גן הדובדבנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סצנה מהמערכה השלישית של ההפקה הראשונה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה

גן הדובדבניםרוסית: Вишнëвый сад או Vishnevyi sad) הוא מחזהו האחרון של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. הצגת הבכורה של גן הדובדבנים נערכה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה, ב-17 בינואר 1904, בבימויו של קונסטנטין סטניסלבסקי. אך בעוד צ'כוב ראה במחזה קומדיה ואכן הוא מכיל מרכיבים של פארסה, סטניסלבסקי ביים אותו כטרגדיה. כך, מאז ההפקה המקורית, טיבו הדואלי של המחזה הפך לסוגיה עימה מתמודדים במאיי המחזה.

המחזה עוסק באישה רוסיה ממעמד האצולה ובני משפחתה, עם שובם לאחוזה המשפחתית (שכוללת גן דובדבנים גדול ובעל שם), ממש לפני שהוא מוצע למכירה פומבית, בשל אי-תשלום המשכנתא. המשפחה מקבלת הצעות שונות להציל את האחוזה, אולם בסופו של דבר אינה נוקטת באף צעד להצילה. כך, האחוזה נמכרת בסופו של המחזה לבנו של צמית לשעבר והמשפחה עוזבת את האחוזה לקול כריתת גן הדובדבנים.

גן הדובדבנים סובב סביב נושאים של עקרות תרבותית – הן חוסר הצלחתה של האריסטוקרטיה לשמור על מעמדה והן חוסר הצלחתה הבורגנות למצוא משמעות בחומרנות שנהפכה למנת חלקה בתקופה שעליה מסופר במחזה. בכך, המחזה משקף את יחסי הכוחות הסוציו-אקונומיים שפעלו ברוסיה במפנה המאה העשרים, בכללם עלייתו של המעמד הבינוני לאחר ביטול הצמיתות באמצע המאה ה-19 ושקיעתה של האריסטוקרטיה. אך לא רק את יחסי הכוחות ברוסיה עצמה הוא משקף, אלא את יחסי הכוחות שפעלו ברחבי העולם באותה עת.

מאז ההפקה הראשונה בתיאטרון האמנותי, תורגם ועובד המחזה לשפות רבות, הוצג ברחבי תבל והפך לקלאסיקה בדרמה העולמית. מספר במאים בעלי שם בעולם ביימו את המחזה, הגם שכל אחד מהם פירש אותו בצורה שונה. בין במאים אלו ניתן למנות את צ'ארלס לוטון, פיטר ברוק, אנדריי סרבן, אווה לה גליאן, ז'אן-לואי בארו, טירון גות'רי וג'ורג'יו סטרלר.

