אבן סינא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה לכך היא: סגנון מסורבל. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| אבן סינא | |
|---|---|
| תאריך לידה | 980 |
| תאריך פטירה | 1037 |
| זרם | פילוסופיה איסלאמית |
| תחומי עניין | מטאפיזיקה, אתיקה, רפואה, אלכימיה, מדע |
| הושפע על ידי | אריסטו, פלוטינוס, אל ראזי |
| השפיע על | סכולסטיקה, אקווינס, דקארט |
אביסינא, (בפרסית: ابوعلى سينا/پورسينا - אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן א סינא), או בכינויו הנפוץ אבן סינא (980 - 1037) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי.
אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. רבים מחשיבים אותו ל"אבי הרפואה המודרנית". ג'ורג' סרטון כינה את אבן סינא "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל הזמנים והמקומות". חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקנון של הרפואה" (ידוע גם כ"קנון") . שמו הלטיני (אביסינא) הוא שיבוש של "אבן סינא", השם הקצר שבו היה ידוע בפרסית. מלבד הפרסים, העם הטג'יקי גם כן מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנותיו הראשונות
אבן סינא נולד בח'רמייתן שבפרס (היום חלק מאוזבקיסטן), ומת בח'אמדן, איראן (לפי מקורות אחרים נולד בח'אמדן או בבלח'). אמו הייתה בת המקום ואביו, פרסי מבלח', החזיק במשרת גובה המסים בעיירה הקרובה חרמתיים, תחת אבן מנצור, האמיר הסמנידי של בוכרה. כאשר אחיו הקטן של אבן סינא נולד, המשפחה היגרה לבוכרה, אז אחת מהערים הגדולות של העולם המוסלמי, ומפורסמת בתרבותה שהחלה עוד לפני הכיבוש המוסלמי.
אבן סינא הופקד אצל מורה פרטי, וכישרונותיו ייחדו אותו מהתחלה; הוא הפגין יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, והיה ילד פלא שזכר את הקוראן בעל פה עד גיל 10, יחד עם עוד הרבה שירה ערבית. מבעל מכולת הוא למד חשבון, והחל ללמוד עוד ממלומד נודד, שעבד למחייתו בריפוי חולים ולימוד הצעירים. הוא פנה לרפואה בגיל 16, ולבד מלימוד הרפואה התאורטי, גם השגיח על החולים וכך גילה, לטענתו, שיטות טיפול חדשות. בן העשרה קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18, ומצא כי: "רפואה היא לא מדע קשה, כמו מתמטיקה ופיזיקה, ולכן התקדמתי במהירות; נעשיתי לרופא מעולה, והתחלתי לרפא חולים, כשאני משתמש ברפואות משופרות". שמו של הרופא הצעיר יצא למרחוק, והוא טיפל בחולים ללא בקשת תמורה.
הוא הוטרד מבעיות מטפיזיות, ובמיוחד ביצירותיו של אריסטו. לפיכך, בשנה וחצי הבאות למד פילוסופיה, שם פגש מכשולים גדולים יותר. בשעות קשות היה עוזב את לימודו, הולך למסגד, ומתפלל עד שהבעיות נפתרו. הוא למד עד מאוחר בלילה, ואמר כי הבעיות פקדו אותו גם בחלומותיו. נאמר כי קרא 40 פעמים את המטאפיזיקה של אריסטו עד שידע אותו בעל פה; הוא לא הצליח להבין אותו כראוי, עד שיום אחד מצא את פירושו של פרבי, שאותו קנה בדוכן ספרים במחיר פעוט, והוא שמח עד מאוד על הגילוי. כעת ראה את עצמו כמוכן לצאת לשוק העבודה וליישם את הידע שלו.
המינוי הראשון שלו היה כרופא של הסולטן, שהודות לו נרפא ממחלה מסוכנת (997). הגמול של אבו סינא בעד שירות זה היה גישה לספריה המלכותית של הסמנידים, פטרונים ידועים של למדנות ומלומדים. כאשר הספרייה עלתה באש זמן קצר אחר כך, אויביו של אבו סינא האשימו אותו כי שרף אותה, על מנת לכסות על מקורות הידע שלו. בינתיים עזר לאביו בבעיות כלכליות שלו, אך עדיין מצא זמן לכתוב כמה מחיבוריו המוקדמים.
