השרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת השרון
מצוק הכורכר בגן לאומי חוף השרון
אלון התבור ברחוב זלמן שזר פינת ויצמן בהוד השרון, כיום הוא חלק מכיכר.

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ. מקור השם 'שרון' הוא במילה האכדית "שָרנֻ", שפירושה יער – שכן עד התקופה העות'מאנית היה האזור מיוער בצפיפות. השורש ש.ר. בשפות השמיות משותף למילים רבות הקשורות ביער ובעצים, כמו אשרה.

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), ובכתובת אשמנעזר מלך צידון נקרא השרון "שד (ה) שרן".

גבולות השרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי המשנה של השרון ומאפייניהם הפיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את אזור השרון לארבעה גלילי משנה עיקריים:

  1. השרון המזרחי – "המרזבה" – כוללת רצועות נרחבות של אדמות בינוניות ומנוקזות על ידי נחלים (ומכאן גם כינויו של האזור בשם "מרזבה"), הניתנות לעיבוד רב-שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית, ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים: בארות ומעיינות.
  2. השרון הצפוני מאופיין בקרקעות בינוניות בלתי מנוקזות באגני הניקוז של הנחלים, באדמות חול אדום ובדיונות חול החודרות לפנים היבשת. במזרח האזור נובעים מספר מעיינות אולם רובו של אזור זה אינו מתאים לעיבוד חקלאי ללא ניקוז מסיבי, עצירת החולות הנודדים מלהתקדם מזרחה ודישון החול האדום.
  3. השרון המרכזי כולל את השטח המשתרע מקו נתניהטול כרם ועד הירקון, ובו מצויות רוב אדמות החמרה, שבתנאים של טכנולוגיה חקלאית מסורתית כמעט ולא ניתן היה להתמודד עם טיב הקרקע הירוד שלהן, פתרון בעיות הניקוז וניצול פוטנציאל מי התהום העמוקים. לרצועת מישור החוף של גלילת השרון ערך אקולוגי מיוחד בהיותה "מוקד אנדמיות למינים ותת מינים שאין כמותם באף אזור אחר בעולם, למעט ישראל וקצותיה"‏[1].
  4. חוף השרון מאופיין ברצועה צרה של רכס הכורכר המערבי ובדיונות חול המשתרעות עד לחוף הים, ברובו אינו ראוי לעיבוד חקלאי בתנאי הטכנולוגיה החקלאית המסורתית וסובל ממחסור במקורות מים. עם זאת, הים הסמוך סיפק בעבר לאזור זה את הבסיס הכלכלי העיקרי – מעגנים ימיים לייצוא תוצרת חקלאית, בעיקר אבטיחים.

היער והביצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב וילנאי כותב בספרו "אגדות ארץ ישראל" כי "יש סברה שהשם 'שרון' נגזר מהמילה החורית הקדומה: שרנה, ופירושה יער. השרון נקרא בפי היוונים בשם דרימוס, ופירושו יער אלונים". עד ראשית המאה ה-20 היו רוב קרקעותיו של אזור השרון מכוסות ביער של אלון התבור, אך במלחמת העולם הראשונה נכרתו כמעט כל העצים על ידי השלטון העות'מאני כדי לשמש חומר דלק לרכבות. מקבצי אלונים נותרו בשמורת אלוני יצחק ובשמורת אלון.

חלק מהחוקרים משערים כי קרקעות השרון, שהן ברובן חמרה, היו בעבר חול ים, ונוכחותם של עצי אלון התבור במשך אלפי שנים שינתה את סוג הקרקע.

בעבר היה רוב השרון מכוסה ביצות; זאת משום שבאזור זה ישנם מספר נחלים, שנחסמו בעבר על ידי רכסי הכורכר והדיונות של חוף הים, ובקרקע הסחף שמסביב לרכסי הכורכר המים מחלחלים באטיות רבה. הביצות נוקזו בתחילת ההתיישבות הציונית, ורוב מי המעיינות והנחלים מנוצלים לפני שהם מגיעים לאזור.

שיוך מוניציפלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשרון ישנן ארבע מועצות אזוריות, שתים עשרה ערים ועשר מועצות מקומיות. דרומו של השרון מהווה חלק מגוש דן.