השפעתו של גן הדובדבנים ניכרת בעבודותיהם של מחזאים רבים, בכללם יוג'ין או'ניל, ג'ורג' ברנרד שו וארתור מילר.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטין סטניסלבסקי בתפקיד לאוניד גאייב בהפקת גן הדובדבנים בתיאטרון האמנותי, 1922
  • רנייבסקיה, ליובוב אנדרייבנה (לובה) – בעלת האחוזה. רנייבסקייה היא הציר המרכזי המניע את המחזה. דמות סמכותית ופופולרית, המייצגת את גאוותה של האצולה הישנה, שנפלה ממרום מעמדה ועומדת מול בזמנים קשים. היא מפגינה רגשות אהבה מעורבים בנוגע לביתה הישן, וצער על מות בנה, אלמנטים הטוענים אותה ברגשות עמוקים, שמונעים ממנה מלהתפתח לגרוטסקה אריסטוקרטית.
  • טרופימוב, פטר סרגייץ' (פטיה) – סטודנט ומושא אהבתה של אניה. טרופימוב מתואר כסטודנט ה"נצחי" (או בחלק מהתרגומים, כסטודנט "נודד"). כפרשן נלהב של האגף השמאלי בפוליטיקה, הוא מייצג את הגל הגואה של ההשקפה הפוליטית הרפורמית ברוסיה, שנאבקת כדי למצוא את מקומה בתוך האוטוקרטיה ברוסיה הצארית.
  • סימיונוב-פישצ'יק, בוריס בוריסוביץ' – שכן בעל אחוזה. עוד אחד מבני האריסטוקרטיה הישנה, שאחוזתה נתונה בקשיים. הוא מרבה לדבר על יוזמות עסקיות חדשות שעשויות להציל אותו, או מפציר ברנייבסקייה שתלווה לו כסף. דמותו מייצגת את האירוניה במצבה של האריסטוקרטיה: חרף מצוקתו הכלכלית, הוא מתואר במחזה כמי שנהנה מבטלה בחברתם של הגאייבים.
  • אניה – בתה של ליובוב, בת 17. היא יוצאת למסע לפריז בניסיון להציל את אמה מהמצוקה אליה נקלעה. היא אשה צעירה, חזקה ובעלת תושייה. היא מאוהבת בטרופימוב, ומאזינה לרעיונותיו המהפכניים, בין אם היא מבינה אותם לאשורם ובין אם לאו.
  • וריה – בתה המאומצת של ליובוב, בת 24. וריה היא אחת הדמויות האניגמטיות במחזה ומעלה שאלות רבות: מדוע רנייבסקייה מאמצת אותה? האם היא הבת הבלתי-חוקית של בעלה המנוח? האם היא בתו הממזרה של גאייב? וריה אדוקה בדתה, חמורת סבר ואף שתלטנית כלפי הסובבים אותה. היא מנהלת מערכת יחסים מסובכת עם לופכין, אליו היא קשורה רומנטית, הגם שאינה נענית לו.
  • גאייב, לאוניד אנדרייץ' (לוניה) – אחיה של רנייבסקייה. אחת הדמויות הקומיות ביותר במחזה ופטפטן בלתי נלאה. מכור למשחק הביליארד (אליו הוא פונה בעיתות של מבוכה). הוא סמל לחייה המנוונים של האריסטוקרטיה, השקועה בתרבות הפנאי, מה שהופך אותה לחסרת אונים אל מול פני השינוי. גאייב עושה מאמצים להציל את משפחתו ואחוזתו, אולם, לבסוף, כאופייני לאריסטוקרט, חסר את הדחף המניע לממש זאת.
  • לופכין, יירמוליי אלכסייץ' – איכר שהתעשר. לופכין הוא הדמות העשירה ביותר במחזה, אך מגיע ממעמד חברתי נמוך. ניגוד זה מאפיין את דמותו: הוא נהנה לחיות ברמת חיים גבוהה, אולם באותה עת הוא חדור רגשות אשמה בשל המעמד החברתי הנמוך ממנו הגיע והוא משקיע את מיטב זמנו וכוחותיו בעסקים. תכופות נהוג לאפיין אותו כדמות שאינה נוחה לבריות, בשל נטיות החמדניות. לבסוף הוא בוגד במשפחת גאייב, אולם אין דבר במחזה המעיד על כך: הוא מנסה בכל כוחותיו לסייע למשפחת גאייב, אך לשווא. לופכין מייצג את המעמד הבינוני העולה ברוסיה, אחד מהאיומים הרבים הרובצים לפתחה של האריסטוקרטיה.
  • שרלוטה איוואנובנה – אומנת. שרלוטה היא האומנת היחידה שמשפחת גאייב מוכנה שתלווה את אניה. היא דמות מלנכולית, שגדלה אצל אישה גרמניה, בלי להכיר את הוריה האמיתיים, שהיו אנשי קרקס. היא מבצעת פעלולי קלפים במסיבה במערכה השלישית ומשלימה עם הירידה במעמדה, כשהמשפחה מתפרקת, בפרגמטיות.
  • יפיחודוב, סימיון פאנטלייץ'מנהל חשבונות. מנהל החשבונות של אחוזתה של משפחת גאייב. הוא ביש מזל ומגושם מאוד. הוא סבור שהוא מאוהב בדונישה, ומבקש את ידה.
  • דונישה – משרתת צעירה. בדומה ללופכין, היא מהווה דוגמה אחרת לניעות חברתית ברוסיה של התקופה. בת איכרים שמועסקת כחדרנית של משפחת גאייב. דונישה אוהבת תשומת לב, בעלת נטייה למלודרמטיות ומתלבשת כליידי, כדי להתרברב. במובנים מסוימים היא מייצגת את אזלת כוחה של האריסטוקרטיה, מכיוון שלחדרנית ממעמד נמוך אין באופן רגיל את החופש להתלבש כמו ליידי ולפלרטט עם המשרתים. היא מאוהבת ביאשה.
  • פירס – משרת ותיק, קשיש בן 87. פירס המזדקן והתימהוני סבור שהאמנציפציה של הצמיתים הרוסים היא אסון ומדבר בנוסטלגיה על ימים עברו, שבהם כל אחד העריץ את האדונים, כמו ההורים והסבים של משפחת גאייב. היותו מטורלל בלתי מזיק הוא מקור להרבה מהעוקץ הטמון במחזה, ומביא לכלל ביטוי הרבה מהניוון השורה בסדר החדש במלמוליו המוזרים.
  • יאשה – משרת של רנייבסקייה. הדמות היחידה במחזה שאינה מסבירת פנים. יאשה מייצג את הדור הרוסי החדש והמנוכר, שמתעב את דרכי העלם הישנות והשקולות וסולל את הדרך למהפכה האלימה. הוא איש צעיר, גס רוח וחסר התחשבות שמשתמש בבושם זול. יאשה, כמו דונישה ושרלוטה, הוא הטוב ביותר שמשפחת גאייב יכולה להרשות לעצמה להעסיק. הוא מתחרה עם יפיחודוב על ליבה של דונישה, ומשתעשע בה.
  • עובר אורח – אדם שמפר את שלוות משפחת גאייב, בעודם מתבטלים באחוזתם במהלך המערכה השלישית. הוא מסמל את חדירתן של אידאולוגיות ותנועות חברתיות חדשות שמערערות את יציבות הסדר האריסטוקרטי ברוסיה במפנה המאה העשרים.
  • מנהל התחנה ופקיד הדואר – שניהם עובדי ציבור הנוכחים במסיבה של משפחת גאייב במערכה השלישית. אם כי שניהם בעלי תפקידים קטנים במערכה (פקיד הדואר מנסה לדקלם שיר, ומנהל התחנה מפלרטט עם דונישה), שניהם משמשים בעיקר כסמלים לגינוי האריסטוקרטיה הרוסית ב מאה ה-19 – פירס מעיר שבעוד שבעבר רקדו בנשפים אצלם גנרלים, ברונים, אדמירלים, הרי שהיום אלו הם פקיד הדואר ומנהל התחנה ואפילו הם לא באו בחשק רב.
  • אורחים, משרתים.

הרקע לכתיבת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר אירועים בחייו של צ'כוב שהיוו השראה ישירה לכתיבתו של גן הדובדבנים. כשצ'כוב היה בן שש עשרה, אמו נקלעה לחובות לבנאים אותם שכרה לבנות בית קטן. דייר לשעבר, בשם גבריאל סליבאנוב, הציע לסייע לה כלכלית, אולם בתמורה הוא רכש את הבית לעצמו מאחורי גבה. בערך באותו זמן, בית ילדותו ב-Taganrog נמכר על מנת לשלם את המשכנתה. תהפוכות כספיות ומשפחתיות אלו שהטביעו את חותמן על זכרונותיו, מופיעות בעלילת גן הדובדבנים.

