שלוש אחיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת המהדורה הראשונה של "שלוש אחיות", 1901
איור של צ'כוב משנת 1901
סטניסלבסקי בתפקידו של ורשינין

שלוש אחיותרוסית:"Три сeстры") הוא מחזה פרי עטו של הסופר והמחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, שייתכן שקיבל השראה מסוימת מסיפור חייהן של האחיות ברונטה.‏[1] הוא נכתב ב-1900 והועלה לראשונה בתיאטרון האמנותי.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת פרוזורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אולגה – המבוגרת מבין שלוש האחיות, מהווה דמות אם במשפחת פרוזורוב, אם כי בתחילת המחזה היא רק בת 28. אולגה היא מורה בבית ספר תיכון לבנות, בו היא מרבה להחליף את מקומה של המנהלת. אולגה רווקה ובשלב מסוים אומרת לאירינה שהיא תתחתן עם "כל גבר, אפילו עם זקן אם הוא יבקש". אולגה אימהית מאוד בהתנהגותה, אפילו כלפי המשרתים הזקנים, היא ממשיכה להעסיק את המשרתת הזקנה אנפיסה, זמן רב אחרי שהיא מפסיקה להיות מועילה. כשאולגה מקבלת באי-רצון את תפקיד מנהלת בית הספר, היא לוקחת את אנפיסה איתה ומצילה אותה מידי נטשה חסרת הלב.
  • מאשה – האחות האמצעית, בת 25 בראשית המחזה. היא נשואה לבעלה קוליגין מאז שהייתה בת 18, מעט אחרי שסיימה את לימודיה. בתחילת המחזה היא מאוכזבת מנישואיה ומאוהבת לחלוטין בסגן אלוף ורשינין. הם מנהלים פרשיית אהבים חשאית. כשהוא מועבר משם, היא נשברת, אולם שבה לחיים עם בעלה, שמקבל אותה בחזרה למרות שהוא יודע מה עוללה. היא חמת מזג, תכונה הבולטת לאורך המחזה, ומביעה את מורת רוחה מנטשה, יותר משתי אחיותיה האחרות. למעשה ישירותה של משה פועלת תכופות כזרז לסבל הפושה במחזה, ופקחותה נראית הרואית. נמרצותה יוצרת הרבה מההומור השופע במחזה. היא האמנית במחזה, משה הוכשרה להיות פסנתרנית קונצרטים.
  • אירינה – האחות הצעירה, היא בת 20 בתחילת המחזה. יום הולדתה חל בתחילת המחזה ולמרות שהיא מנסה להפגין בגרות, היא ילדותית ועדיין מוקסמת מסביבון שהביא לה פדוטיק. שאיפתה היחידה היא לשוב למוסקבה, אותה עזבה הבמשפחה אחת עשרה שנים לפני שהמחזה התחיל. היא מאמינה שהיא תמצא את אהבתה במוסקבה, אולם כשמתברר שהם לא נוסעים למוסקבה, היא מסכימה להתחתן עם הברון טוזנבך, אותו היא מעריצה, אבל אינה אוהבת. היא מקבלת תעודת הוראה ומתכננת ומתכוונת לעזוב עם הברון, אולם הוא נורה בידי סוליוני בדו-קרב חסר טעם. אף-על-פי-כן היא מחליטה לעזוב ולהקדיש את חייה לעבודה ולשירות.