הגירה ערבית בתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית תקופת המנדט הבריטי עמד מספר תושבי אזור השרון הערבים על כ־10,000, שרובם התגוררו ב־20 ישובי קבע ומיעוטם היו בדווים נוודים. עד סיום המנדט, כעבור כ־30 שנה עלה מספר זה בחדות לכ־30,000. שיעור גידול זה גדול בהרבה משיעור הגידול הממוצע של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שיעור שעמד על כ־70% גידול לאורך התקופה, ומוסבר באמצעות הגירה משמעותית של אוכלוסייה ערבית לאזור. בעוד בשאר חלקי הארץ עמד שיעור הגידול באוכלוסייה על רקע הגירה על כ־10–25%, באזור השרון הייתה ההגירה חלק משמעותי מאוד מתוך הגידול באוכלוסייה הערבית.

הגורמים להגירה המשמעותית מוסברים בשיפור הניכר שחל במצב הבריאותי באזור עם ייבוש הביצות שהסתיים באמצע שנות ה־20, והוביל לירידה ניכרת בשכיחות המלריה. ייבוש הביצות גם הצריך כוח אדם גדול בלתי מקצועי לצורך העבודות, ואף איפשר את הרחבת השטחים החקלאיים באזור ואת הגדלת המושבות היהודיות, דבר שצריך פועלים רבים לתעסוקה ביבוש הביצות, בבניה ובחקלאות, ועודד גם הוא הגירה ערבית לאזור. להרחבת החקלאות באזור תרם גם גילוי מי התהום באזור, דבר שהפך באחת את האזור (שרובו אדמה חמרה) משטח חקלאי ירוד (בהיעדר מים זמינים) לשטח חקלאי מבוקש.

בד בבד עברה החקלאות הערבית המסורתית סדרת משברים באמצע שנות ה־20, שהובילה למעבר מעיסוק בחקלאות מסורתית זעירה שהייתה מקובלת באוכלוסייה הערבית לתעסוקה כפועלים במשק החקלאי המודרני היהודי שהיה זקוק לכח עבודה זול וזמני. הרחבת היישוב היהודי בשנות ה־30 וה־40 על רקע גלי עלייה משמעותיים ושגשוג המושבות הובילה לביקוש רב עוד יותר של כח עבודה זול, ולהמשך הגידול בהתיישבות הערבית באזור, על רקע המשך ההגירה הערבית לאזור בעקבות אפשרויות התעסוקה החדשות. שטחי הפרדסנות היהודית והערבית באזור גדלו מכ־121,000 דונם ב־1931, לכ־263,000 דונם ב־1946.

ההגירה הייתה בעיקרה של שבטים בדווים (במלואם או בחלקם) שהגיעו מהנגב, מחצי האי סיני ומעבר הירדן המזרחי, והתיישבו בסמוך למוקדי התעסוקה החדשים סביב המושבות היהודיות החדשות. להתיישבות הבדווים הצטרפה גם אוכלוסיית פועלים ערבים מהחורן, שעלות העסקתה הייתה זולה יותר מעלות ההעסקה של ערבים תושבי הארץ. עד 1934 הגיעו לארץ כ־30,000 פועלים מהחורן, ולצידם גם קבוצות קטנות יותר מעיראק ומתימן. השלטון הבריטי נאבק בהגירה הבלתי חוקית לארץ, אך הצלחתו במניעתה הייתה נמוכה. קבוצת מהגרים נוספת הגיעה מאזור השומרון עקב חוסר בקרקעות לחקלאות ביישובי המוצא או עקב סיבות אחרות, וייסדו יישובים חקלאיים קטנים באזור השרון ככפרי בת של יישובים בשומרון.

גורם נוסף שתרם להגירה היה השתקעות לוחמים ערבים בלתי סדירים שהגיעו לאזור בתקופת המרד הערבי הגדול, ונשארו באזור גם לאחר סיום המרד. פרוץ מלחמת העולם השנייה פגע בענף הפרדסנות עקב המלחמה הימית שהתנהלה בים התיכון, אך מנגד בסיסי הצבא החדשים שהוקמו בארץ דרשו ידיים עובדות רבות לבניה, וידיים עובדות רבות נדרשו גם לענף החקלאות שהתרחב במידה ניכרת על מנת לספק את צורכיהם של החיילים ששהו בארץ. ביקוש זה עודד את הגירתם של ערבים ממצרים ומסוריה לאזור, באופן חוקי ובלתי חוקי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kutiel, P.2001. Conservation and management of Mediterranean coastal sand and dunes in Israel. Journal of Coastal Conservation 7, 183-192