בשלב מאוחר יותר בחייו, התגורר צ'כוב באחוזה כפרית בפרוורי מוסקבה, גילה עניין בגינון ונטע בעצמו גן דובדבנים. אחרי שעבר ליאלטה בשל בריאותו הרעועה, הצטער צ'כוב לשמוע שהאיש שרכש בעבר את אחוזתו, כרת את רוב הגן. כששב באחד מביקוריו ל- Taganrog, היה מבועת מההשפעה ההרסנית של בירוא היערות התעשייתי. ביערות הללו וביערות שבהם נפש באוקראינה, ליבלבה לראשונה תשוקתו האקולוגית (זו התבטאה בדמותו של ד"ר אסטרוב, שאהבתו ליערות היא שלוותו היחידה, כפי שהשתקפה במחזה מוקדם יותר שלו, "הדוד וניה"). גן דובדבנים מקסים וידוע קמעא ניצב בחוותה של משפחת ידידיו, בה בילה את חופשות ילדתו, ובסיפורו הקצר המוקדם " "Steppe"", צ'כוב מספר על נער צעיר החוצה את אוקראינה בינות לשדות של ניצות הדובדבנים. לבסוף, גנו של צ'כוב ביאלטה שרד לצד גן הדובדבנים כגלעד לאדם שרגשותיו כלפי עצים משתווים לרגשותיו כלפי תיאטרון. אכן, עצים הם תכופות גיבורים אילמים וסמליים, המשמשים כקורבנותיהם של סיפורים ומחזות, במידה כזאת שנוטים לראות בצ'כוב כסופר האקולוגי הראשון בתולדות אירופה.

צ'כוב כתב את גן הדובדבנים במשך מספר שנים, שנעו בין תקופות של שמחה חסרת דאגה לתסכול מייאש, אותו הוא החשיב כגובל בעצלנות (הוא כתב במכתב, "כל משפט שאני כותב מכה בי כברכה לבטלה.") במשך הזמן הזה תקפה אותו גם שחפת כרונית. צ'כוב שהיה דיסקרטי מטבעו, היה חשאי מאוד בנוגע להיבטים שונים של עבודתו, בכללם אפילו כותרת המחזה. בשלהי קיץ 1902 הוא עדיין לא חלק דבר אודות המחזה עם איש מבני משפחתו הקרובה או מעולם התיאטרון. רק על מנת לעודד את אשתו, אולגה קנייפר, שהתאוששה מהפלה, הוא גילה לה לבסוף את שם המחזה, לחש לה אותו, אף על פי שהשניים היו לבדם. צ'כוב היה כנראה מאוד שבע רצון משם המחזה והפגין תחושת ניצחון דומה כשגילה אותו כעבור חודשים מספר לסטניסלבסקי. באוקטובר 1903 היה סוף סוף המחזה גמור והוא שלח אותו לתיאטרון האמנותי. כעבור שלושה שבועות הגיע צ'כוב לחזרות במה שנדמה היה כניסיון שווא למחות את כל "הבכיינות" שסטניסלבסקי הוסיף למחזה. הסופר גם גיחך, ככל הנראה, כשהחליפו את המילה "גן", במילה הפרקטית יותר "מטע". הוא חש שבכך הוא תפש בצורה מושלמת וסמלית את חוסר התכליתיות של החיים.

אף על פי שמבקרים באותה עת היו חלוקים בדעתם לגבי המחזה, הרי שהצגת הבכורה של גן הדובדבנים בתיאטרון האמנותי, ב-17 בינואר 1904 (יום הולדתו של צ'כוב), נחלה הצלחה מיידית והמחזה הועלה כעבור זמן קצר ברבות מהערים הראשיות בפרובינציות. הצלחה זו לא הוגבלה לרוסיה לבדה, היות שהמחזה הוצג גם בארצות אחרות וזכה לתשבחות רבות גם כן. מעט לאחר הצגת הבכורה של המחזה, נסע צ'כוב לגרמניה בשל בריאותו הרעועה, וביולי 1904 הוא הלך לעולמו.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח בשעות הבוקר המוקדמות של יום קר בחדר הילדים שבאחוזת אבותיה של ליובוב אנדרייבנה רנייבסקייה, השוכנת באחת הפרובינציות של רוסיה בשנותיה הראשונות של המאה העשרים. רנייבסקייה שבה למקום לאחר חמש שנות היעדרות, מאז פטירתו של בנה הצעיר והתגוררה בצרפת עם מאהבה שאין נוקבים בשמו. אחרי שנודע להן שהיא ביצעה ניסיון התאבדות - אניה, בתה בת השבע עשרה של רנייבסקייה ו שרלוטה איוואנובנה, האומנת של אניה, נוסעות על-מנת להחזיר את רנייבסקייה לביתה ברוסיה. מצטרף אליהן יאשה. משרתה של רנייבסקייה, ששהה איתה בצרפת. עם שובם, הקבוצה נפגשת ואליהם מצטרפים לופכין, דונישה, וואריה – בתה המאומצת של רנייבסקייה ומנהלת משק הבית, שהשגיחה על האחוזה בהיעדרה; לאוניד אנדרייץ' גאייב, אחיה של רנייבסקייה, בוריס בוריסוביץ' סימיונוב-פישצ'יק, שכן שמבקש כל הזמן הלוואות; סימיון פאנטלייץ' יפיחודוב, מנהל חשבונות מגושם באחוזתה של רנייבסקייה. והמשרת המזדקן פירס, שעובד בשירותה של משפחתה של רנייבסקייה, מאז רפורמת 1861 ומלין על כך שהאמנציפציה הפרה את הסדר החברתי.

