המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה על סיני וארץ ישראל
מערכה: החזית המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
Camel Corps at Beersheba 1915.jpg

מחנה צבאי עות'מאני בבאר שבע - 1915
תאריך התחלה: 28 בינואר 1915
תאריך סיום: 30 באוקטובר 1918
משך הסכסוך: 3 שנים ו-39 שבועות
מקום: סיני וארץ ישראל
תוצאה: ניצחון מדינות ההסכמה
הצדדים הלוחמים
המזרח התיכון ערב המלחמה

המערכה על חצי האי סיני ועל ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הייתה חלק מהחזית המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה. המערכה החלה עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן של מעצמות המרכז באוקטובר 1914, ובנסיון העות'מאנים לכבוש את תעלת סואץ בראשית 1915 שהסתיים בכישלון. בתקופה שבין ינואר 1915 לאפריל 1916 חלה הפוגה במערכה שבמהלכה הבריטים הקימו מאחזים בצידה המזרחי של תעלת סואץ, והעמיקו את חדירתם לתוך סיני בניסיון למנוע התקפות נוספות על התעלה. באפריל 1916 נערך מסע מלחמה שני של האימפריה העות'מאנית לעבר תעלת סואץ, שהגיע לקיצו בקרב רומני. לאחר מכן החלה התקדמות בריטית לכיוון ארץ ישראל. במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, אך התקדמותו נהדפה בקרב עזה הראשון והשני (אפריל 1917). באוקטובר 1917 הובקעו קווי ההגנה העות'מאניים בקרב באר שבע ולאחר מכן נערכה התקדמות בריטית מהירה שהביאה לכיבוש עזה, קרב יפו ואשר שיאה בכיבוש ירושלים בדצמבר 1917. בתקופה שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918 חלה הפוגה נוספת במלחמה, במהלכה נקבע קו הגבול בין הכוחות הבריטיים והעות'מאניים באמצעה של ארץ ישראל, במה שכונה 'קו שתי העוג'ות'. בספטמבר 1918 הובקעו קוי ההגנה העות'מאניים בקרב מגידו, ובקרב הפריצה נכבשה צפון ארץ ישראל, לבנון וסוריה.

מערכה זו הייתה בעלת חשיבות היסטורית לאוכלוסיית המזרח התיכון. המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני במזרח התיכון ובארץ ישראל שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי. במהלך המלחמה ניתנו הבטחות סותרות: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל - הצהרת בלפור, וממלכה ערבית שתכלול את החיג'אז וסוריה הגדולה לערבים - מכתבי חוסיין-מקמהון[1]. בכך הפכו השאיפות הלאומיות של שני הצדדים לגלויות, אבן דרך בסכסוכי האזור העתידיים. בסוף המלחמה חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים על פי הסכם סייקס פיקו, שנחתם במהלך המלחמה, וועידת סן רמו.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

ב-28 ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי בעת ביקור בסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה, על ידי מתנקשים סרבים. אירוע זה נחשב לעילה המיידית לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שכן הוא הוביל לסדרה של מהלכים שהביאו לפריצת מלחמה כוללת בין מעצמות המרכז שכללו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית ובולגריה, לבין מעצמות ההסכמה שכללו את האימפריה הרוסית, צרפת והאימפריה הבריטית שאליהם הצטרפו בשלבים מאוחרים יותר איטליה, יפן וארצות הברית.

מלחמת העולם הראשונה נמשכה ארבע שנים, בין השנים 1914-1918, והתקיימה בחמש חזיתות עיקריות: החזית המערבית (שכללה את צרפת וארצות השפלה), החזית המזרחית (שכללה את מזרח אירופה, גבול האימפריה הרוסית), החזית האיטלקית (שהתחוללה בין איטליה לאוסטרו-הונגריה וגרמניה), חזית הבלקן והחזית המזרח תיכונית.

הזירה הים תיכונית של המלחמה (הקרויה גם החזית הדרומית) כללה את החזיתות שבהן הייתה מעורבת האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בזירה זאת המשך לסדרה של מלחמות כושלות בהן הייתה מעורבת האימפריה בשנים שקדמו למלחמה: מלחמת קרים (1856-1853 בין העות'מאנים לרוסים), המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (1911 - מלחמה בה איטליה כבשה את לוב), ומלחמת הבלקן הראשונה (1912-1913 במסגרתה איבדו העות'מאנים שטחים נרחבים בבלקן). להשתתפותה של האימפריה העות'מאנית במלחמה הייתה חשיבות עבור מעצמות המרכז בכך שהיא הביאה להשבתת הנמלים הרוסיים בים השחור (עקב שליטת העות'מאנים במצרי הדרדנלים), היא הביא להקלה של הלחץ על גרמניה ואוסטריה בחזית המערבית בשל החזיתות הנוספות שנפתחו מול רוסיה ובריטניה. עבור בריטניה וצרפת הזירה הים תיכונית של המלחמה היוותה אפשרות להרחיב את ההתפשטות הקולוניאלית שלהם על ידי כיבוש שטחיה הנרחבים של האימפריה העות'מאנית המתפוררת.

