שמורות טבע ימיות בישראל
.jpg)
.JPG)
שמורות טבע ימיות הן שטחי ים מוגנים לפי החוק הישראלי על מנת למנוע פגיעה בערכי הטבע המוכלים בהם. הרשות הממשלתית האחראית להכרזה, פיתוח ואחזקת שמורות הטבע הימיות בישראל היא רשות הטבע והגנים.
בתי הגידול הטבעיים בשטחים הימיים של ישראל מושפעים על ידי טווח רחב של איומים, בין השאר על ידי זיהומים, דיג יתר, הקמת תשתיות ימיות, כניסת מינים פולשים, ושינויים אטמוספיריים גלובליים. בשל כך גוברת החשיבות בהכרזת שמורות טבע ימיות במימי ישראל.
שמורות הטבע הימיות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמורות הטבע הימיות בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע שנות ה–60 ועד ראשית שנות ה–2000 הוכרזו בישראל שש שמורות ימיות קטנות, ששטחן הכולל (10.4 קמ"ר) הוא כרבע אחוז משטח ישראל בים התיכון, והן משתרעות בדרך כלל מקו החוף ועד למספר מאות מטרים מערבה לתוך הים. שמורות אלה מגִינות על בתי הגידול של אזור הגאות והשפל ושל סביבת המים הרדודים (בעומק של מטרים בודדים עד כעשרים מטרים), אך אינן מגנות על חלקים מייצגים של כלל הסביבה הימית בים התיכון הישראלי. מיעוט השטחים הימיים המוכרזים כשמורות טבע, בולט במיוחד לעומת מאמצי שימור הטבע רבי השנים בתחום היבשתי.
כדי להגן על מערכות אקולוגיות מייצגות בתווך הימי ועל מגוון המינים הביולוגי בסביבה הימית, גיבשה רשות הטבע והגנים תוכנית להכרזת שמורות טבע ימיות ברוח אמנת ברצלונה. העקרונות המנחים המרכזיים בתכנון שמורות ימיות מובילים להכרזה על שמורות גדולות המאפשרות הגנה על מערכת אקולוגית שלמה וכן על בעלי חיים ימיים גדולים שטווח המחיה שלהם רחב. שיקולים מנחים נוספים כוללים קישוריות בין שמורות והגנה על חלקים יחסיים גדולים יותר של בתי גידול נדירים, לעומת בתי הגידול הנפוצים. תחום המים הטריטוריאליים חולק לצורך איסוף המידע ותכנון השמורות ליחידות נוף על פי המאפיינים הבתימטריים (הטופוגרפיה של קרקעית הים) סוג הקרקעית ושימושי השטח. בהתאם לנתונים ולממצאים שנאספו מתוכננת הקמתן של שמורות טבע ימיות, שישמרו אזורים מייצגים מבתי הגידול הימיים המאפיינים – אזורים בעלי תשתית רכה של חול או טין וחלקים נרחבים מבתי הגידול הייחודיים, כגון רכסי כורכר תת-ימיים, אזורים בעלי מסלע קשה מיוצב ושטחי טבלת גידוד באזור הגאות והשפל. בתי גידול נדירים, כגון קניונים תת-קרקעיים ורכסי הרים הנמשכים לים, יכללו במלואם בשטחי השמורות. בסך הכל, מוצעת הכרזתן ותפעולן של שמורות טבע ימיות בהיקף של 20% מכלל שטח המים הריבוניים של ישראל בים התיכון.
השמורות הימיות (המוצעות ואלו המוכרזות כיום) נחלקות לכמה סוגים:
- שמורות גדולות: ארבע שמורות הפזורות מגבולה הצפוני של ישראל ועד גבולה הדרומי שישתרעו מקו החוף במזרח עד גבול המים הטריטוריאליים במערב. שמורות אלה יגנו על שטחים מבתי הגידול המייצגים של קרקעית הים ברצף העומקים שמחוף הים ועד כקילומטר עומק בצפון הארץ וכ-150 מ' מול אשקלון (העומקים בגבול המים הטריטוריאליים, בהתאמה). שמורות גדולות מתוכננות לקום מול ניצנים – בין אשקלון ואשדוד, מול חופי השרון והכרמל ובראש הנקרה.