לופכין מזכיר לרנייבסקייה ולגאייב שהאחוזה שלהם, ובכלל זה גם גן הדובדבנים, עומדת בפני מכירה פומבית שעתידה להיערך באוגוסט. על מנת לפרוע את חובותיה של המשפחה. הוא מציע להם את תוכניתו להציל את האחוזה. לצורך כך דרושה הסכמתם לבנות על חלק מהאחוזה בתי קיט לנופשים בקיץ. אולם, הדבר יתאפשר רק אם יעקרו את גן הדובדבנים המפורסם שידוע ברחבי המדינה בגודלו. באחד הימים, כשרנייבסקייה נהנית מנופו של הגן בהנץ החמה, היא מופתעת מהופעתו של פטר טרופימוב, סטודנט צעיר ומורהו לשעבר של בנה גרישה, שבשל מותו, עזבה רנייבסקייה את רוסיה חמש שנים קודם לכן. רנייבסקייה מוכת יגון מזכר הטרגדיה. ואריה שחרדה מכך, ביקשה מטרופימוב להיעלם, כדי לא לצער את אמה, אולם הלה רצה לקבל את פניה.

אחרי שרנייבסקייה פורשת עם רדת הערב, מתוודה אניה בפני וריה שאמם שקועה בחובות כבדים. כולם פורשים למיטתם כשבליבם התקווה המחודשת שהאחוזה תינצל וגן הדובדבנים יישמר.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השנייה מתרחשת מחוץ לאחוזת המשפחה, בסמוך לגן הדובדבנים, בעיצומו של הקיץ. היא נפתחת כשיפיחודוב ויאשה מתחרים על תשומת לבה של דונישה, בעוד שרלוטה פותחת במונולוג על חייה, בעודה מנקה את הרובה. במערכה השנייה מתגלה שיפיחודוב הציע לדונישה נישואים בזמן חג הפסחא, אבל מאז היא הוקסמה מיאשה "התרבותי" יותר. שרלוטה עוזבת על מנת שדונישה ויאשה יוכלו להתייחד, אולם גם זה לא מתממש. יאשה מגרש את דונישה כדי שלא יתפסו אותם ורנייבסקייה, גאייב, ולופכין מופיעים, הם שוב דנים בגורלו המעורפל של גן הדובדבנים. מעט אחרי כן מצטרפים אליהם אניה, וריה וטרופימוב. לופכין מלגלג על טרופימוב על כך שהוא סטודנט נצחי וטרופימוב שוטח את הפילוסופיה שלו המדברת על עבודה ותכלית מעשית, מה שמשעשע את הסובבים אותו. במהלך שיחתם, מגיע למקום עובר אורח שיכור ומבקש כסף; רנייבסקייה נותנת לו בלא משים את כל כספה, חרף מחאתה של וריה. המשפחה עוזבת את ארוחת הערב, כשלופכין מפציר בהם שיש למכור את גן הדובדבנים כדי לשלם את החובות, אולם ללא הועיל. אניה נשארת במקום ומשוחחת עם טרופימוב, שאינו שבע נחת מכך שוריה נועצת בו עיניים, ומבטיח לאניה שהם "מעל לאהבה". כדי להרשים את טרופימוב ולזכות בחיבתו, אניה מבטיחה להשאיר מאחוריה את העבר ולהתחיל חיים חדשים. השניים נפרדים בהגיעם לנהר כשוריה צועקת ברקע."אניה ! אניה !".

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלהי אוגוסט, הגיע ערב הנשף של רנייבסקייה. התזמורת מנגנת בעוד המשפחה ואורחיה שותים, משתכרים ומבדרים עצמם. זהו גם יום המכירה הפומבית של האחוזה וגן הדובדבנים; גאייב קיבל סכום כסף חסר ערך מהדודה הקמצנית שלו ושל רנייבסקייה המתגוררת ביארוסלאבי. המשפחה ואורחיה, למרות עליצותם הכללית, גם חרדים בעודם ממתינים לגורלם. וריה דואגת בנוגע לתשלום למוזיקאים וגוערת בשכן שלהם פישצ'יק משום שהוא שותה, בדונישה משום שהיא רוקדת וביפיחודוב כיוון שהוא משחק ביליארד. שרלוטה מבדרת את הקבוצה בתעלולי קסמים. רנייבסקייה גוערת בטרופימוב כיוון שהוא נוהג לעקוץ את וריה, אותה הוא מכנה "גברת לופכין". היא מאיצה בוריה להתחתן עם לופכין, אולם וריה מסרבת, מזכירה לה שזהו תפקידו של לופכין לבקש את ידה. היא אומרת שלו היה לה כסף היא הייתה מתרחקת ממנו ככל האפשר. הוא נשאר לבדו עם רנייבסקייה, טרופימוב מתעקש שהיא צריכה להודות באמת שהבית והאחוזה עומדים להימכר במכירה הפומבית. רנייבסקייה מראה לו מברק שהיא קיבלה מפריז שמגלה שמאהבה לשעבר שוב חולה ושהוא מתחנן בפניה לשוב ולסעוד אותו. היא גם מגלה שהיא שוקלת ברצינות להצטרף אליו, חרף התנהגותו האכזרית כלפיה בעבר. טרופימוב המום לשמע החדשות הללו והשניים מתווכחים לגבי טבעה של האהבה וניסיונותיהם האישיים. טרופימוב עוזב בתרעומת, אבל הוא מועד ומתגלגל במדרגות והאחרים נושאים אותו משם. רנייבסקייה מגחכת וסולחת לו על טיפשותו והשניים מתפייסים. אניה נכנסת ומספרת על כך שהיא שמעה שגן הדובדבנים נמכר. לופכין מגיע עם גאייב, שניהם תשושים ממסעם ומאירועי היום. גאייב מרוחק, מנותק ופורש למיטתו בלי לאמר מילה על תוצאות המכירה הפומבית. כשרנייבסקייה שואלת מי קנה את האחוזה, מגלה לופכין שהוא בעצמו רכש אותה ושהוא מתכוון לעקור את הגן. רנייבסקייה מוטרדת ואניה מנחמת אותה שכעת, אחרי שגן הדובדבנים נמכר, העתיד יהיה טוב יותר.