אבו סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.[1]
בגיל 22 מת אביו של אבו סינא. השושלת הסמנידית הגיעה לקיצה בדצמבר 1004. אבו סינא כנראה דחה את הצעותיו של מחמוד הגזנבידי, והמשיך מערבה לאוריינש בח'יבה המודרנית, שם הווזיר, שנחשב כחבר של מלומדים, נתן לו מלגה חודשית קטנה. אך התשלום היה מועט, ואבו סינא נדד ממקום למקום במחוזות נישפור ומרב על גבולות ח'ורסאן, מחפש מוצא לכישוריו. שמס אל-מעלי קבטיס, שליט דיילאם, בעצמו משורר ומלומד, שאצלו חשב למצוא מקלט, הורעב על ידי חייליו המורדים בערך באותו זמן. אבו סינא בעצמו חלה קשות באותו זמן. לבסוף, על יד גורגן, ליד הים הכספי, הוא פגש בחבר, שרכש ליד ביתו מבנה שבו הוא לימד לוגיקה ואסטרונומיה. כמה מחיבוריו נכתבו עברו פטרון זה; וגם התחלת "קנון הרפואה" הוא מזמן מגוריו בהירקניה.
לבסוף השתקע אבו סינא בריי, איראן, ליד טהרן המודרנית, שם מג'ד עדוולא, הבן של האמיר האחרון, היה השליט למעשה תחת העוצרות של אמו. בריי נכתבו כשלושים מחיבוריו הקצרים יותר. היריבות המתמדת בין העוצרת לבין בנה השני, האמיר שמסוד-דוולא, חייבה את המלומד לעזוב את המקום, ולאחר ישיבה קצרה בקזבין, הוא עבר דרומה לחאמדן. בתחילה היה בשירותה של גבירה אחת; אך לאחר שהאמיר שמע כי הוא נמצא במקום, קרא לו להיות רופאו, ושלח אותו חזרה עם מתנות למקום מגוריו. אבו סינא אף קודם לדרגת וזיר (סוג של ראש ממשלה); אך הצבא, המורכב מטורקים וכורדים, מרד כנגד השליט החדש, ודרשו כי הווזיר יוצא להורג. האמיר הסכים כי הוא יגורש מהארץ. אך אבו סינא נותר חבוי במשך ארבעים יום בביתו של שייח', עד שחולי נוסף חייב את האמיר להשיב לו את משרתו. גם בזמנים קשים אלה הוא המשיך בלימודיו, והקריא חלקים מכתביו בפני תלמידיו.
לאחר מות האמיר הוא כתב לאבו יאפר, שליטה של העיר איספהאן, והציע את שירותיו; אך האמיר החדש של ח'אמדן שמע על תכתובת זו, וכשגילה את מקום מגוריו של אבן סינא אסר אותו במבצר. המלחמה המשיכה בין שליטיה של איספהאן לח'אמדן. ב־1024, הראשון כבש אתת ח'אמדן ועריה, וגירש את שכירי החרב הטיורקים. כאשר הסערה חלפה אבן סינא חזר עם האמיר לח'אמדן והמשיך שם בפועלו הספרותי. אך לבסוף, הוא ברח מהעיר יחד עם אחיו ותלמידו בלבוש של סגפן סופי. לאחר מסע מסוכן הוא הגיע לאיספהאן, שם הוא התקבל בברכה על ידי הנסיך.
[עריכה] שנותיו האחרונות
עשר השנים הנותרות של חייו של אבן סינא הועברו בשירותו של אבו יאפר עלא אדאולה, אותו הוא ליווה כרופא ויועץ ספרותי ומדעי כללי, אפילו למלחמותיו השונות.
