שליו נודד

שליו נודד (שם מדעי: Coturnix Coturnix) הוא מין עוף בינוני-קטן ממשפחת הפסיוניים, (סוג: Coturnix).

על אף משקלו הכבד ביחס לגודלו, 16-18 ס"מ, השליו הוא מין נודד. להקות השלווים מתקבצות ומתחילות את נדידת הסתיו בהליכה, בדרכן לאזורים הדרומיים של מחוזות תפוצתן מאירופה ובמעוף לילי אחד בן 700 ק"מ הן חוצות את אזור הים התיכון לכיוון אפריקה. הם נוחתים בחופי צפון סיני ומזרח מצרים תשושים, שם הם מחפשים מסתור תחת צמחים מדבריים, אז ניתן לצוד אותם בקלות. שיטת הצייד המקובלת בסיני היא פריסת רשתות בגובה של 3 מטר. במקרא מסופר שבני ישראל אספו את השליו לשם מאכל בעת נדודיהם במדבר.

בעונת הרבייה קורא הזכר קריאות שמיועדות כדי למשוך את נקבה. הזכר תוחם את נחלתו ונלחם עליה בנקירות מקור ובשריטות טפרים. בעונת הקינון, הנקבה חופרת גומה קטנה בסבך הצומח ומרפדת אותה בעשב וקש. בגומה היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה מדי יום. לאחר שנשלמה מכסת הביצים מתחילה הנקבה לדגור במשך 17-19 ימים. הזכר נשאר קרוב לקן כדי להגן עליו. האפרוחים בוקעים יחד, הנקבה שומרת עליהם ומחממת אותם בלילות בימיהם הראשונים. בהיותם בני 12-14 יום, מתחילים האפרוחים לעוף. הם מגיעים לכושר מעוף מלא כמה ימים אחר כך, אבל נשארים עם האם עד שהם בני 30-50 יום. בגרותם המינית של השלווים הצעירים מוקדמת אף היא, כנראה, עוד בשנת חייהם הראשונה.

השליו פעיל בעיקר במשך היום, בלילה הוא ישן על הקרקע.

הריסוס המסיבי בשדות חקלאיים גרם לפגיעה קשה באוכלוסיית השלווים בארץ ומאז נחקקו חוקים להגן עליהם מפני ציד. כיום מגדלים בשבי את השלו לנוי ולמאכל.

בצאת בני ישראל ממצרים

מיד עם יציאת מצרים ‏‏ , בני ישראל התלוננו בפני משה ואהרון הכהן על כך שחסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". ואכן, הקב"ה ממטיר להם את המן בתור לחם ומביא אלהם את עופות השליו לבשר. משה מצפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - העם יהיה שבע רצון.

בספר במדבר בפרשת בהעלותך הוזכר שוב השליו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה..." ‏‏. משה התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה ? ". אך הקב"ה אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השליו הגיע בלהקות גדולות והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן.

וכך תיאר המקרא את בוא השלו:"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה ‏‏ . השליו הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרס מסביב לנוחיות העם והכמויות הספיקו לכל.

המגפה

במקרא מסופר על אירוע נוסף הקשור בשליו:" הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה', חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה ‏‏

זאב חנוך (ז'אבו) ארליך מבית ספר שדה עפרה כתב במדורו הקבוע בענייני ארץ ישראל ארץ מקרא, במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון" על אירוע של הרעלה המונית מאכילת השלו שאירע בסיציליה. הסיפור הובא בספרו של פרופ' יהודה פליקס. תושבי המקום נהגו לצוד את העופות ולשלוח אותם לרומא, לצפון. פעם, כאשר צדו כמות גדולה של עופות ולא הספיקו לשלוח את כל הצייד, הם החליטו גם הם לאכול מהעוף ורבים מאוכלי השליו מתו.

ההסבר היה כי כאשר השליו נוחת על החוף, לאחר מסע נדודים ארוך, הצטברו בגופו הפרשות רעילות. רק כעבור יממה ההפרשות האלה יוצאות מגופו. ולכן מי שאוכל מהעוף, מיד, עם נחיתתו עלול להפגע מהרעל. בני ישראל, במפגשם הראשון עם השלו, לא המתינו ופרצה המגפה. מכאן אולי הביטוי :"הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם".