הזירה הים תיכונית כללה מספר מערכות מרכזיות:

הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920.

מאפייני המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה במזרח התיכון נחשבה על ידי רבים בתור 'הצגה משנית' לזירה המרכזית של המלחמה - הזירה האירופית. אולם להתפתחות המערכה במזרח התיכון הייתה השפעה על הזירה המרכזית: עצם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז היה השג גרמני משום שהוא הביא לפתיחת חזיתות נוספות נגד מדינות ההסכמה, בעיקר נגד בריטניה ורוסיה, והפעיל לחץ על נתיבי האספקה שלהן - על תעלת סואץ, על שדות הנפט במסופוטמיה ועל הדרדנלים. מנגד, בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, כאשר המלחמה באירופה נקלעה למבוי סתום השתמשו מדינות ההסכמה במערכה במזרח התיכון כדרך להחליש את גרמניה על ידי מיטוט בנות בריתה, וכן כדרך להעלאת המוראל.

מנגד למערכה הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המזרח התיכון: המערכה הביאה לסוף שלטונה של האימפריה העות'מאנית בן 400 השנה. כתוצאה מהמלחמה חולקו כיבושי מדינות ההסכמה במזרח התיכון בין בריטניה וצרפת, בשלב הראשון, ובשלבים מאוחרים יותר נוצרו חלק ממדינות המזרח התיכון דהיום. היסטוריונים רבים מייחסים את תחילתה של הלאומנות הערבית המודרנית למלחמת העולם הראשונה (בשל המרד הערבי, ומכתבי פייצל-מקמהון). הצהרת בלפור והמנדט הבריטי בארץ ישראל החישו את הפעילות הציונית, ולאחר המלחמה הציונות יכלה לראשונה להכריז על רצונה להקמת בית לאומי בארץ ישראל. תוצאה נוספת של ההסכמים בעקבות המלחמה הייתה עלייתן של הציונות והלאומיות הערבית על מסלול התנגשות.

המלחמה על המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקיית גמלים של הצבא העות'מאני בביר עסלוג'), 1916

הקושי המרכזי בזירת סיני של המערכה היה העברת צבא גדול דרך מדבר שבו מקורות המים והמזון דלים. בהתאם לכך מסעות המלחמה הן של העות'מאנים והן של הכוחות הבריטיים נאלצו להיצמד לנתיבי תנועה בקרבת בארות. מסע המלחמה העות'מאני הראשון לתעלת סואץ נסמך ברובו על בארות שניזונו ממי גשמים ולכן היה הכרח לקיים אותו בחורף. לעומת זאת הצבא הבריטי, אשר איכות מי הבארות בסיני לא עמדה בתנאי הסניטציה שהציב לעצמו, נסמך על צינור מים שהונח בסיני בצמוד לכוחות המתקדמים, וכן על העברת מים בעזרת מסילת רכבת שנסללה לצורך המתקפה. שני הצדדים לא בחלו בחבלה בבארות: בחלקה הראשון של המערכה הבריטים חסמו או שאבו לחלוטין בארות על מנת שלא ישמשו את הצבא העות'מאני התוקף, ואילו בחלקה השני של המערכה, כאשר הצבא העות'מאני החל נסוג, במקרים רבים הוא חיבל בבארות ואף הרעיל את מימיהן.

