ניצנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בקיבוץ ניצנים. אם התכוונתם לחולות ניצנים וחוף ניצנים, ראו חולות ניצנים.

ניצנים
בית זיכרון לבנים, בתכנון האדריכל נחום זולוטוב והפסל משה שטרנשוס
מחוז	הדרום
מועצה אזורית	חוף אשקלון
גובה ממוצע	‎39‏ מטר
תאריך ייסוד	1943
תנועה מיישבת	העובד הציוני
סוג יישוב	קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2007:
- אוכלוסייה	353 תושבים
ניצנים

חזיתו המערבית של בית הזיכרון מזכיר בצורתו בונקר צבאי

ה"ארמון" בניצנים הישנה

שלט הסבר ב"ארמון" בניצנים הישנה

עמדת מגן בניצנים הישנה

קבר האחים של חללי ניצנים במלחמת העצמאות בבית הקברות בניצנים הישנה

שמות החללים בקבר האחים לחללי ניצנים במלחמת העצמאות

תבליט "חובשת סועדת לוחם" של הפסל משה ציפר, בקבר האחים לחללי ניצנים במלחמת העצמאות

שער הברזל בבית הקברות בניצנים הישנה המנציח אירועים כמו העלאת המעפילים באניה שבתאי לוז'ינסקי, פינוי הילדים במבצע תינוק, נפילת ניצנים והליכה לשבי ובניית ניצנים החדשה

אנדרטת הנצחה

ניצנים הוא קיבוץ בתחומי המועצה האזורית חוף אשקלון. הקיבוץ נכבש במלחמת העצמאות בידי צבא מצרים, ונכבש שוב בידי צה"ל בסוף המלחמה. לאחר המלחמה שבו רוב חבריו והקיבוץ הוקם מחדש במיקום אחר בשטח הפתוח שבחולות ניצנים.

[עריכה] הקמה

גרעין ניצנים הוקם מאיחוד של מספר קבוצות של יוצאי רומניה ופולין, בהם ותיקים יותר שהתחנכו בארץ ישראל, בבן שמן ןבכפר מאיר שפיה ובהם עולים חדשים יותר שהגיעו כמעפילים בשנת 1939. הקבוצות התארגנו להתיישבות בחסות תנועת העובד הציוני, בקבוצת הדר ליד הרצליה, התפרנסו מעבודה בפרדסי הסביבה, והמתינו להזדמנות להקים יישוב עצמאי. בשנת 1943 הוצעו לחברי הקבוצה שלוש נקודות התיישבות. הם בחרו באדמה באזור ניצנים אותה רכשה קק"ל בשנת 1942, יחד עם בית ענק מוקף בגן, מידי אפנדי ערבי. חברי הקבוצה שמנו כ-70 חברים בחרו בניצנים בגלל שהייתה זמינה להשתיישות מידית, והייתה קרובה לים, ממנו קיוו להתפרנס מדיג ולהביא מעפילים.

הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד (ליד אשדוד של היום) ומג'דל (אשקלון כיום), על דרך החוף מעזה ליפו באזור שהיה מאוכלס בעיקר בערבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, שהיה מרוחק ממנו כ-8 קילומטרים. בתוכנית החלוקה נכלל ניצנים בתחומי המדינה הערבית. באביב 1947 השתתפו תושבי ניצנים בהעלאת מעפילי אונית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" לחוף בקרבת הקיבוץ ‏‏^[1].

[עריכה] ניצנים במלחמת העצמאות

לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם, החלו תקיפות על כלי רכב שנעו בדרך לניצנים והקיבוץ, כמו כפר דרום ויד מרדכי היה למעשה במצור במשך מספר חודשים. פעמיים הותקפה ניצנים בידי כוחות ערביים מקומיים, שנהדפו. כלי רכב של שיירה של חטיבת גבעתי אשר יצאה להביא תחמושת לניצנים עלתה על מוקש, ולאחר 11 שעות של קרב נחלצו הלוחמים ללא כלי הרכב אשר נפלו שלל (שיירת ניצנים). על התנהגות חלק מהחיילים הייתה ביקורת קשה במפקדת גבעתי, ויצחק פונדק המג"ד הדיח את אחד ממפקדי הפלוגות. בשנת 2003 הוא נסע במיוחד למנהטן כדי לבקש סליחה על טעותו, לאחר שלמד את פרטי הקרב.

