וסבולוד מיירהולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וסבולוד מיירהולד

וסבולוד אמילייביץ' מיירהולדרוסית:Всеволод Эмильевич Мейерхольд; ‏ 9 בפברואר 1874 פנזה -3 בפברואר 1940 מוסקבה) היה במאי, שחקן תיאטרון ומפיק רוסי ממוצא גרמני.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסבולוד מיירהולד נולד בשם "קארל קזימיר תאודור מיירהולד" בעיר פנזה ברוסיה ב-28 בינואר, לפי לוח השנה הגרגוריאני 9 בפברואר 1874 במשפחה לותרנית ממוצא גרמני. אביו היה מייצר היינות אמיל פיודורוביץ' מיירהולד (Meyerhold) ואמו היית אלווינה לואיטגרד דנילובנה נזה (Neese) או ון דר נזה, בת למשפחה של גרמנים בלטים. וסבולוד היה הקטן שבין שמונת ילדיהם.

אחרי סיום לימודי התיכון, מיירהולד למד משפטים באוניברסיטת מוסקבה אך לא סיים. התלבט הרבה בין אהבתו לתיאטרון ובין משיכתו לקריירה של כנר. בסופו של דבר נכשל באודישן שהתקיים בעד התקן של כנר שני בתזמורת האוניברסיטה וב1896 נרשם לבית הספר הפילהרמוני לדרמה במוסקבה. בגיל 21 המיר את דתו לנוצרית אורתודוקסית ובחר בשם הפרטי וסבולוד, לפי הסופר הרוסי וסבולוד גארשין, שאת כתיבתו אהב.

הקריירה בעולם התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של מיירהולד, מאת הצייר אלכסנדר גולובין

את קריירת המשחק התחיל עוד כסטודנט בהדרכתו של ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו, מייסד התיאטרון האמנותי של מוסקבה (מ.ה.ת.) מיירהולד שיחק בתיאטרון זה ב-19 תפקידים, ביניהם את ואסילי שויסקי במחזה "הצאר פיודור יואנוביץ'", את איוואן האיום במחזה "מותו של איוואן האיום", שתיהן יצירות מפרי עטו של אלכסיי טולסטוי וכן את טרפלב ב"השחף" מאת צ'כוב. אחרי שעזב את התיאטרון "מ.ה.ת." בשנת 1902 השתתף מיירהולד כשחקן וכבמאי במספר פרויקטים תיאטרוניים.

כל פרויקט היווה מעין מעבדה לניסוי שיטות בימוי חדשות. מיירהולד עצמו התגלה כאחד מחסידי הגישה הסימבוליסטית ויישם אותה בעיקר בתקופת עבודתו כמפיק ראשי בתיאטרון ורה קומיסרז'בסקיה בשנים 1907-1906.לאחר מכן הוזמן לשוב לתיאטרון האמנותי מ.ה.ת. על מנת להמשיך בדרכיו הנסיוניות.

בנוסף התאפשר לו בעשור 1917-1907 לעבוד כראות עיניו בכמה תיאטראות אימפריאליים בסנקט פטרבורג, תוך מתן פירוש חדשני למחזות קלאסיים והפקת יצירות של מחברים ומשוררים בני זמנו, השנויים אז במחלוקת כמו פיודור סולוגוב, זינאידה גיפיוס ואלכסנדר בלוק. בהפקות הנ"ל ניסה מיירהולד להשיב את אמנות המשחק למסורות הקומדיה דל'ארטה תוך התאמתן למציאות התיאטרלית המודרנית. את השקפתו התאורטית על "התיאטרון הקונדיציונלי" פרש בספרו "על התיאטרון" משנת 1913

מיירהולד ב-1898 כשהתכונן לשחק את התפקיד של טרפלב ב"שחף" של צ'כוב

מהפכת אוקטובר בשנת 1917 עוררה בו תקוות רבות. הפך בעקבותיה לאחד הפעילים הנלהבים ביותר של התיאטרון הסובייטי החדש. בשנת 1918 הצטרף למפלגה הבולשביקית ושיתף פעולה עם אולגה קמנבה, מנהלת מחלקת התיאטרון של הקומיסרות לחינוך ולהשכלה, שקלטה אותו כבכיר באותה מחלקה. שניהם ניסו לבצע רפורמה רדיקלית בתיאטראות הרוסיים שהולאמו בהתאם לתורה הכלכלית הקומוניסטית. כשבמאי 1919 חלה מיירהולד בשחפת ונאלץ לצאת לתקופת הבראה בדרום, קומיסר החינוך והתרבות, אנטולי לונאצ'ארסקי השיג את הסכמתו של לנין על מנת לרסן את המדיניות הזאת לטובת גישה שמרנית יותר וביוני 1919 פיטר את אולגה קמנבה מתפקידה בקומיסרות.