מערכה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועות אחדים לאחר מכן, שוב בחדר הילדים (כמו במערכה הראשונה), אלא שהפעם החדר דחוס בכלי בית שונים שנארזו, בעוד המשפחה מתכוננת לעזור את האחוזה לעד. טרופימוב נכנס, מחפש את הערדלים שלו, והוא ולופכין מחליפים ביניהם השקפות עולם מנוגדות. אניה נכנסת ונוזפת בלופכין על כך שציווה על הפועלים לגדוע את גן הדובדבנים בעוד המשפחה עדיין בבית. לופכין מתנצל ונחפז החוצה כדי לעצור אותם לעת עתה בתקווה שהוא יפייס אותם במקצת. שרלוטה נכנסת, אבודה והמומה, ומפצירה במשפחה למצוא לה משרה חדשה. רנייבסקייה נפרדת לשלום בדמעות מחייה הישנים כשהבית ננעל לעד. פירס נכנס באפלה לתוך החדר ונוכח לדעת שהם עזבו בלעדיו ונעלו אותו בתוך הבית הנטוש לגסוס. הוא שוכב על הספה ומשלים עם מר גורלו (ככל הנראה מת על המקום), כשמבחוץ אנחנו שומעים את הגרזן המכה בעצי הגן.

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהנושאים העיקריים בהם עוסק המחזה הוא ההשפעה שיש להתפתחות חברתית על אנשים. רפורמת 1861, לפיה התיר אלכסנדר השני, קיסר רוסיה לצמיתים לשעבר לצבור רכוש ומעמד בזמן שכמה מהאריסטוקרטים התרוששו, מכיוון שלא יכלו להחזיק את אחוזותיהם בלי כוח עבודה זול של צמיתים. ההשפעה של רפורמות אלה עדיין הורגשה כשצ'כוב כתב כמה ממחזותיו כעבור ארבעים שנה מהתרחשותה של האמנציפציה במדינה. ‏[1]

במקור ראה צ'כוב במחזה קומדיה (כפי שנכתב בדף הפותח של המחזה), וציין זאת במכתביו, בכמה מקומות כמעט כפארסה.‏[2] כשהוא צפה בהפקה המקורית של התיאטרון האמנותי, בבימויו קונסטנטין סטניסלבסקי, של הוא נחרד לגלות שהבמאי הפך את ההצגה לטרגדיה. מאז אותה עת, ההפקות צריכות להתמודד עם אופיו הכפול של המחזה (ושל עבודותיו של צ'כוב באופן כללי).

כישלונה של רנייבסקייה להתמודד עם הבעיות בפניהן ניצבה אחוזתה ומשפחתה הובילו לבסוף לאובדן כללי וניתן לראות בגורלה כביקורת על אותם האנשים שלא היו מוכנים להסתגל לרוסיה החדשה. סירובה קצר הרוח להודות באמת על העבר, הן בחייה והן באהבתה, מהווים את נפילתה לאורך המחזה. בסיום היא נעה בין חייה בפריז לאלו שברוסיה (היא מגיעה לפריז בתחילת המחזה ושבה אליה בסיומו). היא אישה שנתונה באשליה לגבי עברה (לעתים חווה שוב זכרונות אודות מות בנה וכולי). ניתן לראות בנאומיו של הסטודנט טרופימוב, שתוקפים את האינטלקטואלים, כמבשרים את רעיונות הבולשביזם וחלק מדבריו במחזה צונזרו בידי רשויות הצאר. פעמים רבות רואים בעצי דובדבנים כסמלים לעצבות או חרטה לתמורות במצבים או בעולם בכלל.

אחד מהנושאים בגן הדובדבנים הוא נושא הזהות, והשאיפה והציפיות אליה. ניתן לחלק את הדמויות לשלושה סוגים: משפחת גאייב (רנייבסקייה, גאייב, אניה וואריה), חברי משפחה (לופכין, פישצ'יק וטרופימוב), ו"מעמד המשרתים" (פירס, יאשה, דונישה, שרלוטה ויפיחודוב). האירוניה היא שנדמה שכמה מהם נמצאים שלא במקומם הטבעי- למשל ואריה, בתה המאומצת של אריסטוקרטית, היא למעשה מנהלת משק בית; טרופימוב, הסטודנט החושב, נזרק מהאוניברסיטה; יאשה מחשיב עצמו כחלק מהאליטה התרבותית הפריזאית; והן רנייבסקייה והן פישצ'יק מתרוששים, בעוד לופכין, שנולד כאיכר, הוא למעשה מיליונר.

בעוד ההשקפה המרקסיסטית נוכחת יותר במחזה, ההשקפה האלטרנטיבית היא שגן הדובדבנים היה מחווה של צ'כוב לעצמו. רבות מהדמויות במחזה מתכתבות עם עבודותיו המוקדמות והן מבוססות על אנשים שהוא הכיר בחייו האישיים. בית ילדותו של צ'כוב נרכש ונהרס בידי איש עשיר שאמו החשיבה אותו לחבר משפחה. בצליל פקיעת מיתר הגיטרה במערכות שנייה ורביעית מהדהדות עבודותיו הקודמות. לבסוף "הרובה הטעון" הקלאסי שמופיע בהרבה ממחזותיו של צ'כוב, מופיע גם כאן, אולם זהו המחזה היחיד שלו בו הרובה מופיע, אבל אינו יורה.

