שליו נודד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgשליו נודד
Coturnix coturnix (Warsaw zoo)-1.JPG
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: תרנגולאים
משפחה: פסיוניים
סוג: Coturnix
מין: שליו נודד
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Coturnix coturnix
‏(ליניאוס)

שליו נודד (שם מדעי: Coturnix Coturnix) הוא מין עוף בינוני-קטן ממשפחת הפסיוניים, (סוג: Coturnix).

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף משקלו הכבד ביחס לגודלו, 16-18 ס"מ, השליו הוא מין נודד. להקות השלווים מתקבצות ומתחילות את נדידת הסתיו בהליכה, בדרכן לאזורים הדרומיים של מחוזות תפוצתן מאירופה ובמעוף לילי אחד בן 700 ק"מ הן חוצות את אזור הים התיכון לכיוון אפריקה. הם נוחתים בחופי צפון סיני ומזרח מצרים תשושים, שם הם מחפשים מסתור תחת צמחים מדבריים, אז ניתן לצוד אותם בקלות. שיטת הצייד המקובלת בסיני היא פריסת רשתות בגובה של 3 מטר. במקרא מסופר שבני ישראל אספו את השליו לשם מאכל בעת נדודיהם במדבר.

בעונת הרבייה קורא הזכר קריאות המיועדות למשוך את הנקבה. הזכר תוחם את נחלתו ונלחם עליה בנקירות מקור ובשריטות טפרים. בעונת הקינון, הנקבה חופרת גומה קטנה בסבך הצומח ומרפדת אותה בעשב וקש. בגומה היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה מדי יום. לאחר שנשלמה מכסת הביצים מתחילה הנקבה לדגור במשך 17-19 ימים. הזכר נשאר קרוב לקן כדי להגן עליו. האפרוחים בוקעים יחד, הנקבה שומרת עליהם ומחממת אותם בלילות בימיהם הראשונים. בהיותם בני 12-14 יום, מתחילים האפרוחים לעוף. הם מגיעים לכושר מעוף מלא כמה ימים אחר כך, אבל נשארים עם האם עד שהם בני 30-50 יום. בגרותם המינית של השלווים הצעירים מוקדמת אף היא, כנראה, עוד בשנת חייהם הראשונה.

השליו פעיל בעיקר במשך היום, בלילה הוא ישן על הקרקע.

הריסוס המסיבי בשדות חקלאיים גרם לפגיעה קשה באוכלוסיית השלווים בארץ ומאז נחקקו חוקים להגן עליהם מפני ציד. כיום מגדלים בשבי את השלו לנוי ולמאכל.

אזכורים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון מסיציליה, דיודורוס סיקולוס, מהמאה ה-1 כתב על התושבים הקדומים של העיר אל עריש ‏‏‏[1], כי הם ניזונים מציד שלוים. הם היו קולעים רשתות מצמחים, מותחים אותן ולוכדים בהן את השלוים שהיו מגיעים אל החוף בלהקות גדולות ‏‏‏[2].

חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 התרשם מגודל הלהקות של השלוים וכתב: "פעמים כה מרובים השלוים, עד שהם מטביעים תחתם את האוניה (עליה הם יורדים בדרכם על מנת להחליף כוח)" ‏‏‏[3].

חכמי התלמוד ידעו על בואו לחוף ועל בשרו עתיר-השומן‏[4].

הגאוגרף הערבי "אל מוהלבי" בספרו של יאקות כתב כי התושבים בחופי חצי האי סיני אכלו את השליו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח.‏[5]

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מראשית המאה ה-20 כתב:"באופקיהם של חופי ארצנו ייראו מחנות השלוים העצומים, הקרבים ובאים כעין ענן-כהה המרחף על-פני המים".

אל עריש 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי אילן סיפר על צייד השלוים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל ‏‏‏[6]

הרשתות בחוף הן רשתות דיג ישנות. הן בנויות לגובה של 3-4 מטר. הרשתות הוצבו זוגות: ברשת האחת חורים המאפשרים לציפור להיכנס, להיתפס בראשה ולהמשיך מעבר לרשת השנייה, אשר בה החורים גדולים יותר, שם ממתין הצייד. היות שהשליו תפוס ברגליו, אין הוא יכול להשתחרר.

על מנת לא לעורר חשש מצד העופות על הצפוי להן, הציידים מפזרים שיחים יבשים וענפי דקלים לפני הרשתות, כדי שהשלוים יחשבו כי ניתן למצוא מסתור מתחת למחסות.

הגבלות על הצייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממשלת מצרים בחצי האי סיני הגבילו בחוק את הצייד. כך נקבעו כמה רשתות יוצבו ומתי. ביוזמת רשות שמורות הטבע, הממשל הצבאי של מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, הוציא צווים המגבילים את הצייד. צבי אילן סבר כי הפיקוח על יישום החוק היה דל ולכן מספרם של השלוים היום הוא מועט. בעונת 1968 היה ניסיון לפקח על הצייד.

