תאודור ויגאנד
 | |
| תאודור ויגאנד, 1923 | |
| לידה |
30 באוקטובר 1864 Bendorf, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
19 בדצמבר 1936 (בגיל 72) ברלין, גרמניה הנאצית |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום קבורה | בית הקברות בשכונת דאהלם, ברלין |
| השכלה | |
| מקצוע | ארכאולוג |
| תפקיד | מנהל אוספי העתיקות במוזיאונים של ברלין, ממקימי מוזיאון פרגמון, נשיא המכון הארכאולוגי הגרמני (DAI). |
| בן או בת זוג |
Marie Wiegand |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
תאודור ויגאנד (Theodor Wiegand; 30 באוקטובר 1864, בנדורף (Bendorf) שבחבל הריין – 19 בדצמבר 1936, ברלין, גרמניה) היה ארכאולוג גרמני, שנודע בחפירותיו במערב אסיה הקטנה, מנהל אוספי העתיקות במוזיאונים של ברלין, ממקימי מוזיאון פרגמון ונשיא המכון הארכאולוגי הגרמני (DAI).
חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מברלין לקונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאודור ויגאנד למד תולדות האמנות, ארכאולוגיה והיסטוריה של העת העתיקה במינכן, ברלין ופרייבורג. ב-1884 הועסק במשלחת וילהלם דורפפלד בחפירות האקרופוליס באתונה. ב-1885 הצטרף למשלחת החפירות של קרל הוּמַן (Carl Humann) בפריאנה שבדרום-מערב טורקיה. כעבור שנה, אחרי מותו הפתאומי של הומן, נתמנה ויגאנד הצעיר למנַהל המשלחת ואף ירש את מִשׂרתו של הומן כנציג המוזיאונים המלכותיים של פרוסיה, תחילה בבסיסם שבסמירנה ואחרי כן בקונסטנטינופול, שבה גם כיהן כיועץ בנספחוּת המדעית בשגרירות גרמניה. בתפקידיו אלה ייצג את האינטרסים הארכאולוגיים של גרמניה באימפריה העות'מאנית, עסק בתיאום בין משלחות החפירות במזרח התיכון (כולל מסופוטמיה) וכן דאג למשלוחי עתיקות שהגיעו לרשותו, הן מחפירות והן מרכישות, אל המוזיאונים של ברלין.[1]
במהלך השנים הללו חפר במילטוס, שם ניצח על פירוק שרידי שער השוק הרומי והעברתם לברלין. כמו כן ניהל חפירות במקדש אפולו בדידימה ובמקדש הֶרָה באי סאמוס. ב-1912 התמנה ויגאנד למנהל אוספי העתיקות במוזיאונים של ברלין והחזיק במינויו זה עד לפרישתו ב-1931. בד בבד לא הרפה ממשימותיו כנציג המוזיאונים בקונסטנטינופול.
במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס ויגאנד לקורפוס אסיה ובהמשך סופח לארמייה הרביעית העותמאנית. במסגרת זו פעל כמפקח העתיקות בסוריה, ארץ ישראל וערב בממשלו של ג'מאל פאשא.[2] ב-1916 הוצב ויגאנד בראש היחידה לשמירת עתיקות במטה הצבא הגרמני-טורקי (Deutsch-Türkisches Denkmalschutzkommando),[3] שפעלה באזורי החזית במזרח התיכון. עם אנשיה נמנו ארכאולוגים, אדריכלים, היסטוריונים ופילולוגים, ובהם הארכאולוג קרל ואטצינגר וחוקר המקרא אלברכט אלט. הסקרים והמחקרים שביצעו פורסמו אחרי המלחמה בסדרת חיבורים, שעוֹרכהּ הראשי היה ויגאנד.[4] נכללו בה הדוחות על סיני והנגב (בהשתתפות פרידריך קרס פון קרסנשטיין), על דמשק העתיקה ודמשק המוסלמית, על פטרה שבעבר הירדן, על פלמירה ועל אתר כתובות נהר אל-כלב בלבנון. בסיס היחידה היה בדמשק. ויגאנד הרבה בנסיעות ואף שהה בירושלים. בתקופה זו ניהל גם חפירות באתרי בעלבכ ופלמירה. ויגאנד נחשב לחלוץ השימוש בתצלומי אוויר במחקר ארכאולוגי. הוא הנחה לצורך מחקריו, ובתוקף תפקידו, את טיסות הצילומים של טייסת 300 ("פאשה") במרחבי סיני ובנגב. ספרו "סיני", שראה אור ב-1920 בברלין וכלל את הדוחות על סקרי המחקר שערך באתרי תל ניצנה, שבטה, רחובות בנגב ועבדת, לווה בתצלומי-אוויר ששימשו את חוקרי האתרים הללו עשורים רבים לאחר מכן. ויגאנד נשאר בטורקיה עד תום המלחמה. בקיץ 1918 עוד עסק בסקר ובחפירות באתר הארמון הביזנטי הגדול באיסטנבול, שנחשף בשריפה ב-1912.