המלחמה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כל מלחמת העולם הראשונה נהנו מדינות ההסכמה משליטה בים התיכון. שליטה זאת אפשרה לכוחות הבריטיים להפגיז מן הים את ערי הנמל לאורך חופי ארץ ישראל וסוריה. השליטה הימית הבריטית הכריחה את העות'מאנים לבחור בנתיב מסע רחוק מהחוף בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ. בנוסף, פעילותן של ספינות בריטיות באלכסנדרטה, ששימש את העות'מאנים כתחנת מעבר בדרך מטורקיה לארץ ישראל, הכריחה את העות'מאנים להשתמש בנתיב ארוך וקשה יותר למעבר כציר העברת כוחות ואספקה בין טורקיה לחזית ארץ ישראל וסיני. במקביל פעלו משחתות צרפתיות ובריטיות גם לחופי הים האדום ומנעו התבססות עות'מאנית לחופיו. השליטה הימית הבריטית עוררה חשש בקרב הפיקוד העות'מאני בפני פלישה מן הים, חשש שאומנם לא התממש אך דרש הצבה של כוחות צבא לאורך חופי הים התיכון. בפיקוד הבריטי אומנם נשקלו במהלך המלחמה מספר תוכניות שכללו הנחתת כוחות מן הים, ואולם תוכניות אלו, לאור כישלון הנחיתה הימית בגליפולי, לא יצאו אל הפועל. החשש ממתקפות מהים שימש את העות'מאנים כעילה בבואם לגרש תושבים בערים לאורך החוף, כפי שנעשה בגירוש תל אביב ב-1917. בנוסף השתמשו הבריטים בספינות על מנת להתקשר עם סוכניהם לאורך רצועת החוף של הים התיכון, ובין היתר התקשרו עם רשת הריגול היהודית ניל"י באמצעות ספינות שעגנו ליד חוף עתלית.

מנגד הפעילו הגרמנים צוללות רבות במימי הים התיכון. צוללות אלו הגיעו בחלקן בשיט מהים הצפוני, דרך מצר גיברלטר, ועד הים התיכון, ובחלקן נשלחו ברכבות לאנטוליה והורכבו שם. למרות שצוללות אלו לא יכלו להתמודד פנים אל פנים עם משחתות של מדינות ההסכמה, ובכך לערער על השליטה שלהם בימים, לצוללות הגרמניות היו הצלחות רבות בטיבוע אוניות אספקה בריטיות, דבר שהביא לאובדן גדול של כוח אדם וציוד ולעיכובים בהתקדמות הפלישה הבריטית לסיני. שיטת הלחימה בצוללות הייתה חיפוש אחר בסיסי הצוללות באיים ולאורך החופים של אסיה הקטנה והים האגאי.

המלחמה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התעופה במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץ ישראל
מטוס גרמני בחזית ארץ ישראל

החל מתחילת מלחמת העולם הראשונה, נהנו הכוחות הבריטיים במצרים מסיוע מטוסים, שאפשרו תצפיות מוקדמות על תנועת הכוחות הטורקים. המודיעין שנאסף על ידי המטוסים שיחק תפקיד חשוב בעצירת המתקפה הראשונה על סואץ, וכן במרדפים אחרי כוחות עות'מאניים שעסקו בפשיטות על הכוחות הבריטיים בסיני. באפריל 1916 הגיעה לבאר-שבע יחידת המטוסים מספר 300 של חיל האוויר הגרמני, כתוצאה מזה במהלך השנתיים הבאות נהנו הכוחות הטורקיים-גרמניים מעליונות באוויר - ניצחונות ברוב קרבות האוויר מול מטוסים בריטיים. הפעילות האווירית הגרמנית סיפקה מודיעין על בניית הביצורים וההתקדמות הבריטית בסיני. בנוסף לאיסוף מודיעין, המטוסים הגרמנים גם הפציצו עמדות ומחסני תחמושת. סמוך לקרב מגידו עם הגעת מטוסים וציוד אווירי מתקדם, נטה מאזן הכוחות האוויריים לטובת הכוחות האוויריים הבריטים. המטוסים הבריטיים שימשו תפקיד חשוב בניצחון המוחץ של הבריטים בקרב מגידו, שבו הם הפציצו את קווי התקשורת הטורקיים - ובכך מנעו מהידיעה על פריצת קו שתי העוג'ות לעבור לכוחות העות'מאניים שבעורף.

מודיעין וריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודיעין מילא תפקיד מרכזי במערכה על סיני וארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, והצדדים השונים השקיעו מאמצים רבים בהשגת מודיעין באמצעות סיורים, תצפיות אויר, הפעלת מרגלים, וכן הושקעו מאמצים רבים בדיסאינפורמציה.

גרמניה השקיע מאמצים רבים בבניית רשת ריגול ותעמולה, בראשותו של הבארון מקס פון אופנהיים, שמטרתה לגרום להתקוממויות מוסלמיות ברחבי האימפריה הבריטית, ולגייסם לטובת המאמץ העות'מאני במלחמה. בין היתר הייתה צפייה שהתקוממות מוסלמית במצרים, בחסות האוכלוסייה המקומית וכן בהשתתפות החיילים ההודים המוסלמים שלקחו חלק בהגנת תעלת סואץ תגרום להתמוטטות השליטה הבריטית במצרים בעת ההתקפה העות'מאנית על תעלת סואץ. תקוות אלו לא התממשו, ואף שהיו מרידות מוסלמיות מקומיות של שבט הסנוסי ממערב למצרים ובסודן מדרום, ככלל המאמץ העות'מאני-גרמני ליצור גל של ג'יהאד עולמי שיימוטט את האימפריה הבריטית עלו בתוהו.