ארליך הציג את עמדו בשאלת הנס. נדידת השלווים, נפילתם ליד מחנה ישראל ולכידם ביד אדם - אלו הן תופעות בגדר הטבע. הנס הוא שהן התרחשו בדיוק בעת השמעת תלונות בני ישראל "התגלות דבר ה' בתוך הטבע הוא דבר הנס".

יוסף ברסלבסקי במאמרו הביא עוד הסברים למגפה:

• לפי "ספרי דבי-רב" : "יש אומרים שהרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה", כלומר בני ישראל במדבר נהרגו גם ממהלומות העופות הרבים והעצומים שנפלו על ראשם, וגם מאכילת בשרו של השלו, אולם מן המהלומות יותר מאשר מן האכילה. או, ייתכן כי התורה נתכוונה ודאי למגפה שפשטה בעם מיד לאחר אכילת הבשר הרב.
• הפרשן קנובל משנת 1861, מביא מספרי קדמונים (אריסטוטלס, פליניוס ועוד), המעידים כי מזונותיו של השליו עושים לפעמים את בשרו גורם לעווית מעיים וסחרחורת. לדברי פליניוס ירחיק האדם לפעמים את בשר השלו מעל שולחנו, כי העוף מתכלכל גם מזרעוניהם של צמחי רעל שונים.

אזכורים היסטוריים

ההיסטוריון מסיציליה, דיודורוס סיקולוס, מהמאה ה-1 כתב על התושבים הקדומים של העיר אל עריש ‏‏, כי הם ניזונים מציד שלוים. הם היו קולעים רשתות מצמחים, מותחים אותן ולוכדים בהן את השלוים שהיו מגיעים אל החוף בלהקות גדולות ‏‏.

חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 התרשם מגודל הלהקות של השלוים וכתב: "פעמים כה מרובים השלוים, עד שהם מטביעים תחתם את האוניה (עליה הם יורדים בדרכם על מנת להחליף כוח)" ‏‏.

חכמי התלמוד ידעו על בואו לחוף ועל בשרו עתיר-השומן .

הגאוגרף הערבי "אל מוהלבי" בספרו של יאקות כתב כי התושבים בחופי חצי האי סיני אכלו את השליו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מראשית המאה ה-20 כתב:"באופקיהם של חופי ארצנו ייראו מחנות השלוים העצומים, הקרבים ובאים כעין ענן-כהה המרחף על-פני המים".

אל עריש 1968

צבי אילן סיפר על צייד השלוים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל ‏‏

הרשתות בחוף הן רשתות דיג ישנות. הן בנויות לגובה של 3-4 מטר. הרשתות הוצבו זוגות: ברשת האחת חורים המאפשרים לציפור להיכנס, להיתפס בראשה ולהמשיך מעבר לרשת השנייה, אשר בה החורים גדולים יותר, שם ממתין הצייד. היות שהשליו תפוס ברגליו, אין הוא יכול להשתחרר.

על מנת לא לעורר חשש מצד העופות על הצפוי להן, הציידים מפזרים שיחים יבשים וענפי דקלים לפני הרשתות, כדי שהשלוים יחשבו כי ניתן למצוא מסתור מתחת למחסות.

הגבלות על הצייד

ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממשלת מצרים בחצי האי סיני הגבילו בחוק את הצייד. כך נקבעו כמה רשתות יוצבו ומתי. ביוזמת רשות שמורות הטבע, הממשל הצבאי של מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, הוציא צווים המגבילים את הצייד. צבי אילן סבר כי הפיקוח על יישום החוק היה דל ולכן מספרם של השלוים היום הוא מועט. בעונת 1968 היה ניסיון לפקח על הצייד.

לקריאה נוספת

• צבי אילן, סיני ורצועת עזה, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968

קישורים חיצוניים

• יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת
• שליו נודד באתר הרשימה האדומה של IUCN

ראו גם

• שליו

דמויות שלוים

• 

  נקבת השלו במערב אירופה

• 

  שלו - בתור סימן כתב במצרים העתיקה - מוזאון לובר פריז

• 

  זכר השלו

הערות שוליים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שליו