נדודי בני ישראל במדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה. במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, אותו אכלו בבוקר ובערב האל סיפק להם שלווים.

חטא המרגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ציווי של אלוהים שלח משה שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, קודם לכניסת עם ישראל אליה. למשימה נבחר נציג מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם. שליחות המרגלים נמשכה ארבעים ימים, ובמהלכה הם עברו בכל הארץ וראו את עריה. בשובם, עשרה מהם צפו בעיות קשות בכיבושה, וגרמו לעם להתייאש מלהיכנס לארץ. בעקבות חטא הייאוש מבקש אלוהים להכות את העם כולו במגפת דבר ולהשמיד אותו. לאחר תחינות של משה מומתק העונש, ונקבע שבני ישראל ישהו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפה במלחמה מול העמלקי.

היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל הם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

תחנות המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר במדבר (פרק לג) מפרט את תחנות הנדידה במדבר. לגבי רבות מהתחנות התיאור לקוני, ומתמצה באמירה בסגנון "וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה, וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ". התחנות:

תחנה מקור מקראי תיאור
רַעְמְסֵס ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז
ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ה'
אזור רעמסס היה המשובח ביותר במצרים ספר בראשית, פרק מ"ז, פסוק י"א
סֻּכֹּת ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז - פרק י"ג, פסוק כ'
ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים ה'-ו'
יישוב מצרי הסמוך לגבול
אֵתָם ספר שמות, פרק י"ג, פסוק כ'
ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים ו'-ח'
ב"קצה המדבר"
פִּי הַחִירֹת ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ב'
ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים ז'-ח'
המקום נמצא "בין מיגדול ובין הים לפני בעל צפון". לפני חציית ים סוף. נקרא גם "פְּנֵי הַחִירֹת" בספר במדבר
מִגְדֹּל ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ז' החנייה במקום מתוארת רק בספר במדבר
מָרָה ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ג
ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים ח'-ט'
מקור השם הוא על שבני ישראל מתלוננים שהמים מרים
אילִם שמות טו כז, טז א; במדבר לג ט-י בו 12 בארות ו-70 דקלים
ים סוף במדבר לג י-יא הכוונה כנראה לאגמים המרים[דרוש מקור]
מדבר סין שמות טז א, יז א; במדבר לג יא-יב אלוהים מספק שליו ומן
דופקה במדבר לג יב-יג - -
אלוש במדבר לג יג-יד - -
רפידים שמות יז א, יט ב; במדבר לג יד-טו - -
מדבר סיני שמות יט א-ב; במדבר י יב, לג טו-טז - -
קברות התאווה במדבר יא לה, לג טז-יז - -
חצרות במדבר יא לה, יב טז, לג יז-יח - -
רתמה במדבר לג יח-יט - -
רימון פרץ במדבר לג יט-כ - -
לבנה במדבר לג כ-כא - -
ריסה במדבר לג כא-כב - -
קהלתה במדבר לג כב-כג - -
הר שפר במדבר לג כג-כד - -
חרדה במדבר לג כד-כה - -
מקהלות במדבר לג כה-כו - -
תחת במדבר לג כו-כז - -
תרח במדבר לג כז-כח - -
מתקה במדבר לג כח-כט - -
חשמונה במדבר לג כט-ל - -
מוסרות במדבר לג ל-לא - -
בני יעקן במדבר לג לא-לב - -
חור הגידגד במדבר לג לב-לג - -
יטבתה (אתר מקראי) במדבר לג לג-לד - -
עברונה במדבר לג לד-לה - -
עציון גבר במדבר לג לה-לו - -
קדש במדבר כ א, כב, לג לו-לז במדבר צין; מקום קבורתה של מרים
הור ההר במדבר כ כב, כא ד, לג לז-מא בקצה ארץ אדום; מקום קבורתו של אהרן
צלמונה במדבר לג מא-מב - -
פונון במדבר לג מב-מג - -
אובות במדבר כא י-יא, לג מג-מד - -
עיי העברים במדבר כא יא, לג מד-מה בגבול מואב
דיבון גד במדבר לג מה-מו - -
עלמון דבלתימה במדבר לג מו-מז - -
הרי העברים במדבר לג מז-מח לפני הר נבו
ערבות מואב במדבר כב א, לג מח-נ על גדת הירדן