מודיעין שיחק תפקיד משמעותי בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ לאחר שסיורים מוטסים זיהו בשלב מוקדם את הכוח הטורקי המתקרב ואפשרו את סיכול ההתקפה. בספרו 'הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918' מציין יגאל שפי שעיקר המודיעין הבריטי התבסס על סיורים רכובים ומוטסים, על תחקור שבויים מלחמה ועל הפעלת סוכנים. בין סוכני הריגול שפעלו בזירה בלט בפעילותו תומאס אדוארד לורנס (הידוע בכינויו לורנס איש ערב) אשר שימש איש הקשר של הדסק הערבי בקהיר עם כוחותיו של השריף חוסיין בן עלי, ולקח חלק פעיל במרד הערבי. כן בלטה פעילותה של רשת הריגול היהודית ניל"י אשר הוקמה על ידי אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון, והונהגה בשלבים מאוחרים של המלחמה על ידי שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי. בשיא פעילותה מנתה רשת הריגול כ-30 פעילים ברחבי ארץ ישראל, אך הקושי המרכזי בפעילותה היה העברת המידע שהתקבל אל הצבא הבריטי. קשר זה נוצר החל מפברואר 1916 ועד לספטמבר 1917 באמצעות ספינות אשר עגנו מול חופי עתלית. בספטמבר 1917 התגלתה הרשת על ידי העות'מאנים וראשיה שרה אהרונסון, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד נתפסו. בעקבות כך הוחל בגל מעצרים רחב נגד גורמים רבים ביישוב היהודי.

מימד נוסף לפעילות המודיעין במהלך המלחמה היה דיסאינפורמציה - שתילת מידע כוזב. שתי הצלחות בריטיות בולטות בנושא זה היו בהערכות לקרב באר-שבע, ובהערכות לקרב מגידו. בסוף שנת 1917, לאחר שני נסיונות כושלים לכיבוש העיר עזה, החליט הגנרל אלנבי, שזה עתה התמנה לעמוד בראש הכוחות הבריטיים בגיזרה, ששבירת קו ההגנה העות'מאני תתבצע בהתקפה על באר-שבע. הצלחת ההתפקה הסתמכה על יצירת הרושם שההתקפה הבריטית תערך שוב על העיר עזה. מסע הדיסאינפורמציה כלל תזוזת כוחות בקרבת העיר עזה, וכן על תכסיסים של הקונול ריצ'רד מיינרצהגן אשר דאג שתוכניות מפורטות של מתקפה בריטית נוספת על עזה ייפלו לידיים עות'מאניות. בספטמבר 1918, הצליחו הבריטים במתקפת פתע לפרוץ את קו שתי העוג'ות וללכוד או להשמיד את רוב הכוחות העותמאניים בגיזרת סוריה וארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, בהערכות לקרב מגידו הסתייע הגנרל אלנבי שוב במסע דיסאינפורמציה נרחב, על מנת לפרוץ את קו ההגנה העות'מאני שנודע בכינוי קו שתי העוג'ות. מסע הדיסאינפורמציה נועד ליצור את הרושם שהמתקפה הבריטית תתחולל בעבר הירדן המזרחי, וששם מרוכזים מירב הכוחות הבריטיים, בעוד שלמעשה הכוחות הבריטיים הועברו בחשאי למישור החוף ושם נפרצו קווי העמדות העות'מאניים ב-17 בספטמבר 1918.

פרוץ המלחמה והמתקפה הראשונה על תעלת סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע למתקפה על סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסוף יולי 1914, הכריזה האימפריה העות'מאנית על נייטרליות מזוינת (כלומר נייטרליות מלווה בגיוס כוחות מילואים). ב-2 באוגוסט 1914 נכרתה ברית סודית בין האימפריה העות'מאנית לגרמניה על ידי אנוור פאשה (אחד מחברי השלישייה, הטריאומווירט ששלט באימפריה החל מ-1911). ב-29 באוקטובר הפכה הברית לגלויה עם הפצצת נמלים רוסיים בים השחור על ידי משחתות גרמניות בחסות עות'מאנית. אנוור פאשה לקח תחת פיקודו את הארמייה השלישית ויצא לתקוף את רוסיה בקווקז, וחבר שני בשלישייה, ג'מאל פאשה, עד אז שר הימייה, לקח תחת פיקודו את הארמייה הרביעית‏[2] במטרה להוביל מסע לכיבוש תעלת סואץ ומצרים.