  • אנדרי, סרגיביץ' פרוזורוב – אחיהן של שלוש האחיות. במערכה ראשונה, הוא איש צעיר הצועד בדרך המלך לקבל משרת פרופסור במוסקבה. במערכה שנייה, אנדרי כמה לימיו כסטודנט שחלם על החיים במוסקבה, אך עכשיו הוא תקוע בעיר עם תינוק ועבודה כמזכיר מועצת המחוז. במערכה שלישית, חובותיו של אנדרי מגיעים ל-35,000 רובלים והוא נאלץ למשכן את הבית, למרות שהוא אינו מספר לאחיותיו ואינו משאיר להן כלום. במערכה הרביעית אנדרי הוא צל של עצמו, כעת הוא אב לשניים. הוא מודע לכך שהוא כישלון ושהוא מהווה מושא ללעג בעיר מכיוון שהוא החבר היחידי במועצת המחוז, שבה פרוטופופוב, מאהבה של אשתו, משמש כיושב ראש.
  • נטשה, (נטליה איבנובנה) – מושא אהבתו של אנדרי בראשית המחזה, ומאוחר יותר אשתו. היא מתחילה את המחזה כאישה צעירה חסרת ביטחון, מגושמת שלבושה בעליבות. האחיות שמות ללעג את החגורה הירוקה שהיא לובשת, והיא פורצת בבכי. ככל הנראה אין לה משפחה משלה ולא נמסר לנו שמה לפני נישואיה. במערכה השנייה אנו פוגשים נטשה אחרת לחלוטין. היא נהפכת לסמכותית ומשתמשת בקשר שלה עם אנדרי כדרך לתמרן את האחיות למלא אחר רצונה. היא מתחילה לנהל רומן עם פרוטופופוב, ראש מועצת המחוז (שלעולם אינו נראה) ונואפת באנדרי ללא נקיפות מצפון. במערכה השלישית, היא נהפכת לשתלטנית יותר, ומתעמתת עם אולגה שמתעקשת להחזיק את אנפיסה, המשרתת הזקנה והנאמנה, עליה היא פוקדת לעמוד בנוכחותה, ונתקפת בהתקף זעם כשהיא אינה ממלאת אחר רצונה. במערכה הרביעית אנחנו נוכחים לדעת שהיא קיבלה לידיה את השליטה על משק הבית מבעלה החלש, והאחיות נתונות לחסדיה, ומתכוונת לשנות לחלוטין את המקום כראות עיניה. נטשה מפגינה רשעות וחוסר רגישות כלפי כולם פרט לילדיה, שעליהם היא מרעיפה אהבה מוגזמת. בסיום המחזה היא הדמות המאושרת ביותר, מכיוון שהשיגה את כל אשר התאוותה לו. ניתן לייחס את רשעותה של נטשה מבחינה פסיכולוגית לאופן שבו שמים אותה ללעג במערכה הראשונה, אולם ייתכן שגורלה לא שפר עליה. ניתן לראות בניצחונה כמייצג מעמד נמוך שמיסודו אינו רגיש מעל העידון של מעמד האריסטוקרטיה (כמו לופכין במחזהו של צ'כוב "גן הדובדבנים") ולפרש אותה באופן זה פוליטית.
  • קוליגין, פיודור איליץ' – בעלה המבוגר של מאשה ומורה ללטינית בבית ספר תיכון. קוליגין הוא אדם שמח, אדיב, שאוהב באמת ובתמים את אשתו, ואת אחיותיה, למרות שהוא מודע לחוסר נאמנותה. במערכה הראשונה הוא עושה מעשה טפשי ומעניק לאירינה מתנה שהוא נתן לה בעבר ומתבדח עם הרופא על חשבון נטשה. אולם הוא נהיה יותר ויותר סימפטי כלפיה ככל שהרומן של משה מתפתח. בזמן השריפה במערכה השלישית, הוא מתוודה בפני אולגה שהיה יכול לשאת אותה לאישה- החיבה העמוקה בין השניים נרמזת במקומות רבים לאורך המחזה, אפילו בסצינות הרציניות ביותר. הוא נוטה לשים ללעג את הדמויות האחרות על-מנת להרגיע את האווירה. אמנם זה לא תמיד צולח בידו, אבל עולה בידו לנחם את אשתו באמצעות ההומור ברגעים הקשים ביותר עבורה - ברגעי השיא של המחזה. בסיום המחזה, הוא מקבל בחזרה את אשתו, למרות שהוא מודע למעלליה הרומנטיים מאחורי גבו.

החיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ורשינין, אלכסנדר איגנטיביץ'סגן אלוף המפקד על יחידת תותחנים, ופילוסוף באופיו. הוא הכיר את אביהן של האחיות במוסקבה ומשוחח איתן על ימי ילדותן, בו נהגו לכנותו "רב-סרן חולה אהבה". חרף היותו נשוי, הוא מנהל רומן עם מאשה, אולם נאלץ לסיים אותו כשהיחידה שלו מועברת. הוא מרבה להזכיר את ניסיונות ההתאבדות של אשתו (לו שתי בנות), אולם נדמה שהוא התרגל לבעיותיו מבית. נאומו הראשון, העוסק בתקוותו לעתיד האנושות, נוגע עמוקות ללבה הרחום של משה, שמכריזה: "אני אשאר לארוחת צהריים".
  • טוזנבך, ניקולאי ליבוביץ'ברון, סגן בצבא ומכוער מאוד במראהו. טוזנבך נוטה להתפלסף כדי להיות אחד מהחבר'ה ועל מנת להרשים את אירינה. הוא מאוהב באירינה מזה חמש שנים ועוזב את הצבא כדי לעבוד, בניסיון להרשים אותה. סוליוני נוטה להקניט אותו ובמערכות השלישית והרביעית יוצא קצפו על סוליוני עד שסוליוני מזמינו לדו-קרב. טוזנבך נהרג בדו-קרב, והחתונה המתוכננת בינו לבין אירינה אינה יוצאת לפועל.
  • סוליוני, וסילי וסיליביץ' – סרן בצבא, סוליוני גס בהתנהגותו, אינו מקובל בחברה ומהווה מעין טיפוס של אנטי גיבור מודרני. הוא מאוהב באירינה ומנסה לשים ללעג את הברון, כדי לגרום לעצמו להיראות טוב יותר, אך לדעתה של אירינה הוא גס ולא מושך. הוא מבזבז חלק נכבד מזמנו, בניסיון שאינו מיטיב עמו לשים ללעג את הברון, שהוא הדבר הקרוב ביותר שיש לו לחבר, ומסיים את המחזה בהריגתו בדו-קרב חסר טעם. מצוין שהוא דומה מאוד במראהו למשורר לרמונטוב, הן בפנים והן באישיות והוא נוהג לצטט אותו. הוא נוהג לשאת עמו בקבוק בושם ובאופן אובססיבי מתיז על ידיו וגופו, על מנת להסוות את ריחו הבואש.
  • צ'בוטיקין, איבן רומנוביץ' – רופא צבאי בן שישים. צ'בוטיקין מתחיל את המחזה כקשיש נעים הליכות, מבדר אך מוזר, ידיד המשפחה ומרעיף על אירינה סמובר, מתנה יקרה מאוד. מאוחר יותר במערכה השלישית, בעודו שתוי, הוא סובל ממשבר קיומי וחושף בפני כולם את הרומן של נטשה ופרוטופופוב. למרות שהוא אהב את אימן של האחיות (ששמה אינו מוזכר במחזה), כשהייתה נשואה. (לדעת חלק מהמבקרים ייתכן שאירינה היא בתו של צ'בוטיקין, אולם אין שום הוכחה חותכת לכך).
  • פדוטיק, אלכסיי פטרוביץ'סגן משנה, פדוטיק מסתובב בבית ומנסה לבטא את אהבתו לאירינה בכך שהוא קונה לה מתנות רבות. הוא גם צלם חובב, ומצלם את הקבוצה ואת אירינה. במערכה השלישית, הוא מאבד את כל רכושו בשריפה, אולם שומר על טבעו העליז.
  • רודה, ולדימיר קרלוביץ' – סגן משנה, רודה מלמד חינוך גופני בבית הספר.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרפונט – שוער זקן במועצת המחוז. פרפונט הוא אדם זקן שסובל משמיעה לקויה. הוא נוהג לדקלם עובדות סתמיות, שבדרך כלל קשורות למוסקבה.
  • אנפיסהאומנת במשק הבית של המשפחה, בת 81 ועבדה עבור משפחה פרוזורוב כל חייה. במהלך המחזה מסופר שנטשה מתעבת אותה מכיוון שבגילה המופלג היא חסרת תועלת, אולם בהמשך אולגה משכנת אותה בדירתה, מעבר להישג ידה של נטשה ולשביעות רצונה של נטשה.