- שמורות ייחודיות מתוכננות באזורים בהם לבית הגידול של הקרקעית יש מאפיינים ייחודיים וראויים לשימור, כגון ברכס הכרמל וברכס בוסתן הגליל.
- שמורות "קו חוף" חדשות יתווספו לאלו המוכרזות כבר כיום ומשתרעות למרחק של מאה עד מאות מטרים בודדים מקו החוף אם יהיה צורך לספק הגנה נוספת לקו החוף עצמו.
- לשמורות הטבע המתוכננות יתווספו גנים לאומיים ימיים שתכליתם הגנה על ערי החוף העתיקות, נמליהן ואתרי מורשת נוספים בסביבת החוף או הים.
שמורות הטבע ינוהלו במטרה לשמור על שלמותם של בתי הגידול והמגוון של מיני החי והצומח הטבעיים בתחומן. ממשקי השמורות מעוגנים בתקנון ובתוכניות השמורות. מטרת תוכניות הממשק היא לאפשר שימושים אנושיים רבים ככל הניתן בשמורה, תוך התייחסות לממדיה הרבים, הכוללים את קרקעית הים, עמודת המים ופני הים, אזורים שונים בתוך השמורה והמחזוריות בעונות השנה. כל זאת תוך מתן הגנה מרַבית למערכת האקולוגית ובאופן שלא יפגע בשלמותה.
שמורות הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמורת איי חוף ראש הנקרה
- שמורת ים ראש הנקרה-אכזיב - השמורה הימית הגדולה והצפונית בישראל
- שמורת שקמונה - השמורה הימית העירונית הראשונה בישראל
- שמורת ים ראש הכרמל
- שמורת ים דור-הבונים
- שמורת ים שקמה - השמורה הימית הדרומית ביותר בישראל לחופי הים התיכון
- שמורת איי חוף דור-מעגן מיכאל
- שמורת ים גדור
- שמורת חולות ניצנים (שמורה הכוללת שמורה יבשתית ושמורה ימית)
- שמורת ימית-אבטח
- שמורת ים אבטח[1]
- שמורת הפרעת פלמחים - השמורה[דרושה הבהרה] הראשונה והיחידה שהוכרזה במים הכלכליים של ישראל
כמו כן, ישנה שמורה נוספת מאושרת - שמורת ים יפו–גבעת עלייה[2][3], ושמורות נוספות מוצעות בניהן: שמורת ים פולג[4], שמורת ים שבי ציון–בוסתן הגליל[5] ושמורת ים כרמל-נווה ים[6].
שמורות הטבע הימיות בים האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
כיום, בשטחי ישראל ישנן כשלוש שמורות ימיות בים האדום:
- שמורת חוף האלמוגים
- שמורת טבע הים הדרומי באילת
- שמורת ים האלמוגים - שמורת הטבע הדרומית בישראל
כמו כן, ישנן הצעות לשמורות שונות ביניהן: שמורת השונית המזופוטית, שמורת חוף קצא"א[7], שמורת עשב הים[8] ושמורת חוף הסרטנים[9].
איומים על בתי הגידול הימיים בים התיכון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
לישראל כ-200 ק"מ קו חוף וכ-3,950 קמ"ר מים טריטוריאליים באגנו המזרחי של הים התיכון – אגן הלבנט. שטח זה דומה בגודלו לכחמישית מגודל השטח היבשתי של המדינה. במי הים ובקרקעיתו מצוי מגוון מינים עשיר הכולל מאות מיני דגים, אלפי מינים של חסרי חוליות וכן מיני צומח, זוחלים (צבי ים) ויונקים ימיים. מינים אלה מרכיבים את החברות המצויות במערכת אקולוגית ימית.
