היישוב נכתבו מספר יצירות אשר שיבחו את מפעל ההעפלה והיללו בעיקר את המארגנים והמתנדבים הארצישראליים העושים במלאכה הקשה. היצירות נכתבו במרומז, על מנת שיוכלו לעבור את הצנזורה הבריטית. לאחר פרשת "אקסודוס" והקמת מדינת ישראל, היצירות החלו להתמקד יותר במעפילים עצמם, שתוארו כגיבורים והונצחו בספרים ובמוזיאונים שהוקמו ברחבי הארץ. גם בחוץ לארץ הונצחה ההעפלה ביצירה ספרותית, למשל בספר ובסרט על האונייה "אקסודוס".

באוקטובר 1945 התפרסם סיפור מאת מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנקרא "אחותי על החוף". בסיפור זה תיאר שדה מפגש (דמיוני) בין אח ואחות בלילה, לאחר שזו ירדה מספינת מעפילים. הצעירה בכתה וקוננה בפני אחיה, בן היישוב, שאין לה מקום בעולם והיא אינה יודעת מדוע מסתכנים למענה. האח חיבק אותה וראה שעל חזה חקוקות המילים "לקצינים בלבד". הוא הבין שאחותו נאלצה לשרת כזונה בשירות הנאצים ונשבע כי "למען אחיותיי אלה - חזק אני, למען אחיותיי אלה - אמיץ אני, למען אחיותיי אלה - גם אכזרי אהיה" [15]. דרך סיפור זה ניסה שדה לדרבן את הנהגת היישוב ואת צעירי הארץ להצלת מעפילים ולהגברת פעולות ההעפלה, אך כנראה מבלי להתכוון, תיאר את המעפילים כאנשים חסרי אונים ומושפלים.

אחד השירים הידועים ביותר על ההעפלה הוא "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" [16] שפרסם נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" בדצמבר 1945. השיר נכתב כתגובה לנאום הפרו ציוני שנשא רב החובל האיטלקי אנסלדו לאחר הורדת מעפילי האונייה "חנה סנש". אלתרמן כתב כאן שיר הלל לבחורים הארצישראליים העוסקים במלאכת ההעפלה, אשר "נושאים את עמם עלי שכם", שהשיטו את הספינות "למועד הנכון, למקום היעוד, בלי מצפן ומפה, בליל ציד", ולבסוף הוא מתנבא לגבי פתיחת שערי הארץ:

"ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמים.
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה אותו לילה במים".

למרות הביקורת שנמתחה על כך שהמעפילים לא נזכרו בו, הפך שיר זה להיות מזוהה איתם ועם מפעל ההעפלה כולו, והמשפט "עוד נשוב ניפגש על המים" נאמר בפי כל.

אלתרמן כתב בדצמבר 1946 שיר נוסף על ההעפלה בשם "חלוקת תפקידים", שבו הגיבורים הם המעפילים עצמם. את השיר הוא כתב מנקודת מבטה של ילדה מהאונייה "כנסת ישראל", שנוסעיה הותקפו בפצצות גז ונאבקו מול הבריטים בנמל חיפה. בסופו של השיר מתח אלתרמן ביקורת קשה על כך, שהיישוב ציפה מהמעפילים חסרי הישע להאבק בבריטים החמושים עד הסוף, בעוד הם הושארו לבדם בשדה הקרב, כשאף גורם לא בא לעזרתם (ככל הנראה הוא שמע ביקורת זו מפיו של מפקד האונייה יוסי הראל [17]). וכך השיר מסתיים: "...ואולי היא תוסיף מילים שתיים-שלוש, ותאמר, בשם כל חבריה הטף / שאסור ליישוב מידיה לדרוש את שאין הוא דורש מעצמו וילדיו... / בעניין נעשתה חלוקת תפקידים, שאיננה לפי חלוקת הכוחות".

הפזמונאי איש הפלמ"ח חיים חפר כתב שני שירים המתארים את פעילי ההעפלה, עמם הוא נימנה. השיר "שושנה שושנה" [18], אותו הרבו לזמר בפלמ"ח, מתאר בצורה הומוריסטית את אנשי הפלי"ם, יוסקה, דני ושמוליק "הגוץ" המלווים ספינת מעפילים, נתקלים בספינת משחית ולבסוף מתבצעת הורדה אל החוף ("מסע הימים הגיע לסוף / סירות עם ג'מעה, אורות מן החוף"). יש הטוענים ששושנה המתוארת בשיר היא לא בחורה, אלא מדובר בספינת המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", ששמה הקודם היה "סוזנה" ושמה המנהלתי- "שושנה". כך גם מצוין בשלט על חוף ניצנים. [19]

חפר, שהשתתף בהברחתם ארצה של מעפילים מארצות המזרח דרך גבול הצפון, כתב על מבצע זה את השיר "בין גבולות" [20] מנקודת המבט של חבריו לחוליית הפלמ"ח: "בין גבולות, בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים / שיירות של אחים בלי הרף, למולדת אנו מלווים". ההעפלה והגירוש לקפריסין מוזכרים בשירים נוספים של חיים חפר וחיים גורי שהוקדשו לפלי"ם כמו בשיר "שקיעה נוגה" של חפר, עם שורות כגון "ספינה רדופת בכי ושכול", "מכבלים מגדרות הברזל" ו"עת האי הבודד יכלאני" והשיר "נשוטה נשוטה" של גורי המסתיים בשורה "עוד נחזור ונשיבה נקם" [21].