ב-1914 היה תאודור ויגאנד בחותמים על "מנשר התשעים ושלושה", שמָחה על הפללת גרמניה בפשעי מלחמה. ב-1916 הופקה מדליה הנושאת את דיוקנו, אחת בסִדרה שהנציחה דמויות של אנשי תרבות גרמנים כמענה לתעמולת מדינות ההסכמה שתיארה את הגרמנים כברברים.[5]
בחזרה לברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה חזר ויגאנד למשרתו האזרחית משכבר. הוא ניהל את אוספי העתיקות במוזיאונים של ברלין ביד רמה ודאג להעשרתם גם בשנות השפל הכלכלי. בתוך כך שימש כמנהל מוזיאון פרגמון והשגיח על השלמתו ועל הרכבת התצוגות בו.[6]
מ-1932 ועד מותו ב-1936 כיהן כנשיא המכון הארכאולוגי הגרמני (DAI). בצד תפקידו זה היה חבר במועצת המדינה של פרוסיה.
עוד ב-1922 התקבל ויגאנד כחבר מן המניין באקדמיה הפרוסית למדעים. ב-1930 נבחר כחבר האקדמיה למדעים של גטינגן. בשנת 1931 הוענק לו עיטור פור לה מריט במגזר המדעים והאמנויות, וב-1932 – עיטור מסדר מקסימיליאן מבוואריה למדע ולאמנויות (גר')(אנ'). באוקטובר 1934 קיבל את "מגן העיט" של הרייך הגרמני (אנ') על הישגיו באמנויות ובמדעים.
ויגאנד היה בחותמים על העצומה שפורסמה בעיתון פלקישר באובכטר ביום 19 באוגוסט 1934 וקראה לתמיכה באדולף היטלר במשאל העם שנערך באותו היום, ותוצאותיו ידועות. בחודשי חייו האחרונים היה חבר בוועדת תחרות האמנויות של אולימפיאדת ברלין (גר'). לימים נמתחה עליו ביקורת בשל החיזוק שהעניקה יוקרתו הציבורית למשטר הנאצי. עם זאת צוינו מאבקיו עם הממונה על הנחלת האידאולוגיה הנאצית, אלפרד רוזנברג, ועם דומיו שביקשו לנתֵב את המחקר הארכאולוגי הגרמני לתחום הפרהיסטוריה של צפון אירופה והעמים הנורדים.
תאודור ויגאנד מת ב-1936 ממחלת המלריה שדבקה בו בתקופת פעילותו באזורנו. בביתו בשכונת דאהלם בברלין (Haus Wiegand)[7] שוכנת הנהלת המכון הארכאולוגי הגרמני. אגודת הידידים של המכון (Theodor Wiegand Gesellschaft) נקראת על שמו של ויגאנד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Carl Watzinger, Theodor Wiegand: ein deutscher Archäologe, 1864-1936, München: C.H. Beck, 1944 (בגרמנית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יצוא עתיקות מן האימפריה העות'מאנית אל מחוצה לה נאסר בחוקי העתיקות העותמאניים מ-1884 ומ-1906, אלא ברישיון (פירמאן) של הסולטאן. מסירת ממצאים ארכאולוגיים מטורקיה לגרמניה נעשתה מתוך נכונותו של הסולטאן עבדול חמיד השני לרַצות את הקייזר הגרמני. בכך גם עמדו לויגאנד תמיכת חותנו, גאורג פון סימנס, מנהל הדויטשה בנק (שבין היתר מימן את בניית מסילת הברזל ברלין-בגדאד), ויחסי הידידות שרקם עם אוסמאן המדי ביי, הממונה על עתיקות האימפריה העות'מאנית
- ^ ב-1918 הופיע ספרם המשותף של ויגאנד ושל ג'מאל פאשא, Alte Denkmäler aus Syrien, Palästina und Westarabien (״מונומנטים עתיקים מסוריה, ארץ ישראל ומערב ערב״), שעיקרו תצלומים של אתרים היסטוריים נבחרים מלווים בכיתובים בטורקית-עותמאנית ובגרמנית
- ^ שמהּ של היחידה תורגם ללשוננו גם כ"הוועדה לשמירת מונומנטים שליד המטה הצבאי הגרמני-טורקי"
- ^ Theodor Wiegand (Hrsg.), Wissenschaftliche Veröffentlichungen des deutsch-türkischen Denkmalschutz-Kommandos, Berlin, Leipzig: de Gruyter 1920–1924
- ^ המדליה של תאודור ויגאנד מ-1916
- ^ בשנת 1927 חזר לטורקיה, לראשונה מאז תום מלחמת העולם, וניהל את החפירה האחרונה שלו בפרגמון, שם גילה את הארסנל באקרופוליס וחשף את מקדש אסקלפיוס בעיר התחתונה
- ^ הבית נבנה ב-1912, והאדריכל פטר ברנס עיצב את מבנה הכניסה בסגנון נאו-קלאסי