ההיסטוריה של ההפקה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנות מזכרות מגן הדובדבנים במוזיאון הספרותי צ'כוב גימנסיום

המחזה עלה לראשונה ב-17 בינואר 1904, יום הולדתו של צ'כוב בתיאטרון האמנותי, בבימויו של השחקן-במאי קונסטנטין סטניסלבסקי. במהלך החזרות, שונה לחלוטין המבנה של המערכה השנייה והיא שוכתבה (כדי להכליל עובר אורח ואת קול פריטת המיתר הגווע מרחוק, על מנת לגרום לקהל לחוש אמפתיה כלפי האסון הממשמש ובא). בניגוד לרצונו של צ'כוב, גרסתו של סטניסלבסקי הייתה, ככלל, טרגדיה. צ'כוב היה מאוכזב מאוד מגירסתו של סטניסלבסקי וסבר שסטניסלבסקי "הרס" את המחזה, וקיים תקופת חזרות קצרה מדיי (התיאטרון האמנותי ערך לקראתו חזרות במשך חצי שנה, בניגוד לתקופה המקובלת של 18 חודשים, או אפילו יותר). באחד ממכתביו הרבים בנושא זה, צ'כוב התלונן: "אניה, אני חושש, לא צריכה לדבר בנימה בכיינית כלל... אניה שלי אף פעם אינה בוכה, אף פעם לא שמתי בפיה טון בכייני. במערכה השנייה נקוות דמעות בעיניה, אולם היא מדברת בעליצות, ובחיוניות. למה סיפרת במברקך על כל כך הרבה דמעות שמופיעות במחזה ? איפה הן ? ... לפעמים אתה יכול למצוא מילים "באמצעות דמעות", אבל אני מתאר רק את ההבעות על פני השחקנים, ולא דמעות. ובמערכה השנייה אין שום בית קברות." ‏[3]

הקהל העירוני המועט שנכח בהופעות שקדמו למהפכה באולם התיאטרון S. V. Panin's People's House בסנקט פטרבורג הריע כשגן הדובדבנים נכרת.‏[4]

אשתו של צ'כוב אולגה קנייפר, גילמה את דמותה של מאדאם רנייבסקייה בהפקת התיאטרון האמנותי, וגם בהצגה ה-300 במספר של הפקת התיאטרון, ב-1943.

בהפקה משנת 1925 ב- Oxford Playhouse, בבימויו של ג'יימס ברנרד פייגן‏[5] ובהפקה משנת 1934 בתיאטרון Sadler's Wells Theatre בלונדון, בבימויו של טיירון גות'רי, בתרגומו של יוברט בטלר, היו בין ההפקות הראשונות בשפה האנגלית.

המחזה עובד לטלוויזיה כשהלן הייז גילמה את דמותה של רנייבסקייה וסוזן שטרסברג גילמה את דמותה של אניה. הבמאי היה דניאל פטרי, והוא שודר כחלק סדרת Play of the Week television ב-1959.

הלהקה השייקספירית המלכותית הציגה את המחזה בהפקת שחור-לבן של רשת הטלוויזיה BBC. הליהוק היה: פגי אשקרופט שיחקה את רנייבסקייה, איאן הולם שיחק את טרופימוב, ג'ון גילגוד שיחק את גאייב, ג'ודי דנץ' שיחקה את אניה, דורותי טוטין שיחקה את ואריה. המפיק היה מישל סן-דניז, והיא הייתה בבימויו של מייקל אליוט, בשנת 1962,‏[6] היא יצאה ב-DVD בידי BBC ב-2009.

הפקה בכיכובם של אירן וורת' כרנייבסקייה, ראול ג'וליה כלופחין, מארי בת הארט כאניה ומריל סטריפ כדונישה, בבימויו של אנדריי סרבאן. מעצב התפאורה התלבושות היה זוכה פרס הטוני סנטו לוקאסטו, והצגת הבכורה שלה התקיימה במרכז לינקולן ב-1977.‏[7]

הפקה בבימויו של פיטר הול, בתרגומו של מייקל פריין ובכיכובם של דורותי טוטין כרנייבסקייה, אלברט פיני כלופכין, בן קינגסלי כטרופימוב ורלף ריצ'רדסון כפירס, הועלתה ב תיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון ב-1978 ‏[8] וזכתה לתשואות ברחבי תבל. הפקה מינימליסטית בבימויו של פיטר גיל פתחה את אולפני ריברסייד בלונדון ב-1978, ‏[9] וזכתה לביקורות חיוביות.

ב-1981, פיטר ברוק העלה הפקה בצרפתית (La Cérisaie) עם צוות שחקנים בינלאומי, בכללם אשתו של ברוק נטשה פארי כרנייבסקייה, נילס ארסטרופ כלופכין ומישל פיקולי כגאייב. ההפקה חודשה ב-Brooklyn Academy of Music ב- 1988, אחרי סבבי הופעות באפריקה ובמזרח התיכון. ‏[10]

ב-1981, הפיקה BBC עיבוד של המחזה לטלוויזיה הבריטית בעיבודו של טרבר גריפית'ס, לפי תרגומה של הלן רפופורט, בבימויו של ריצ'רד אייר. ג'ודי דנץ, שבהפקת הBBC משנת 1962 גילמה את אניה, הייתה פה בתפקיד אמה רנייבסקייה ואילו ביל פטרסון גילם את דמותו של לופחין. אנטון לסר כטרופימוב, פרדריק טרבס כגאייב, אנה מאסי כשרלוטה וטימותי ספול בן ה-24 כיפיחודוב. ‏[11]

בסרט "גן הדובדבנים" כיכבה שרלוט רמפלינג בתפקיד רנייבסקייה, אלן בייטס כגאייב, אוון טיל כלופכין, מלאני לינסקיי כדונישה, ג'רארד באטלר כיאשה. הבמאי היה מייקל קקויאניס, והוא יצא לבתי הקולנוע בשנת 1999.‏[12]

ארגון L.A. Theatre הקליט גרסה של המחזה שהופקה ב-2002 בכיכובם של מרשה מייסון, צ'ארלס דרנינג, הקטור אליזונדו וג'ניפר טילי. שחקנים נוספים היו ג'ורדן בייקר, ג'ון שרדייה, מייקל כריסטופר, טים דקיי, ג'פרי ג'ונס, כריסטי קיף, איימי פייץ וג'ואי סלוטניק.