לאחר הקמת מדינת ישראל, הזרקור התרבותי הופנה יותר אל המעפילים עצמם. נכתבו ספרים על המעפילים ומפרי עטם, נוצרו סרטים (למשל "הים האחרון", סרטו של חיים גורי) והוקמו אנדרטאות.

אחת היצירות המשמעותית ביותר מחוץ למדינת ישראל שתיארה את מסעם ההרואי של המעפילים היא ספרו של ליאון יוריס, "אקסודוס". זוהי יצירה פרו-ציונית מובהקת שהתבססה באופן חופשי על סיפורה של האונייה "אקסודוס" וסיפורם של מעפיליה. הסרט ההוליוודי שנעשה על פיו, הפך בשנות השישים לשגרירה של ישראל בעולם.

שני מוזיאונים מרכזיים בנושא ההעפלה פועלים כיום בארץ. במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, מוצגת בשלמותה ספינת המעפילים "אף על פי כן" ומיצגים שונים בנושא ההעפלה. מחנה המעצר בעתלית הפך גם הוא לאתר לאומי לשימור נושא ההעפלה הכולל תצוגה הממחישה את תנאי החיים במחנה, ובני נוער נוהגים לערוך בו שחזור של הורדת מעפילים אל החוף, במקום מאגר מידע ממוחשב 'ספר המעפיל' בו אלפי דפי מידע, תמונות, סרטים ועדויות. אנדרטאות המנציחות את ההעפלה ואת הנספים במסגרתה מצויות במספר מקומות בארץ: במוזיאון מחנה עתלית, אנדרטת "יד למעפיל האלמוני" בכניסה להרצליה ובכיכר לונדון בתל אביב.

[עריכה] רשימת אוניות ההעפלה

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ החלוקה לתקופות על סמך הספרים "ההעפלה 1934-1948" של מרדכי נאור ו"ההעפלה 1934-1948" של מרכז ההסברה, וכן אתרי האינטרנט של הפלי"ם ועמותת חיל הים.
  2. ^ האינציקלופדיה העברית, כרך ו', עמ' 538
  3. ^ זאב ז'בוטינסקי, "על האוונטוריזם", קישור למאמר
  4. ^ נתונים מספריים על פי אתר האצ"ל, עליית אף על פי, וכן יש לראות את דף השיחה
  5. ^ הנתונים הכמותיים ע"פ: מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 102
  6. ^ ‏אניטה שפירא, ברל, עם עובד 1980, כרך ב' עמוד 577‏
  7. ^ על פי מחקר של חוקר מערב גרמני ,ד"ר רוהבר, באמצע שנות ה-60, שכתב כי הצוללת הרוסית sc-213 הטביעה ספינה לא מזוהה במבוא הצפוני של מצרי הבוספורוס. ממצא זה חוזק על ידי מאמר נוסף בביטאון אנגלי. בתוך: מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 107.
  8. ^ הכיתוב בכרזה היה: "רצח! סיר הארולד מקמייכל, הידוע כנציב העליון לפלסטינה (א"י), מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה".
  9. ^ נורית גבזה-ברוורמן, ההעפלה, 1934-1948,‬ עמ' 7-8; מרדכי נאור, ההעפלה, 1934-1948, ‫ עמ' 74-77 ; יגאל לוסין, עמוד האש, עמ' 407-429 .
  10. ^ על פי דברי הרולד בילי, היועץ לענייני ארץ ישראל במשרד החוץ הבריטי . בתוך: יגאל לוסין, עמוד האש, עמ' 419
  11. ^ ‏ראו התייחסות במסמך זה של יד ושם‏
  12. ^ ‏יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים 1974. עמודים 104-105 ; ספר הפלמ"ח, כרך א' עמודים 813 - 820.‏
  13. ^ הנתונים הכמותיים ע"פ: מרדכי נאור, "ההעפלה, 1934-1948", ‫עמ' 134-135 ו"ספר העליות" עמ' 115; נורית גבזה-ברוורמן, "ההעפלה, 1934-1948",‬ עמ' 1, 6.
  14. ^ מצוטט במדור של תום שגב, שיעור היסטוריה, "הארץ"
  15. ^ קובי בן שמחון, מוסיפים קיסם למדורה באתר "וואלה" ; תום שגב, שיעור היסטוריה, באתר "הארץ"
  16. ^ מילות השיר נאום תשובה לרב חובל איטלקי באתר "שירונט"
  17. ^ מרדכי סער מרמורשטיין, "שקיעה נוגה", אתר הצופה, 26.6.08
  18. ^ מילות השיר "שושנה שושנה" באתר "שירונט"
  19. ^ עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך עמ' 152, וכן דף הספינה באתר הפלי"ם.
  20. ^ מילות השיר "בין גבולות" באתר "שירונט"
  21. ^ על השיר "נשוטה נשוטה" באתר הפלי"ם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מעפיל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.
ערך מומלץ

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%94%D7%A2%D7%A4%D7%9C%D7%94
כלים אישיים