הקריאה לג'יהאד: בנובמבר 1914 הטורקים הכריזו על המלחמה ברוסים ובאנגלים כעל ג'יהאד - מלחמת קודש, בתקווה שמוסלמים מרחבי המזרח התיכון ייקראו לדגל ויצטרפו לשורות הצבא העות'מאני. קריאה זאת הדאיגה את ראשי השלטון בבריטניה, אשר חששו באופן קבוע ממרידות רחבות היקף בהודו ובמצרים, וכן ממרידות בקרב החיילים ההודיים המוסלמים. חשש זה הביא לכך שבשלבים המוקדמים של המלחמה לא הוקמו יחידות צבא מצריות במסגרת הכוחות הבריטיים.

תעלת סואץ מאז פתיחתה בשנת 1869 הייתה לציר תנועה מרכזי עבור מדינות אירופה ובמיוחד עבור צרפת והאימפריה הבריטית. על מנת להבטיח את פעולתה התקינה של התעלה החל מ-1879 התבססו כוחות בריטיים וצרפתים במצרים, ובשנת 1882 במסגרת מלחמת אנגליה מצרים, מחצו הכוחות הבריטיים יחידות צבא מצריות שהתמרדו נגד הממשלה והנוכחות הזרה במצרים, והמליכו את תופיק המצרי כמלך מצרים. משנה זאת ואילך הפכה מצרים באופן לא רשמי לחלק מהפרוטקטורט הבריטי, למרות שבאופן רשמי מצרים הייתה עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית, ואף שילמה מס לאיסטנבול. עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם, הכריזה בריטניה על מצרים כסולטנות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי. לאחר שמושל מצרים, החדיו עבאס חלמי השני ערך ביקור באיסטנבול, ובכך הביע נאמנות לאימפריה העות'מאנית, הוא הודח וחוסיין כאמל הומלך במקומו.

במהלך מסע המלחמה לתעלת סואץ, בעקבות היותה ציר תחבורה מרכזי עבור הכוחות הבריטים ובעלי בריתם, היה תפקיד חשוב בהובלת אספקה מהמושבות הבריטיות בהודו ואוסטרליה לעבר החזיתות המרכזיות של המלחמה באירופה. לכן לכיבוש תעלת סואץ או לפחות לשיבוש התנועה בתעלה יכולה הייתה להיות השפעה מכרעת על התפתחות המלחמה כולה. בנוסף ג'מאל פאשה מציין בספר זיכרונותיו שסיבה נוספת לתקיפת התעלה הייתה שהמתקפה אילצה את הבריטים לנתב כוחות רבים למצרים, להגנת התעלה, ובכך החלישה את המתקפה הבריטית על גליפולי.

ההיערכות למתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות טורקיות נערכות במדבר לקראת היציאה למתקפת התעלה הראשונה

בינואר 1915 היו מוצבים במצרים 70 אלף חיילים בריטיים בפיקודו של סר ג'ון מקסואל, רובם מיחידות הודיות, אך גם מהדיוויזיה ה-42 האנגלית וכוחות אוסטרליים וניו זילנדיים שהיו ידועים בתור האנזא"ק - Australian and New Zealand Army Corps, מתוכם כ-30 אלף היו מוצבים לאורך תעלת סואץ. ההגנה על התעלה התבססה על מוצבים לאורך הגדה המערבית של התעלה. מוצבים אלו נהנו מ"תעלת המים המתוקים" שסיפקה מים מנהר הנילוס עבור היישובים ממערב לתעלה: פורט סעיד, איסמעיליה וסואץ וכן מקווי תחבורה טובים, ועל פטרולים של ספינות מלחמה. כמו כן הוצפו שטחים ממזרח לחלקה הצפוני של התעלה על מנת למנוע אפשרות תקיפה מהם.

תוכנית המלחמה גובשה על ידי קצין המטה עלי פואד ביי, וקולונל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. פון קרסנשטיין היה אחד מ-70 החברים של המשלחת הצבאית תחת פיקודו של אוטו לימן פון סנדרס, שהייתה אמורה לסייע בהדרכה ובפיקוד על כוחות העות'מאניים. הוא מונה לעמוד בראש המטה של הארמייה ה-VIII של הצבא העות'מאני, הוענקה לו דרגת סגן אלוף של הצבא העות'מאני ותואר הכבוד הטורקי "בק".