תיאטרון Steppenwolf Theatre Company (שיקגו, אילינוי) ביצע עיבוד פרי תרגומו של המנהל האמנותי השותף קורט קולומבוס, בבימויה של חברת האנסמבל טינה לנדאו. הצגת הבכורה נערכה ב-4 בנובמבר 2005 ורצה עד 5 במרץ 2005 באולם העליון של התיאטרון. המשתתפים בהצגה היו רוברט ברולר, פרנסיס גינן, איימי מרטון, יאסן פיאנקוב, רונדי ריד, אן אדמס, גיא אדקינס, שאון קרוס, לאונרד קרפט, ג'וליאן מרטינז, נד נוייס, אליזבט ריץ', בן ויצ'ליו וכריס יונאן.‏[13]

תיאטרון Atlantic Theater Company 0 (ניו יורק, ניו יורק) ב-2005 הופיעה בתרגום חדש של "גן הדובדבנים", פרי עטו של תום דונגי, ששמה דגש על הקומי עפי שהמחזאי התכוון בהתחלה.‏[14]

הפקה חדשה של המחזה בכיכובם של אנט בנינג כרנייבסקייה, אלפרד מולינה כלופכין, בתרגומו של מרטין שרמן ובבימויו של שון מתיאס. הצגת הבכורה הייתה באולם Mark Taper Forum בלוס אנג'לס בפברואר 2006. ‏[15]

תיאטרון Huntington Theatre Company‏[16] באוניברסיטת בוסטון העלה את ההצגה בינואר 2007, בהשתמשו בתרגומו של ריצ'רד נלסון, בבימויו של ניקולס מרטין, עם קייט ברטון בתפקיד מאדאם רנייבסקייה, ג'ויס ואן פאטן בתפקיד שרלוטה איבנובה, ודיק לטסה כפירס.‏[17]

ג'ונתן מילר ביים את המחזה במרץ-אפריל 2007, ב- Crucible Theatre בשפילד, אנגליה. ההצגה ציינה את שובו של מילר לבמה הבריטית אחרי היעדרות של קרוב לעשור וכיכבה בה ג'ואנה למליי בתפקיד רנייבסקייה.

ליבי אפל עיבדה וביימה את המחזה ב-2007 בעונתה האחרונה כמנהלת אומנותית של פסטיבל שייקספיר באורגון (אשלנד, אורגון). התרגום החדש מבוסס על התרגום המילולי המקורי של אליסון הורסליי, נחשב ל"אמריקני מאוד".‏[18]

גרסת המחזה שבוצעה בהפקה הפותחת של פסטיבל התיאטרון צ'יצסטר הוצג בחודשים מאי-יוני 2008, עם שחקנים שכללו את דיים דיאנה ריג, פרנק פינלי, נטלי קסידי, ג'מה רדגרייב ומורין ליפמן.‏[19]

ב-2009 העלה טום סטופארד גרסה חדשה של המחזה, הייתה זו ההפקה הראשונה של The Bridge Project, קופרודוקציה בין תיאטראות בצפון אמריקה ובבריטניה. ההצגה הציגה ב-Brooklyn Academy of Music. הבמאי היה סם מנדס והשחקנים כללו את סיימון ראסל ביל, שינייד קיוזאק, ריצ'רד איסטון, רבקה הול ואית'ן הוק. ‏[20]

תרגום חדש לגמרי של המחזה הופק בתיאטרון Blackeyed Theatre באביב 2009 בסבב הופעות בבריטניה, עם ארבעה שחקנים.

בספטמבר 2009, הועלה תרגום חדש של סטיוארט פטרסון, שהופק בתיאטרון Dundee Repertory Theatre, עם הבמאי האורח ולדימיר באצ'לר.

תרגום חדש של המחזה בפנג'אבי הועלה בספטמבר 2009 בידי סטודנטים מהמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת פנג'אבי ב- Patiala, פנג'אב, הודו.

המחזה עלה בשפת אפריקאנס בשלהי 2009 בידי סטודנטים במחלקה לדרמה באוניברסיטת קייפטאון, דרום אפריקה.

תרגום חדש הועלה בפסטיבל ברייטון ובוצע בידי קבוצת dreamthinkspeak group. הם שיפצו חנות כלי בית ישנה ב- London Road והשתמשו בחנות כולה כבמה. הם קראו לה בשם Before I Sleep ואמרו שקיבלו השראה מהמחזה המקורי. ההצגה זכתה לביקורות חיוביות הן מהגארדיאן[21] והן מהאינדפנדנט[22] היא זכתה למימון ממועצת האמנויות של אנגליה, הלוטו ורשימה ארוכה של עסקים מברייטון ומהוב.

באפריל 2010, באצטדיון Royal Lyceum Theatre באדינבורו המחזאי הסקוטי ג'ון בירן העלה גרסה של המחזה כ"קומדיה חברתית" סקוטית שמתרחשת בסקוטלנד בשנת 1979.‏[23]

התיאטרון המלכותי הלאומי, לונדון, העלה הפקה חדשה של המחזה בכיכובם של Zoë Wanamaker,, ממאי ועד לאוגוסט 2011. הבמאי הווארד דייוויס והמחזאי אנדרו אפטון חברו שוב,‏[24] ניתן לראות את ההפקה גם בבתי קולנוע ברחבי תבל בשידור של National Theatre Live. ‏[25]

התיאטרון הבוהמי המזרחי ב- Pardubice, צ'כיה העלה הפקה של המחזה בין 16 באוקטובר 2011 ל-14 בינואר 2012.