גורמי הפגיעה במערכת האקולוגית הימית מרובים, ונובעים מניצול יתר של מיני חי וצומח, פגיעה פיזית בבתי הגידול הימיים והחופיים, זיהום הסביבה הימית, כניסת מינים פולשים למערכת הימית המקומית ושינויים אטמוספיריים גלובליים. בים התיכון הישראלי הדבר בא לידי ביטוי בדיג יתר הפוגע באופן מתמשך באוכלוסיות הדגים וחסרי החוליות, ומחליש את יציבותה של המערכת האקולוגית ואת יכולתה להתאושש מפגיעות נוספות. שיטות דיג כגון גרירת מכמורת קרקעית פוגעות בקרקעית הים ובמגוון מיני הצמחים ובעלי החיים הצמודים אליה, וגורמות נזק רב לאתרי הרבייה וגידול הצאצאים של מיני דגים וחסרי חוליות רבים. חלק משיטות הדיג המסחריות אינן סלקטיביות, וגורמות ללכידת מינים מסחריים לצד מינים חסרי כל ערך כלכלי. נוסף על כך, פוגעות הרשתות בבעלי חיים השוחים במים הפתוחים ואינם מינים המהווים מטרה לדיג (כגון יונקים ימיים וזוחלים).
.jpg)
.jpg)
איומים נוספים נובעים מהקמתם של מתקני תשתיות רבים סמוך לים, ביניהם נמלים ומרינות, מתחנות כוח לייצור חשמל המזרימות את מי הקירור לים, ומהזרמת ביוב ושפכים תעשייתיים. בשנים האחרונות מואצת הקמתם של מתקנים גדולים להתפלה של מי ים, אשר יזרימו תמלחת בהיקף של מיליארדי מטרים מעוקבים בכל שנה לים. ההשפעות הסביבתיות של רכז התמלחת, הכולל גם תוספים כימיים מתהליך הייצור, עדיין אינן ידועות. על אלו נוספים קווי תשתיות (כגון אנרגיה, גז ותקשורת) הנחפרים או מונחים על קרקעית הים, קידוחים ימיים להפקת גז ונפט ומבנים נוספים, כגון איים מלאכותיים, שהקמתם למטרות תשתית ותעשייה כבר אושרה.
על איומים אלה נוספת הגירתם של דגים וחסרי חוליות למזרח הים התיכון, בפרט מינים פולשים מים סוף[10]. עד שנת 2000 תועדו יותר מ-550 מיני מהגרים כאלה ביותר מ-2,200 פרסומים. המינים המהגרים מים סוף פולשים לים התיכון דרך תעלת סואץ, בתהליך המכונה "הגירה לספסית", על שמו של מתכנן התעלה. ההגירה הלספסית הביאה לפלישה של מינים שלא היו ידועים כלל במזרח הים התיכון – חלקם מוכרים כיום כשלל דיג מסחרי, ואחרים כמינים המסבים נזק בריאותי וכלכלי ופוגעים ביציבות המערכת האקולוגית של מזרח הים התיכון. רבים מהמהגרים דחקו מינים מקומיים, העלו את הסיכון להכחדתם, צמצמו את המגוון הביולוגי ושינו בתי גידול[11].
חוק השמירה על הסביבה החופית ואמנת ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטיפול באיכות הסביבה הימית, בהתאם לאמנות בינלאומיות ולחוקי המדינה, מופקד בידי אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, ובהנחייתו מבוצע ניטור של זיהום הים על ידי המכון לחקר ימים ואגמים. המאבק הציבורי נגד הבנייה המואצת של מלונות על קו החוף ומרינות בים ופרסום "מסמך מימי החופין" של ישראל, הובילו לחקיקת "חוק השמירה על הסביבה החופית" (2005). חוק זה מגדיר את הסביבה החופית כסביבה המשתרעת מ-300 מטר מזרחה לקו החוף ועד גבול מימי החופין של ישראל, במרחק של 12 מילין ימיים (מעט יותר מ-22 ק"מ) מקו החוף. החוק מתייחס לכל שטח המים הריבוניים של ישראל כאל אזור רגיש, עשיר במשאבי טבע, שיש לתכנן את השימוש בו תוך התחשבות בכלל רכיביו כדי לשמר את סביבתו הייחודית.