דמויות בלתי נראות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "שלוש אחיות" מכיל מספר רב של דמויות שמרבים לספר, אולם לעולם לא רואים אותן. אלו כוללות את פרוטופופוב, ראש מועצת המחוז ומאהבה של נטשה; אשתו האובדנית של ורשינין ושתי בנותיו, ובוביק וסופי הקטנה - ילדיהם של אנדרי ונטשה. סטיאן (J. L. Styan) טוען בספרו The Elements of Drama שבמערכה האחרונה תיקן צ'כוב את הטקסט על מנת להראות שפרוטופופוב הוא אביה האמיתי של סופיה: "הם ילדיהם של האבות עליהם מסופר" – אנדרי דוחף את העגלה של בוביק, ופרוטופופוב יושב עם סופיה. ‏[2][3]

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הראשונה נפתחת כשאולגה (האחות הבכורה) עובדת כמורה בבית הספר, אולם בסיום המחזה היא מתמנה למנהלת בית הספר, קידום שאין לה כל עניין בו. מאשה, האחות האמצעית והאמנית של המשפחה (היא למדה להיות פסנתרנית קונצרטים), נישאת לפיודור איליץ' קוליגין, מורה בבית הספר. בזמן נישואיה, מאשה, שצעירה ממנו, הוקסמה ממה שהיא ראתה כחוכמה, אולם כעבור שבע שנים, היא סבורה שהדקדקנות שלו ומעשיו המטופשים הם ניסיון לפצות על הריקנות החוצצת ביניהם. אירינה, האחות הצעירה, חדורת ציפיות, ומדברת אודות חלומותיה להגיע למוסקבה ולפגוש את מושא אהבתה האמיתי. שלוש האחיות גדלו במוסקבה, וכולן משותקקות לשוב לתיחכום ולאושר שהיו מנת חלקן אז. אנדרי הוא הבן היחיד במשפחה והאחיות מעריצות אותו. הוא מאוהב בנטליה איבנובנה (נטשה), שהיא בחורה פשוטה וסובלת מיחסן הלגלגני של האחיות. המחזה נפתח ביום השנה הראשונה למות אביהן, אולם זהו גם יום הולדתה של אירינה, וכולם, בכלל זה החיילים (בהנהגתו של ורשינין האציל), נושאים בקרבם מידה של אידאליזם אצילי, ומגיעים לברך אותה. ממש לקראת סיום המערכה, אנדרי מתייחד עם נטשה, מתוודה בפניה על רגשותיו כלפיה ומבקש ממנה להינשא לו.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השנייה נפתחת 21 חודשים לאחר מכן כשאנדרי ונטשה מביאים לעולם את ילדם הראשון, תינוק ושמו בוביק. נטשה מנהלת רומן עם פרוטופופוב, הבוס של אנדרי, דמות שמוזכרת במחזה, אולם לעולם איננו רואים אותה. משה שבה הבייתה מבילוי בחוץ כשהיא סמוקה, וניכר בבירור שהיא והמלווה שלה, סגן-אלוף ורשינין, נרגשים מהרומן הסודי שלהם. רוצים לעשות מסיבה בבית, אולם נטשה בעורמתה מחבלת בכך, לדאבון לב כולם. טוזנבך וסוליוני מכריזים על אהבתם לאירינה.