השליו במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו. הדבר בא לידי ביטוי ברוב מסורות התרגום: אונקלוס, תרגום רס"ג, הוולגטה (תרגום התורה ללטינית) וגם בתלמוד. גם סיפור נדידת השליו הנזכר במקרא (שמות טז יג; במדבר יא לא-לג) מתאים מאוד לתכונותיו.

כיום כשרותו של השליו נקבעת להלכה בזכות מסורת כשרות מהימנה שיש אודותיו ברבות מקהילות ישראל. באירופה: אנגליה ואיטליה, באמריקה, בצפון אפריקה ואף בארץ ישראל. בראשית שנות השבעים של המאה העשרים נושא הכשרות עלה לדיון בשל התפשטות השליו המבוית שהגיע לארץ מיפן, ומבחינה הלכתית נחשב לאותו מין כשליו הבר ולפיכך מותר באכילה.

הרבנים הראשיים, הרב אליהו בקשי דורון והרב שלמה גורן, התירו את אכילת השליו. נערכו מספר ניסיונות לגדלו באופן מסחרי על מנת לשווק ביצים ובשר. גידול השלווים בישראל עולה ויורד חליפות בהתאם לתנאי השוק המקומי ורמת ההיצע והביקוש. יש הרואים חשיבות בשימור מסורת אכילתו‏[7].

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם יציאת מצרים ‏‏‏[8] , בני ישראל התלוננו בפני משה ואהרון הכהן על כך שחסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". ואכן, הקב"ה ממטיר להם את המן בתור לחם ומביא אלהם את עופות השליו לבשר. משה מצפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - העם יהיה שבע רצון.

בספר במדבר בפרשת בהעלותך הוזכר שוב השליו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה..." ‏‏‏[9]. משה התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה ? ". אך הקב"ה אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השליו הגיע בלהקות גדולות והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן.

וכך תיאר המקרא את בוא השלו:"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה ‏‏‏[10] . השליו הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרס מסביב לנוחיות העם והכמויות הספיקו לכל.

במקרא מסופר על אירוע נוסף הקשור בשליו: "הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת; וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" ‏‏‏[11]

זאב חנוך (ז'אבו) ארליך[12] ניסה לתת הסבר טבעי למגפה. הוא הזכיר אירוע של הרעלה המונית מאכילת השליו שאירע בסיציליה. תושבי המקום נהגו לצוד את העופות ולשלוח אותם לרומא. פעם, כאשר צדו כמות גדולה של עופות ולא הספיקו לשלוח את כל הצייד, הם החליטו גם הם לאכול מהעוף ורבים מאוכלי השליו מתו. ההשערה הייתה כי כאשר השליו נוחת על החוף, לאחר מסע נדודים ארוך, הצטברו בגופו הפרשות רעילות. רק כעבור יממה ההפרשות האלה יוצאות מגופו. ולכן מי שאוכל מהעוף, מיד עם נחיתתו עלול להפגע מהרעל. בני ישראל, במפגשם הראשון עם השלו, לא המתינו ופרצה המגפה.

יוסף ברסלבסקי הביא הסברים נוספים למגפה:

  • לפי "ספרי דבי-רב"‏[13]: "יש אומרים שהרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה", כלומר בני ישראל במדבר נהרגו גם ממהלומות העופות הרבים והעצומים שנפלו על ראשם, וגם מאכילת בשרו של השלו, אולם מן המהלומות יותר מאשר מן האכילה. או, ייתכן כי התורה נתכוונה ודאי למגפה שפשטה בעם מיד לאחר אכילת הבשר הרב.
  • הפרשן קנובל משנת 1861, מביא מספרי קדמונים (אריסטוטלס, פליניוס ועוד), המעידים כי מזונותיו של השליו עושים לפעמים את בשרו גורם לעווית מעיים וסחרחורת. לדברי פליניוס ירחיק האדם לפעמים את בשר השליו מעל שולחנו, כי העוף מתכלכל גם מזרעוניהם של צמחי רעל שונים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי אילן, סיני ורצועת עזה, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968
  • זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב, תשס"ד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשמה הקודם רינוקורורה, דהיינו: "כרותי האף" על שם העונש שהטיל עליהם אחד הכובשים
  2. ^ צבי אילן עמ' 74‏
  3. ^ צבי אילן עמ' 82‏
  4. ^ מסכת יומא דף פב ע"ב‏
  5. ^ יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת
  6. ^ צבי אילן עמ' 81‏‏
  7. ^ להרחבה זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 88-102
  8. ^ ‏"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ‏‏‏שמות ט"ז א'‏‏
  9. ^ במדבר י"א א‏
  10. ^ ‏במדבר י"א ל"א‏
  11. ^ ‏במדבר י"א ל"ג‏
  12. ^ במדור ארץ מקרא, במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון", י"ג סיון תשס"ט
  13. ^ פרשת בהעלותך, סי' צ"ז