בשנים אלה הוא החל לעסוק בעניינים ספרותיים ופילולוגיים, התעניינות שהחלה כנראה בשל ביקורת על הסגנון שלו. אך גם בזמן לימודיו הוא המשיך גם ליהנות מהנאות החיים, והתשוקה שלו לנשים ויין הייתה ידועה ומפורסמת, דבר שמבדיל אותו מאבן רושד. הנאות אלו גרמו להחלשת כוחו, והוא חלה מאוד כמה פעמים. חבריו יעצו לו להאט את קצב חייו, אך הוא התנגד באומרו כי "הוא מעדיף חיים קצרים ורחבים מאשר חיים ארוכים וצרים". על ערש דווי הביע חרטה על מעשיו, הוריש את רכושו לעניים, החזיר רווחים לא מוצדקים, שיחרר את עבדיו, ובכל יום שלישי עד מותו הקשיב לקריאת הקוראן. הוא מת ביוני 1037, בשנתו ה־58, ונקבר בח'אמדן.
[עריכה] חיבורים
אבן סינא כתב רבות על נושאי רפואה, פילוסופיה, לוגיקה, אתיקה, מטאפיזיקה ונושאים אחרים. כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנה משמעות בלשנית עד היום לספרים שכתב בפרסית טהורה. שלא כתומאס אקווינס שפחות או יותר קידש את דעתו של אריסטו כדוגמה של הכנסייה, אבן סינא חלק עליו רבות, כשהוא מאמץ את הגישה של דיון ביקורתי ברוח האיג'תיהד (שעדיין היה חלק מהחיים הדתיים באותם הימים). לפיכך, הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר.
כ־100 חיבורים יוחסו לאבן סינא. חלקם חוברות של כמה עמודים, ואחרים כתבים בעלי כמה כרכים. הידוע ביותר מביניהם הוא "קנון הרפואה", בן ארבעה עשר כרכים. ספר זה היה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה. הוא ממיין ומתאר מחלות, ומשרטט את הגורמים שלהן. היגיינה, תרופות פשוטות ומסובכות, וצורת הפעולה של אברי הגוף מתוארים אף הם. הוא אמר כי שחפת מדבקת, דבר שהאירופאים חלקו עליו, אך לבסוף נתגלה כנכון; כמו כן, הוא מתאר את הסימפטומים והסיבוכים של סוכרת. גרסה ערבית של "הקנון" הופיעה ברומא ב־1593, וחלקים א-ה, בתרגומם של נתן המאתי ויוסף בן יהושע לורקי, הופיעו בעברית בנפולי ב־1491. תרגום נוסף בעברית, של שלמה די אוליוירה, הופיע ב1652. מהגרסה הלטינית יש כשלושים מהדורות, שמיוסדים על התרגום המקורי של גררד מקרמונה. במאה ה־15 נכתב פירוש לטקסט של הקנון, ובו מקובצים יחד הרבה מהתאוריה והמעשה הרפואיים של אותו זמן. גם חיבורים רפואיים אחרים שלו תורגמו ללטינית.
החשיבות של אבן סינא באירופה מהמאה ה-12 עד ה-17 הייתה בעיקר פרי של מקריות, שכן חיבוריו אינם שונים במידה רבה מאלה של קודמו גזס, שכן שניהם הראו את השיטה של גלנוס, ודרך גלנוס את זו של היפוקרטס, ששונה מעט על ידי אריסטו. אך הקנון של אבן סינא שונה מקודמיו בכך שהוא יותר מסודר, אולי בשל הלימודים הלוגיים שלו. ההערכה של הספר הייתה שונה במקומות ובזמנים שונים, ויש שראו בו אוצר של חכמה, ואחרים, כמו אבן רושד, כמועיל רק לנייר טיוטה. בזמנים מודרניים הוא יותר מבוקר מאשר נקרא. כמו כל בני עמו וזמנו, הוא בעיקר מתאר סימפטומים.
באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי. פעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. פורטרטים ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תירגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009.
[עריכה] הערות וסימוכין
- ^ Marlene Ericksen (2000). Healing with Aromatherapy, p. 9. McGraw-Hill Professional
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של אבן סינא
- ביוגרפיה של אבן סינא באנציקלופדיה הקתולית
- ביוגרפיה של אבן סינא, באתר MacTutor (באנגלית)
- בזווית של פילוסופיה מוסלמית
- עמירה ערן, העונג העליון של השכל, באתר הארץ, 21/08/09