אחרי שובו למוסקבה, בשנת 1920 ייסד מיירהולד תיאטרון משלו שנודע החל משנת 1923 ועד 1938 בשם "תיאטרון מיירהולד". הוא נאלץ להמשיך להתעמת עם עקרונות התיאטרון האקדמיסטי המועדף על המשטר וטען שגישה מיושנת זו אינה מסוגלת למצוא שפה אמנותית ההולמת את המציאות המשתנה. שחקניו התבקשו לשחק בהתאם לשיטת אימונים ייחודית שהבמאי קרא לנ "ביומכניקה" אותה לימד בבית הספר למשחק שייסד. שיטות קונסטרוקטיביסטיות ואפקטים בסגנון קירקסי באו לידי ביטוי במוצלחות שבעבודותיו באותה תקופה: ההצגות של "המנדט" מאת ניקולאי ארדמן, "מיסתריה-בופה" מאת מאיאקובסקי, "הקרנן אציל-הנפש" מאת פרנאן קרומלינק, "מותו של טרלקין" מאת אלכסנדר סוחובו-קובילין. מאיאקובסקי שיתף פעולה עם מיירהולד בכמה הזדמנויות ואף יש אומרים כי כתב את "הפשפש" במיוחד בשבילו. מיירהולד המשיך להציג את יצירות מאיאקובסקי גם אחרי התאבדות המשורר.

מיירהולד תרם לקידום הקריירה המקצועית של כמה מגדולי השחקנים הקומיים של ברית המועצות, ביניהם סרגיי מרטינזון, איגור אילינסקי ואראסט גארין. אחת מהפקותיו הבלתי נשכחות של מיירהולד הייתה "מבקר המדינה" משנת 1926.

טכניקת המשחק של מיירהולד הייתה מיסודה מנוגדת לשיטת המשחק method acting שהייתה נהוגה בארצות הברית. בעוד שלפי ה-method acting נדרש מהשחקן לשלב בתוך התפקיד זכרונות אישיים על מנת ליצור את המוטיבציה הפנימית המתבקשת, אצל מיירהולד הדגש הושם על החיבור בין תהליכים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. הוא הנחה את השחקנים להתמקד בלימוד המחוות והתנועות כדרך לביטוי גופני של הריגושים. בעקבות סטניסלבסקי מיירהולד היה אומר שהמצב הרגשי של השחקן נקשר במצב גופו ולהיפך באופן הדוק ביותר. על ידי אימון ואימוץ של תנוחות, מחוות ותנועות ניתן, לפי מיירהולד, לשחזר את האמוציות הנדרשות. מיירהולד אף פיתח כמה מבעי גוף לשימוש השחקנים במטרה להקל אל הבעת ריגושים וסוגי אופי ספציפיים.

הבמאי נתן השראה לכמה מתלמידיו, אמנים ובמאי קולנוע מהפכניים, כדוגמת סרגיי אייזנשטיין. בסרטיו, איזנשטיין הנחה את השחקנים לפי המסורת של מיירהולד. הוא ליהק את השחקנים לפי המראה ומבעם ופעל בעקבות שיטות המשחק המסוגנן של מיירהולד. למשל בסרטו "שביתה" הבורגנים הם תמיד שמנים, שותים, אוכלים ומעשנים, בעוד שהפועלים נראים יותר אתלטיים.

מיירהולד התנגד בחריפות ל"ריאליזם הסוציאליסטי". בשנות ה-1930 המוקדמות כשסטלין דיכא את כל צורות האוונגרד והנסיוניות באמנויות, עבודותיו של מיירהולד הוכרזו כעוינות וזרות ל"אדם הסובייטי". תיאטרונו נסגר בפקודת השלטון בינואר 1938. סטניסלבסקי החולה שניהל עדיין את המוסד היוקרתי "התיאטרון האקדמי למוזיקה" הקרוי על פי שמו ושל נמירוביץ'-דנצ'נקו, הזמנין אותו לנהל את להקתו. אולם סטניסלבסקי נפטר באוגוסט 1938.