[עריכה] תחושת קיפוח

חברי הקיבוץ הרגישו מקופחים בקבלת תגבורת ואמצעי לחימה. בקשות חוזרות ונשנות שלהם לקבלת תחמושת ותגבורת לא נענו. אחד החברים נסע לתל אביב זמן קצר לפני פלישת המצרים, ולא זז משם, עד שפגש את דוד בן-גוריון. הוא התעקש וקיבל אישור לקבלת מרגמה ומכונת ירייה. עם הגיעו בחזרה לחטיבת גבעתי, הם הבטיחו לקיים את הנאמר בבקשה החריגה, ובכל זאת מעולם נשק זה לא הגיע לניצנים. כך קרה גם לגבי מכשיר האלחוט אשר פעל בקושי. בקשות חוזרות ונשנות להחלפת המכשיר נענו בשלילה, למרות שהיו מכשירים חלופיים, וכן היו בנמצא טכנאים שיכלו לסייע לתקן את המכשיר, כפי שהעידו לאחר מכן כמה מאנשי היחידות בגבעתי, והמפקדים. בעקבות התלונות שהגיעו עד תל אביב, שלחה חטיבת גבעתי תגבורת לקיבוץ, אך אלו היו חיילים לא מאומנים וללא מוטיבציה רבה. למרות זאת בקיבוץ קלטו אותם בחום רב, והחלו להתכונן בכל הרצינות לתקיפה.

אחת מבנות הקיבוץ הגדירה את תחושת הקיפוח: המצור של הערבים היה כאין וכאפס לעומת המצור של הפלמ"ח.

[עריכה] פלישת המצרים ומבצע תינוק

עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינה החדשה, ועבר את ניצנים. ב-16 במאי הוחלט על מבצע תינוק והתינוקות עם חלק מהאמהות והאבות פונו למושב באר טוביה הסמוכה, במבצע מסוכן ובהתגנבות לילית דרך הואדיות. מחזות הפרידה היו קורעי לב, ובייחוד זכורה פרידתה של מירה בן-ארי האלחוטנית הצעירה, מבנה התינוק, ביודעה שהיא היחידה המצליחה להפעיל את מכשיר האלחוט המקרטע. במעיל של בנה התינוק נמצא פתק, המוסר את אהבתה ופרידתה. חוסר המקצועיות של חיילי התגבורת הוביל בין היתר לחפירת ביצורים בקו ישר וארוך, לאורך האזור שלפני חדר האוכל.

[עריכה] תקיפת ניצנים

המצרים הגיעו עד אשדוד אך נעצרו בגשר עד הלום. הם התפנו לכבוש את היישובים שלא נכבשו, כמו יד מרדכי וניצנים. ב-24 במאי נפל יד מרדכי ולוחמיו נסוגו לאחר שאזלה תחמושתם ולא נותרה להם יכולת לחימה.

הצבא המצרי תקף את ניצנים, בטנקים, בארטילריה ובתקיפה אווירית. ההרוגים הראשונים היו בתעלה הישרה, אשר ספגה צרור ארוך ממטוס מצרי. המצב הלך והחמיר, למרות מספר פעמים של עמידת גבורה מול טנקים ונסיגתם של המצרים לאחר שתי תקיפות.

בלילה שבין 6 ו-7 ביוני 1948, החלה התקפה ארטילרית בחצות הלילה. התקפת הארטילריה נמשכה מספר שעות. לאחר פגיעה במגינים רבים, ולאחר כשלון בלימת ההתקפה המצרית, נכנסו ראשוני הטנקים המצרים לשטח הקיבוץ המבוצר.

[עריכה] הקרב האחרון

הלוחמים נסוגו והתבצרו ב"ארמון" - בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק"ל והיה היסוד לקיבוץ. בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על נסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה"ארמון". מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד, הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד אברהם שוורצשטיין להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים.

[עריכה] נפילת המפקד והאלחוטנית

הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד עצמו יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה באברהם. האלחוטנית מירה בן ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. את עצמותיהם מצאו במקום שבו נפלו, לאחר כיבוש ניצנים מחדש.

יש מספר גרסאות לסיפור, ולא ברור לגבי נפילת החייל הנוסף, אם היה ומיהו, וכן האם האלחוטאית והמפקד יצאו יחד, או בזה אחר זה.

[עריכה] השבי, הנמלטים והדף הקרבי

שאר האנשים נפלו בשבי, פרט לארבעה שהצליחו להמלט ולהגיע למפקדת חטיבת גבעתי על יד באר טוביה. נמנע מהם לספר את סיפורם, ובלי לברר את העובדות, הוחלט במפקדת החטיבה למתוח ביקורת קשה; בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, ובאישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, תחת הכותרת "נפילת ניצנים כשלון":

"...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,

הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,

ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להכנע לפולש רצחני...

להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.

לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות"

בין ההרוגים היו מספר ניצולי שואה נצר אחרון למשפחתם, וכן שתי נשים פצועות (שולמית דורצ'ין חובשת שנותרה עם הפצועים עד הרגעים האחרונים, ודבורה אפשטיין קשרית) שמתו מפציעתן הקשה בשבי המצרי בפלוג'ה.

[עריכה] כיבוש מחדש, טיהור שם הלוחמים

סמוך לסוף המלחמה בנובמבר-דצמבר 1948 כבש צה"ל את האזור מחדש. שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.

לאחר המלחמה בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את אנשי ניצנים מחרפתם, וסיפורם הפך למיתוס.

הרמטכ"ל יעקב דורי כתב על כך:

"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".

יצחק פונדק, מפקד הגדוד ששלח את יחידת התגבורת, והיה אחראי לסייע לקיבוץ בעת הקרב, וכמו כן היה מאלו שראו את הנסוגים בהגיעם, הגיע לחקירה והביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. 43 שנה אחרי מלחמת השחרור בשנת 1991 רשם את צוואתו ובקשתו לחלקת קבר בניצנים:

"הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק" (נוסח מעט אחר נמצא בספר של רם אורן המטרה - תל אביב). הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך..."

אבא קובנר לעומת זאת מעולם לא הסכים להתחרט בפומבי על דבריו, למרות שנודעו לו לאחר הקרב פרטים רבים שהיו צריכים לשנות את תגובתו. במלחמת ההתשה נפל בנו של שמעון אבידן בשבי המצרי. דן חמיצר בנו של עמנואל חמיצר, אחד מנופלי הקרב על ניצנים, שלח לו מכתב בצרוף הדף הקרבי הידוע, שכתוב בו בין היתר, שליפול בשבי זה חרפה ויש להילחם עד הכדור האחרון. דן שאל אותו האם הוא חושב זאת גם על בנו.

[עריכה] בשולי הסיפור

הסופר רם אורן בחר בסיפור ניצנים מההיבט האישי של המשתתפים בו, ובייחוד סיפורה של מירה בן-ארי כמרכז העלילה בספרו "המטרה - תל אביב".

[עריכה] ניצנים לאחר מלחמת העצמאות

לאחר מלחמת השחרור הקיבוץ הוקם מחדש במרחק כ-3 ק"מ מזרחה ממקומו הקודם שעמד שומם. הלוחמים שנפלו בשבי שבו לישראל לאחר המלחמה, מצאו את עצמות חבריהם וקברו אותם בקבר אחים ליד היישוב הישן.

באתר בו היה היישוב הישן שנפגע במלחמה הוקם ב1949 כפר הנוער ניצנים, אשר נסגר ב1990. לידו קיים כיום בית ספר שדה שקמים ואתר הנצחה לניצנים הישנה. בסוף שנות ה-90 הוקם במקום היישוב הקהילתי הדתי ניצן.

בשנות השישים הוקם בקיבוץ ניצנים בית הנצחה לנופלים בקרב ניצנים במלחמת השחרור. את בית ההנצחה תכנן האדריכל נחום זולוטוב, שאחיו בצלאל נהרג בקרב. ליד בית ההנצחה נטעו 33 ברושים לזכר הנופלים.

לאחר קום המדינה הצטרפו לקיבוץ עולים רבים מדרום אמריקה, במיוחד מארגנטינה. בקיבוץ כיום כ-100 משפחות ובסך הכל כ-450 נפש. תושבי המקום מתפרנסים, בין השאר, ממפעל לייצור ושיווק כסאות - "פלטכניקה", רפת, פרדס של כ-1000 דונם, בית אריזה, גידולי שדה ויחידת מחשוב.

[עריכה] ראו גם

• יד לאישה הלוחמת
• מירה בן ארי

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניצנים

• אתר קיבוץ ניצנים
• קיבוץ ניצנים, אתר מועצה אזורית חוף אשקלון
• אביחי בקר, באתי לבקש סליחה, באתר הארץ, 23/04/2004
• מאמר בYNet על לחימת הנשים במלחמת העצמאות, כולל פרטים רבים על הקרב בניצנים וכן תמונת הקבורה באוקטובר 1948 בניצנים ומראה הבית המחורר
• אברהם שוורצשטיין מפקד ניצנים - מאתר נזכור
• סיפורי חיילי גדוד 53

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏דוד הכהן, קיבוץ ניצנים: עם ובלי קשר לפינוי, באתר ynet‏‏