תיאטרון Vinohrady בפראג העלה הפקה בבימויו של Petr Novotný ובכיכובם של Dagmar Havlová ו-Jiřina Jirásková ו-Viktor Preis. הצגת הבכורה הייתה ב-5 בפברואר 2008.

תיאטרון Chamber Theatre Aréna באוסטרבה, צ'כיה העלה את המחזה בבכורה ב-21 במרץ 2009.

ההצגות בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורה ל"גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן
יוסי עיני כלופכין וליאורה ריבלין כרנייבסקייה, "גן הדובדבנים", בבימויו של מיקי גורביץ', תיאטרון החאן, 2010

1. הועלה לראשונה בתיאטרון הבימה, ב-28 במרץ 1939.

2. הועלה בשנית בתיאטרון הקאמרי ב-20 ביולי 1966.

3. הועלה ב-1 בפברואר 1975 בתיאטרון חיפה.

4. הועלה בתיאטרון הבימה ב-10 בדצמבר 1988.

5. הועלה בתיאטרון גשר ב-22 ביוני 2006.

6. הועלה בתיאטרון החאן ב-30 בספטמבר 2010.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארבעה מחזות : בת השחף : הדוד וניה : שלוש אחיות : גן-הדובדבנים / אנטון פבלוביץ' צ'כוב ; מתורגמים מרוסית בידי אברהם שלונסקי. תל אביב : עם עובד (תשכ"ט), עמ' 323-243, 364-355.
  • גן הדובדבנים, בת השחף מאת אנטון צ'כוב / ג'ין וקספורד ; (מאנגלית - אביבה אגמון). [הערות והנחיות ללמוד ולקריאה], תל אביב : אור עם, תשל"ו 1976
  • גן הדובדבנים / אנטון צ'כוב, (תרגום-רבקה משולח). ת"א=תל אביב : אור עם (תשמ"ב 1982)
  • גן הדובדבנים : קומדיה בארבע מערכות / א.פ. צ'כוב ; מרוסית - נילי מירסקי ; אחרית-דבר - הרי גולומב. תל אביב : הקיבוץ המאוחד. תשמ"ט 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן למצוא סקירה כללית של נושאים אלו בספרים: Jean-Pierre Barricelli, ed., Chekhov’s Great Plays: A Critical Anthology (New York, 1981), Richard Peace, Chekhov: A Study of the Four Major Plays (New Haven, 1983), Donald Rayfield, Understanding Chekhov: A Critical Study of Chekhov’s Prose and Drama (Madison, 1999).
  2. ^ Hirst, David L. Tragicomedy: Variations of melodrama: Chekhov and Shaw. London: Routledge, 1984, 83
  3. ^ Gregory Stroud, Retrospective Revolution: A History of Time and Memory in Urban Russia, 1903-1923 (Urbana-Champaign, 2006), 63-4.
  4. ^ Richard Stites, Revolutionary Dreams: Utopian Vision and Experimental Life in the Russian Revolution (New York, 1989), 63.
  5. ^ "Oxford Playhouse 70th", Oxfordplayhouse.com.
  6. ^ "'The Cherry Orchard', 1962", imdb
  7. ^ "'The Cherry Orchard' Listing", ibdb
  8. ^ Miles, Patrick."Appendix"Chekhov on the British stage (1993), Cambridge University Press, ISBN 0-521-38467-2, p. 247
  9. ^ Miles, Patrick. "Appendix" Chekhov on the British stage (1993), Cambridge University Press, ISBN 0-521-38467-2, p. 247
  10. ^ Gottlieb, Vera. The Cambridge companion to Chekhov. Cambridge, England: Cambridge University Press. p. 255. ISBN 0-521-58917-7.
  11. ^ "'The Cherry Orchard', 1981", imdb
  12. ^ The Cherry Orchard', 1999", imdb
  13. ^ Phillips, Michael. "Steppenwolf's capable production of Chekhov's 'Cherry Orchard' takes flight in brief, discrete moments", Chicago Tribune, November 14, 2005
  14. ^ McCarter, Jeremy. ."Theater Review: 'The Cherry Orchard'", New York Magazine, June 18, 2005
  15. ^ Hernandez, Ernio. ."Annette Bening and Alfred Molina Roam into The Cherry Orchard in L.A", playbill.com, February 2, 2006
  16. ^ Huntington Theatre Company
  17. ^ Giuliano, Charles. "Huntington Theatre's 'The Cherry Orchard' berkshirefinearts.com, January 11, 2007
  18. ^ Richter, Judy."Oregon Shakespeare Festival: 'The Cherry Orchard'", aislesay.com
  19. ^ Billington, Michael, "Theatre Review, 'The Cherry Orchard'", The Guardian, 25 May 2008
  20. ^ Brantley, Ben. "Theater Review, 'The Chery Orchard'" The New York Times, January 16, 2009
  21. ^ Brian Logan (2010-05-17). "Before I Sleep" The Guardian.
  22. ^ "Before I Sleep, Old Co-op Building, BrightonEurydice, Maria, Young Vic, LondonMacbeth, Globe, London" The Independent. 2010-05-09.
  23. ^ Dibdin, Thom. "Review, 'The Cherry Orchard'", The Stage, April 19, 2010
  24. ^ Wolf, Matt. "Chekhov's Villain Gives an Audience Someone to Root For" The New York Times, May 31, 2011
  25. ^ "National Theatre Live, 'The Cherry Orchard'", nationaltheatre.org.uk