מעצרו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פוטו רצח" של מיירהולד בעת מעצרו על ידי הבולשת הסובייטית בשנת 1938

מיירהולד ניהל את התיאטרון של סטניסלבסקי כמעט שנה עד שנעצר בלנינגרד ב-20 ביוני 1939. זמן קצר אחר כך, ב-15 ביולי 1939 אשתו, השחקנית זינאידה רייך נרצחה בדקירות סכין מרובות בדירתם במוסקבה. מאוחר באותה שנה מיירהולד עבר עינויים במרתפי הק.ג.ב. כאשר חוקריו אילצו אותו להודות שריגל למען שירותי המודיעין היפאנים והבריטים. לאחר מכן הוא שלל את "הודאותיו" במכתב שכתב למולוטוב. תיקו של מיירהולד בארכיון הבולשת הסובייטית כולל את אותו מכתב:

החוקרים התחילו להשתמש בכוח נגדי, אדם חולה בן 65. אילצו אותי לשכב עם הפנים מטה והכו אותי על כפות רגליי ועל גבי עם רצועת גומי... בימים הבאים כשרגליי התכסו בחבורות מפושטות במקומות הפגועים בגלל דימומים פנימיים, הם שוב הכו ברצועה על אותם החבורות הכחולות -צהובות והכאב היה כה עז שהרגשתי כאילו שפכו מים רותחים על אותם המקומות הרגישים. צרחתי ובכיתי מרוב כאב.

כשנשכבתי על המיטה ונרדמתי, אחרי 18 שעות חקירה, כדי לחזור לשם כעבור שעה, התעוררתי מגניחותי של עצמי ומזעזועים כמו של חולה טיפוס הבטן בשלבים הסופניים.

האמן נידון למוות ב-2 בפברואר 1940 והוצא להורג ביריות למחרת היום. הממשלה הסובייטית טיהרה אותו מכל אשמה בשנת 1955 בשלבים הראשונים של הדסטליניזציה.

נשותיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיירהולד ואשתו השנייה, השחקנית זינאידה רייך

מיירהולד התחתן לראשונה בשנת 1896 עם אולגה מונט, איתה היו לו שלוש בנות. מריה, הבת האחרונה הייתה שחקנית ובמאית תיאטרון נשואה לואסילי מרקורייב שחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי.

מאוחר יותר מיירהולד פגש את השחקנית זינאידה רייך (גרושתו של סרגיי יסנין) שהפכה לתלמידתו. הם התאהבו ואז התגרש מאשתו כדי לשאת את זינאידה. זינאידה רייך הייתה גרושה והיו לה שני ילדים מנישואיה הקודמים. חתונתם התקיימה בשנת 1922. זינאידה רייך נרצחה בשנת 1939, זמן קצר לאחר מעצר בעלה.

מתפקידיו כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1898 - ואסילי שויסקי במחזה "צאר פיודור יואנוביץ'" מאת אלכסיי טולסטוי, בבימויים של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו
  • 1898 - הנסיך של אראגון ב"סוחר מוונציה" מאת שייקספיר
  • 1898 - טרפלב ב"השחף" מאת צ'כוב - בבימויים של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו
  • 1899 - איוואן האיום ב"מותו של איוואן האיום" מאת אלכסיי טולסטוי -בבימויים של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו
  • 1899 - טירסיאס - ב"אנטיגונה" מאת סופוקלס
  • 1899 -יוהנס - ב"אנשים בודדים" מאת גרהרט האופטמן -בבימויים של סטניסלבסקי ונמירוביץ' -דנצ'נקו
  • 1901 - טוזנבך - ב"שלוש אחיות" מאת צ'כוב - בבימויים של סטניסלבסקי ונמירוביץ' -דנצ'נקו

עבודות בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1918 - מיסתריה בופה - מאת ולדימיר מאיאקובסקי
  • 1920 - השחר מאת אמיל ורהארן
  • 1922 - הקרנן אציל-הנפש מאת פרנאן קרומלינק
  • 1922 - מותו של טרלקין מאת א. סוחובו-קובילין
  • 1923 - האגם לול מאת אלכסיי פאיקו
  • 1923 - הלילה מאת מרסל מרטינה (בתרגום מצרפתית לרוסית:Земля дыбом -האדמה במערבולת
  • 1924 - ד.א. (או "ת.ל" - "תן לאירופה") מאת פוגאייצקי לפי איליה ארנבורג
  • 1924 — היער מאת אלכסנדר אוסטרובסקי
  • 1925 - המורה בובוס מאת א. פאיקו
  • 1925 - המנדט מאת ניקולאי ארדמן
  • 1926 - מבקר המדינה (ה"רביזור") מאת גוגול
  • 1928 - מרבה דעת-מרבה מכאוב מאת אלכסנדר גריבויידוב
  • 1929 - הפשפש מאת מאיאקובסקי
  • 1929 - מפקד הצבא מס.2 מאת איליה סלווינסקי
  • 1930 - המרחץ מאת מאיאקובסקי
  • 1931 - Список благодеяний - רשימת החסדים מאת יורי אולשה
  • 1933 - החתונה של קרצ'ינסקי מאת א. סוחובו-קובילין
  • 1934 - הגברת עם הקמליות - מאת דיומא הבן
  • 1935 - 33 התעלפויות לפי סיפורים מאת צ'כוב ("יובל", "הצעה", "הדוב")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]