התוכנית כללה חצייה של מדבר סיני, צליחה של התעלה על ידי כלי צליחה, הפתעת הכוחות הבריטיים וכיבוש איסמעיליה, הנמצאת על הגדה המערבית של התעלה. המכשול העיקרי בתוכנית, כמו גם במסעות המלחמה העתידיים דרך מדבר סיני, הייתה אספקת המים והמזון הדרושים לצבא. התוכנית התבססה על כך שהכוח התוקף יישא איתו את המים והמזון הדרושים לו. מנות הקרב שנקבעו היו 600 גרם ביסקוויטים, 150 גרם תמרים, 9 גרם תה ו-4 ליטר מים לחייל ליום. כמו כן התבססה התוכנית על מים מהבארות ובורות המים הקיימים במדבר סיני, ולכן הצריכה התקפה בעונת הגשמים, כלומר בחודשים דצמבר-ינואר. אילוץ זה הכריח את הצבא העות'מאני להיערך למתקפה בחופזה, והמסע הראשון לכיבוש התעלה אכן התרחש בינואר 1915, כחודשיים לאחר כניסתם של העות'מאנים למלחמה. אספקת המזון התבססה על כך שכל חייל יישא איתו מנות קרב המספיקות ל-14 יום. על פי התוכנית חציית מדבר סיני תארך 10 ימים, לאחר מכן תיכבש איסמעיליה והחיילים יידרשו להחזיק בה 4 ימים נוספים עד שאספקה נוספת תגיע. התוכנית התבססה גם על התקווה שהפלישה הטורקית למצרים תביא למרד של ערביי מצרים נגד הבריטים שתביא לסילוקם. תוכנית זאת התבססה על הקריאה של הסולטאן הטורקי ל'ג'יהאד', וכן על פעילות אינטנסיבית של מרגלים גרמנים ועות'מאנים במצרים. הכוח העות'מאני התוקף מנה 25 אלף חיילים, טורקים, כורדים ערבים ובדווים. על פי התוכנית המקורית כוח זה הצריך 15 אלף גמלים עבור נשיאת הציוד והאספקה הדרושים אך מספר הגמלים שאותו הצליח הצבא לגייס היה קטן מזה.

באופן מסורתי היו שלושה נתיבי מסע מארץ ישראל למצרים: דרך צפונית העוברת במקביל לחופי הים התיכון, דרך דרומית הקרויה דרב אל חג' (אשר ששימשה עולי רגל מצריים בדרכם למכה דרך עקבה), ודרך אמצעית המתחילה בבאר-שבע ומשם ממשיכה לעוג'ה אל חפיר, לביר חסאנה ולאיסמעיליה. מכיוון שהימים נשלטו על ידי משחתות אנגליות וצרפתיות, ומשום שהפיקוד הגרמני-עות'מאני חשש מהחפת כוחות מהים שינתקו את קווי האספקה של הכוח התוקף, נבחר הנתיב המרכזי, הפנים יבשתי, על אף שמספר הבארות לאורכו היה הנמוך ביותר. בנוסף נשלחו יחידות קטנות להתקפות הסחה דרך הנתיב הצפוני והדרומי.

הקרב הראשון על התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה

חציית מדבר סיני החלה ב-14 בינואר 1915. ג'מאל פאשה רכב בראש הכוח שמנה כ-20,000 חיילים, ועשר סוללות תותחים. בשבוע הראשון צעד הכוח לאור יום כאשר הוא נושא איתו מכלי מים ענקיים. תנועת הכוח זוהתה כבר בשלב מוקדם על ידי מטוסי סיור בריטיים. לאחר השבוע הראשון החל הטור לצעוד בלילות, על מנת שמקום המתקפה לא יתגלה. ב-31 בינואר הגיע חלקו הגדול של הצבא לנקודת הערכות באזור שבין האגם המר הגדול ואגם תמסח, סמוך לעיר איסמעיליה שעל גדות התעלה. בשלב זה נשלח כוח קטן צפונה על מנת לתקוף את קנטרה וכוח קטן דרומה שעליו הוטל לתקוף את העיר סואץ בעוד המתקפה המרכזית יועדה להתרחש באיסמעיליה. המתקפה החלה ב-2 בפברואר. סופת חול עיכבה את תחילת המתקפה, וכתוצאה מכך ההתקפה החלה לאחר הזריחה כך שהכוח התוקף זוהה על ידי הבריטים בשלב מוקדם. הטורקים החלו לחצות את התעלה בסירות מתנפחות רפסודות וגשר דוברות, ואולם הם נתקלו בהתנגדות עזה מהכוחות ההודיים שהיו מוצבים בצידה השני של התעלה. במקביל מספר ספינות קרב הצטרפו למערכה, וחלקם נפגעו מאש הארטילריה העות'מאנית. עד צהרי ה-3 בפברואר כל כלי הצליחה של העות'מאנים הושמדו מלבד שלושה סירות. רק כ-700 חיילים עות'מאנים הצליחו לחצות את התעלה, ואלו בסופו של דבר נהרגו או נתפסו בשבי. גם המתקפות על סואץ וקנטרה נכשלו.