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השלישית נפתחת כעבור שנה בחדרן של אולגה ואירינה (סימן ברור לכך שנטשה השתלטה על משק הבית, מכיוון שבעבר היא ביקשה מהן לחלוק ביחד את החדר, כדי שבנה יוכל לקבל חדר משלו). פרצה שריפה בעיר וכתוצאה ממשבר זה, אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר, נושאים עמם שמיכות ובגדים על מנת להגיש עזרה. אולגה, מאשה ואירינה כועסות על כך שאחיהן אנדרי מישכן את הבית, על מנת להחזיר את הכספים שהפסיד בהימורים והאציל את הסמכויות לאשתו. אולגה הנוכחת באכזריותה של נטשה כלפי אנפיסה, המשרתת הקשישה, מנסה לעמוד לצידה, אולם אינה מצליחה בכך. מאשה, מתוודה בפני אחיותיה על אהבתה לורשינין ("אני מאוהבת, מאוהבת... מאוהבת באיש הזה..."). בשלב מסוים, קוליגין (בעלה) נכנס לתוך החדר, מצהיר על אהבתו כלפיה ויוצא משם. אירינה נואשת בשל משלח ידה, היא עוסקת בהוראה. היא אפילו ממורמרת בשל שאיפותיה המטופשות והחינוך שלה (אני כבר לא זוכרת איך אומרים באיטלקית חלון או תקרה"). בעידודה של אולגה היא מחליטה להיענות להצעות הנישואים של טוזנבך למרות שהיא אינה אוהבת אותו. צ'בוטקין מועד אל החדר בעודו שתוי, מפיל שעון שהיה שייך לאמן של האחיות, אותה אהב והשעון מתנפץ על הרצפה. אנדרי בהתפרצות של שנאה עצמית, מספר על חוסר התכלית של החיים ואכזבתו מאופיה של נטשה ומתחנן בפני האחיות שיסלחו לו על הכול.

מערכה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הרביעית והאחרונה נערכת בגן השייך לבית פרוזורוב. החיילים, שכעת הם ידידי המשפחה, מתכוננים לעזוב את האזור. מתיחות רוחשת מתחת לפני השטח, מכיוון שסוליוני הזמין את הברון לדו-קרב, אולם טוזנבך מתכוון להסתיר זאת מאירינה. הוא ואירינה משוחחים שיחה קורעת לב, בה היא מתוודה בפניו שהיא אינה יכולה לאהוב אותו ("הלב שלי כמו פסנתר כנף מפואר שנעלו אותו והמפתח אבד"). בדיוק כשהחיילים עוזבים, נשמע קול ירייה, ומעט לפני שהמחזה מסתיים מגיעה הידיעה על מותו של טוזנבך בדו-קרב. מאשה מתייפחת בזרועותיו של ורשינין, אבל בעלה מקבל אותה בזרועות פתוחות בחזרה. אולגה נענית בחוסר רצון להצעה לנהל את בית הספר בו היא מלמדת. היא לוקחת עמה את אנפיסה, וכך מצילה את הישישה מאכזריותה של נטשה. גורלה של אירינה אינו ברור, אבל אפילו כשהיא מבכה את מותו של טוזנבך, היא מעוניינת לשמור על עבודתה כמורה. נטשה נותרת בעלה הבית ומשגיחה על הכול ("מה המזלג עושה על הספסל הזה?" (צועקת)). אנדרי תקוע בנישואיו עם שני ילדים, שתי הנפשות היחידות שנטשה באמת אוהבת. כשהמחזה מסתיים, שלוש האחיות מתבוננות בעצב בחיילים העוזבים לקול צלילי תזמורת המנגנת שיר לכת. כשצ'בוטיקין שר "ט-ר-רה בום-בום-די-בום" לעצמו. השורות האחרונות של אולגה מבטאות את הבלבול אותו הן חשות בנוגע לסיבה לסבל ולשמחה הטמונים בחיים: "אם רק היינו יודעות! אם רק היינו יודעות!".