אירועים מיוחדים במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים אחדים במהלך הנדודים זכו לתיאור מפורט:

  • המקושש: אדם שעבר עבירה חמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו כיצד לנהוג.
  • בעת חניית העם במדבר דיברו אהרון ומרים אודות האישה הכושית אשר לקח משה. בעקבות כך נענשה מרים בעונש הצרעת.
  • מחלוקת קורח ועדתו: קורח הנהיג מרד כנגד הנהגתם שלמשה ואהרון, בטענה: "רוַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'." (ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק ג'). האל העניש את קורח ועדתו במיתה.
  • קברות התאווה: מקום במדבר פארן, שבו היו שתי מרידות של עם ישראל נגד האל ונגד משה. שם גם הוקמה הסנהדרין הראשונה על ידי משה.
  • נחש הנחושת: צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה', על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא.
  • משה והסלע: בני ישראל צמאים למים ורבים עם משה ואהרן. משה מתפלל אל ה' ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו"לדבר אל הסלע לעיניהם" ועל ידי כן מהסלע יצאו מים. משה מכה את הסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים. ה' כעס על משה והענישו בזאת שלא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
  • בלעם בן בעור: בלק בן ציפור מלך מואב התיירא מעם ישראל העולה מארץ מצרים, ולכן שלח כשליחים את זקני מואב ומדין אל בלעם, שישכרו אותו לקלל את עם ישראל. בלעם הסכים. הוא ניסה לקלל אך לא הצליח ובירך את ישראל במקום לקללם.
  • מעשה זמרי: זמרי בן סלוא משבט שמעון חטא עם עוד רבים מבני ישראל בזנות בשיטים, והריגתו על ידי פנחס עצרה את המגפה שהתחוללה אז בעם ישראל.

מסע נדודי בני ישראל לפי המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-19 ניסו נוסעים וחוקרים שתרו את חצי האי סיני למצוא את נתיב הנדודים של בני ישראל במדבר ואת תחנות המסע. הנסיון לאתר את הר סיני עמד במרכז החקירות וההצעות של אותם חוקרים. שני נתיבי המסע העיקריים שהוצעו היו הנתיב הצפוני, העובר בדרך הים שבצפון סיני והנתיב הדרומי העובר באזור ההר הגבוה שבדרום סיני.

על פי הכתוב בספר שמות, בני ישראל לא עברו "דרך ארץ פלשתים", שהייתה הדרך הקצרה והקרובה לארץ ישראל. על פי חוקר המקרא יהושע מאיר גרינץ דרך זו עברה בצפון סיני, שם שכנו הפלשתים הראשונים המוזכרים אצל אבות האומה, אברהם ויצחק ושם הייתה ארץ פלשתים. בנוסף, הוא קובע בספרו מוצאי דורות‏[1], כי ארץ גרר הנזכרת בספר בראשית היא במזרח סיני, מדרום לג'בל חלאל ולדרך שור המקראית, שם נקרא עד היום אחד מיובליו המרכזיים של ואדי אל-עריש - נחל אל גרור.

לפי מחקר של ההיסטוריון אביגדור שחן, המסתמך על עדויות וכן על מפות עתיקות ועדכניות, בני ישראל לא עשו את מסלול יציאת מצרים דרך אזור חצי האי סיני כפי שנהוג לחשוב, אלא דרך אפריקה. הם פנו ממצרים לכיוון צ'אד וניז'ר של ימינו, משם נסעו אל צפון-מערב היבשת, ולאחר מכן שבו מזרחה לסודאן ואתיופיה - שם הם חצו את סואץ לכיוון אסיה, ועלו צפונה לארץ ישראל. שחן מצביע על קיומם של שבטים אפריקאים ששומרים מצוות, וכן על כך שלאורך המסלול באפריקה ישנם מקומות בעלי שמות עבריים‏[2].

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דור המדבר כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "מתי מדבר האחרונים", שהתפרסמה בשנת תרס"ב - 1902.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמודים 99 ואילך
  2. ^ אביגדור שחן, זה סיני!, א. שחן, 2011