בזיכרונותיו כותב ג'מאל פאשה, שב-3 בצהריים הוא וקציני המטה שלו הבינו שהמתקפה נכשלה. בשלב זה, על פי זיכרונותיו, טען הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין ש"לדעתו זו חובתו של הכוח התוקף למות עד האיש האחרון על גדות התעלה" אך ג'מאל פאשה לא שעה אל עצה זו והכריז על נסיגה.

על פי יומניו של פון קרסנשטיין 192 חיילים עות'מאנים אבדו בקרב, 366 נפצעו וכ-700 הוכרזו נעדרים, רובם מתוך הכוח שהצליח לחצות את התעלה ונלקחו בשבי בידי הבריטים. ציפיות הטורקים שמסעם יביא למרד כללי במצרים, וכן להתמרדות בקרב החיילים המוסלמים בקרב הכוחות ההודיים שהגנו על התעלה התבררו כבלתי מבוססות. גם מתקפות ההטעיה מדרום ומצפון נחלו כישלון, ובעיקר לא גרמו להסטה של כוחות בריטיים מקרבת איסמעיליה. מנגד הנסיגה הטורקית מהתעלה, וחזרה לארץ ישראל התבצעה באופן מסודר ללא אובדן של כוחות נוספים לעות'מאנים, ואילו הכוחות הבריטיים לא היו ערוכים למרדף אחר הכוחות הנסוגים.

פברואר 1915 ועד יולי 1916[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקחי המתקפה ויישומם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצועים טורקיים השבים מהקרב הראשון על התעלה

הכוחות הבריטיים, כהפקת לקחים מהמתקפה הראשונה, שינו את תפיסת ההגנה על התעלה - והקימו מוצבים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שינוי התפיסה מיוחס לשר ההגנה הבריטי, הלורד קיצ'נר שאמר: "מי כאן מגן על מי? אתם על התעלה או התעלה עליכם?". במרץ 1915 מונה סר ארצ'יבלד מארי לעמוד בראשות הכוחות הבריטיים בחזית המצרית והורה על הזזת המוצבים מקו התעלה מזרחה לעומק בסיני. הקמת מוצבים אלו אפשרה שליטה יעילה יותר על צירי התנועה בסיני, שליטה המאפשרת לעצור את התקדמות הצבא התוקף לפני התעלה, ויתרה את הצורך לפרוש כוחות לכל אורך התעלה. המוצב המזרחי ביותר שהוקם היה ברומני. הקמת מוצבים אלו הציבה בפני הבריטיים אתגר לוגיסטי גדול, שכן בעוד הצד המערבי של התעלה נהנה מתעלת מים מתוקים, וקווי תחבורה נוחים, הצד המזרחי של התעלה היה מנותק מאמצעים אלו. על מנת לענות על הצרכים הלוגיסטיים, הורחב במידה גדולה מאוד הבסיס בקנטרה, שהפך למרכז לוגיסטי עצום ממדים, הוקמו רציפים ודוברות שאפשרו העברה של כוחות וציוד את התעלה, והוחל בהקמה של מסילת רכבת וצינור מים בסיני.

המתקפה על סואץ אומנם נגמרה בכישלון, אך לימדה את הן את העות'מאנים והן את הבריטים שמתקפה כזאת אפשרית, וכן שניתן לשתק את התנועה בתעלה, גם ללא צליחתה, על ידי כיבוש צידה המזרחי של התעלה ושליטה באש משם על תנועת האוניות בתעלה.

עם חזרתו לארץ ישראל הכתיר, ג'מאל פאשה, את ההתקפה כ'ניצחון מזהיר', והחל בהכנות למתקפה נוספת. הוקמה יחידת כוחות המדבר, אשר מפקדתה שוכנה בבאר שבע, והייתה תחת פיקודו של הגנרל קרס פון קרסנשטיין. במהלך 1915 יחידה זאת ערכה פעולות פשיטה קטנות היקף אך טורדניות על הכוחות הבריטיים בסיני שכללה התקפות על מוצבים בריטיים וניסיונות להנחת מוקשים לאורך התעלה. א.פ. וייל מציין שקרסנשטיין מילא תפקיד זה ב"רוב תחבולה ומרץ".