רשות הטבע והגנים הוסמכה על ידי המשרד להגנת הסביבה ליישם את הפרוטוקול לשימור אזורים מוגנים במיוחד בים התיכון, שהורחב ב–1995 בפרוטוקול לשימור אזורים מוגנים במיוחד והמגוון הביולוגי בים התיכון של אמנת ברצלונה להגנה על הים התיכון (Protocol Concerning Mediterranean Specially Protected Areas and Biological Diversity in the Mediterranean, Barcelona Convention, 1995). על פי אמנת ברצלונה, תפקידן של שמורות ימיות הוא להגן על שטחים הכוללים אחת מההגדרות הבאות:
- מייצגים של מערכות אקולוגיות חופיות וימיות.
- סביבות טבעיות שנשקפת להן סכנת היעלמות באזור התפוצה הטבעי שלהן, או ששטחן מצומצם באופן טבעי.
- סביבות טבעיות החיוניות להישרדות, לרבייה ולשיקום של מינים בסכנה, ושל מינים מאוימים או אנדמיים של צומח וחי.
- אתרים בעלי חשיבות מיוחדת בגלל העניין המדעי, האסתטי, התרבותי או החינוכי שלהם.
רשת "אנשי הים התיכון" למען השמורות הימיות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2018, הוקמה רשת ארצית של קהילות מקומיות "אנשי הים התיכון" להגנה ולשמירה על חופי הים התיכון בישראל, להעלאת המודעות ולהקמת שמורות ימיות נוספות לאורך החופים. הרשת פועלת בשיתוף הארגונים הסביבתיים: החברה להגנת הטבע, צלול, אקואושן, דלפיס, ההתאחדות הישראלית לצלילה, מגמה ירוקה, רשות הטבע והגנים וארגון "אנו- עושים שינוי". הקהילות מקיימות פעילויות מגוונות בהרצאות, בהדרכות והכשרות, בסיורים, בניקוי חופים וים, באירועים[12] ועוד[13].
החי והצומח בשמורות הטבע הימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החי[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – החי במפרץ אילת, החי בים התיכון |
הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הצורך בשמורות ימיות -' החצי הכחול של ישראל '
- מרכז מידע לסביבה החופית והימית בים התיכון(הקישור אינו פעיל), רשות הטבע והגנים
- מסד נתונים פתוח לציבור שנאסף במחקר אקולוגי ארוך טווח המבוצע על ידי תחנת מוריס קאהן לחקר הים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שמורת ים אבטח – iNature, באתר inature.info
- ^ שמורת ים יפו–גבעת עלייה, באתר www.parks.org.il
- ^ שמורת ים גבעת עלייה – iNature, באתר inature.info
- ^ שמורת ים פולג – iNature, באתר inature.info
- ^ שמורת חוף וים שבי ציון – iNature, באתר inature.info
- ^ שמורת חוף נווה ים – iNature, באתר inature.info
- ^ חוף קצא'א נפתח לציבור ויוכרז בחלקו כשמורת טבע, באתר www.parks.org.il
- ^ "יוזמה: שמורה תגן על עשב הים באילת". הארץ. נבדק ב-2021-09-15.
- ^ מפה, באתר www.parks.org.il
- ^ Galil, B. (2000). A Sea under Siege–Alien species in the Mediterranean Biological Invasions, 2: 1387–3547
- ^ Galil, B. (2007). Loss or Gain? Invasive aliens and biodiversity in the Mediterranean Sea. Marine Pollution Bulletin, 55: 314–322
- ^ למען השמורות הימיות: שחיינים מכל הארץ הגיעו ל"משחה הדולפין" באשדוד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 2018-06-09
- ^ אודות, באתר אנשי הים התיכון