הצגת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נכתב עבור התיאטרון האמנותי של מוסקבה. הצגת הבכורה שלו הייתה ב-31 בינואר 1901, בבימויים של קונסטנטין סטניסלבסקי וולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו. סטניסלבסקי גילם את דמותו של ורשינין בעוד ששלוש האחיות היו: אולגה קניפר (שבשבילה צ'כוב כתב את תפקידה של מאשה), מרגריטה סאוויצקאיה כאולגה ומריה אנדרייבה בתפקיד אירינה. מריה לילינה (אשתו של סטניסלבסקי) שיחקה את נטשה, וסבולוד מיירהולד גילם את דמותו של טוזנבך, מ. גרומוב היה סוליוני ואלכסנדר ארטיום היה צ'בוטיקין. ‏[4] ההצגה התקבלה בביקורות מעורבות. צ'כוב חש שסטניסלבסקי שהבימוי הנמרץ של סטניסלבסקי עירפל את הדקויות של המחזה, ושרק קניפר הפגינה את ההתפתחות בדמות באופן שהוא התכוון לו. לפי השקפתו של הבמאי החשוב היה להראות את התקוות, השאיפות והחלומות של הדמויות, אולם הקהל התרגש בעיקר מהחמלה שחש כלפי בדידותן של האחיות, מיאושן ומכך שלבסוף השלימו עם מצבן בלי להתלונן. אף-על-פי-כן היצירה זכתה לפופולריות ובמהרה נהפכה לחלק מהרפרטואר של התיאטרון. ‏[5][6]

ההצגה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון חיפה - 31 בינואר 1967

2. תיאטרון הקאמרי - יוני 1976

3. תיאטרון הקאמרי - אוקטובר 1990 (עם הסטודיו בהנהלת ניסן נתיב)

4. תיאטרון באר שבע - 11 בדצמבר 1990

5. הבימה - יוני 1994

6. תיאטרון גשר - 1997

7. אנסמבל עיתים בשיתוף התיאטרון הקאמרי - מרץ 2005

  • יוצרים: במאית - רנה ירושלמי, מתרגם - דורי פרנס, עיצוב תפאורה - רנה ירושלמי וטליה אורבך, עיצוב תלבושות - יהודית אהרון, הלחנת מוזיקה - אבי בללי, עיצוב תאורה - אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב תנועה - סלי אן פרידלנדר.
  • שחקנים: ורשינין - נעם בן אזר, מאשה - נועה ברקאי, אולגה - רינת הרדוף, קוליגין - עמנואל חנון, נטשה - קארין טפר, אנדרי - צבי סהר, פדוטיק/פרפונט - גיא סלמן, טוזנבך - עופר עמרם, אנפיסה - עידית צור, אירינה - מיכל קלמן, סוליוני - מאיר שובל, צי'בוטיקין - ערן שראל.

8. תיאטרון אנסמבל הרצליה - ספטמבר 2010

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rayfield, Donald (1997). "Three Sisters". Anton Chekhov: A Life. London: Harper Collins. p. 515. ISBN 978-0-0025-5503-6.
  2. ^ Styan, John L. (1960). The Elements of Drama. Cambridge, England: Cambridge University Press. p. 209. ISBN 0-521-09201-9.
  3. ^ Three Sisters Act 4, Julius West's translation: "NATASHA: Mihail Ivanitch Protopopov will sit with little Sophie, and Andrei Sergeyevitch can take little Bobby out. ... [Stage direction] ANDREY wheels out the perambulator in which BOBBY is sitting."
  4. ^ Efros, Nikolai (2005). In Gottlieb, Vera. Anton Chekhov at the Moscow Art Theatre. London: Routledge. p. 15. ISBN 978-0-4153-4440-1.
  5. ^ Allen, David (2000). Performing Chekhov. London: Routledge. pp. 27–28. ISBN 978-0-4151-8934-7.
  6. ^ Hingley, Ronald (1998). Five Plays. Oxford, England: Oxford University Press. p. xix. ISBN 978-0-192-83412-6.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]