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרכבת בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

אלמנט חשוב בהערכות העות'מאניות להמשך הקרבות היה שיפור מערך התחבורה, שהתבטא בשיפור מערך הרכבות בארץ ישראל. לפני המלחמה פעל בארץ ישראל קו רכבת בין יפו לירושלים, ורכבת העמק אשר קישרה את חיפה באמצעות מסילת הרכבת החיג'אזית עם דמשק. במהלך המלחמה נסללה המסילה המזרחית בין טול כרם לתחנת הרכבת לוד ומשם לבאר שבע לתוך חצי האי סיני עד לקוסיימה. הרכבת בשיאה אפשרה נסיעה מדמשק ועד החזית בסיני, אך נתקלה בקשיים עקב הפסקת ייבוא הפחם לאזור (בעקבות המצור הימי של מדינות ההסכמה), ולכן נאלצה להתבסס על כריתת עצים מכל רחבי האזור.

קו תחבורה נוסף שהיה פעיל במהלך המלחמה עבר מעבר הירדן המזרחי, דרך ים המלח ומשם לירושלים. לצורך קו זה נבנו רציפים והובאו ספינות לים המלח.

המשבר הכלכלי ומכת הארבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה החל משבר כלכלי חמור בארץ ישראל סוריה ולבנון. ההשלכה המיידית של הצטרפות העות'מאנים למלחמה הייתה הפסקת התעבורה הימית לארץ ישראל, בשל השליטה הימית של מדינות ההסכמה. דבר זה הביא לקריסת ענף התיירות באזור (שעד למלחמה נהנה מזרם גדול של צליינים, בעיקר מרוסיה), ולהפסקת התמיכה הכלכלית של יהדות אירופה ביישוב היהודי (אם כי החל סיוע רב של יהדות ארצות הברית, כל עוד מדינה זאת שמרה על נייטרליות במלחמה).

בעוד שחורף 1914 היה מרובה בגשמים, שנת 1915 הייתה שנת בצורת, אשר אליה התווספה מכת ארבה חמורה אשר גרמה לנזקים אדירים לחקלאות. יחידות צבא נשלחו לעזור לפלאחים להילחם בנחילי הארבה, ללא הצלחה מרובה. גיוס החובה לצבע העות'מאני הותיר, בעיקר עבור היישוב הערבי, משפחות רבות ללא מפרנסים דבר שהוביל אותם לחרפת רעב. מאמצי המלחמה הביאו את הצבא העות'מאני להחרים ציוד רב, או ל'קנות' ציוד בתמורה לשטרות שאיבדו את ערכם במהלך המלחמה.

למשבר הכלכלי היו השלכות על עמידות הצבא העות'מאני במלחמה. אלכסנדר אהרונסון, אשר התנדב לצבא העות'מאני בראש חבורת צעירים יהודיים דיווח בספרו על תנאי המחיה והציוד הירוד של הצבא העות'מאני. תנאים אלו שהצטרפו ליחס הרע שהופגן כלפי המתגייסים היהודיים (אשר בין היתר נשלחו לפלוגות העבודה, ה'עמלייה' ולא לצבא הלוחם) הביא אותו ורבים מחבריו לערוק מהצבא. סיבה נוספת לעריקה, בעיקר בקרב החיילים הערביים, היה הצורך לפרנס את משפחותיהם. המשבר הכלכלי הוביל להתמרמרות של האוכלוסייה נגד השלטון הטורקי, והקל על גיוס סוכנים על ידי הבריטיים אשר קיבלו מטבעות זהב בתמורה לעבודתם.

ההוצאות להורג בביירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו של ג'מאל פאשה מהקרב הראשון בארץ ישראל הוא החל לעסוק באופן נמרץ בדיכוי ניסיונות למרד ולאומנות קרב ערביי האזור. ביולי 1915 הועמדו לדין פעילים רבים מתנועת הרפורמציה שפעלו מביירות, שעל פי החשד קיימו מגעים עם הצרפתים בניסיון למרוד בעות'מאנים. ההוצאות להורג הרבות שנגזרו על המעורבים הביאו לביסוס שמו של ג'מאל פאשה כשליט אכזר וחסר מעצורים. בתקופות מסוימות פעל פאשה גם נגד הציונות, פעילות שהתבטאה בחקירות שניהל המושל של יפו בהא אלדין בך ובגירוש פעילים ציונים רבים ובהם: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ישראל שוחט ומניה שוחט.

חזיתות סמוכות והשפעתם על חזית ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית גליפולי - באפריל 1915 נחתו כוחות של מדינות ההסכמה בחופי גליפולי. מטרת הבריטים הייתה כיבוש איסטנבול, פריצת הסגר העות'מאני על הדרדנלים, ופתיחת נתיב אספקה לנמלים הרוסים בים השחור. המערכה בגליפולי נמשכה עד ינואר 1916, ניסיון הפלישה נכשל, והוא עלה בקורבנות רבים משני הצדדים. בזיכרונותיו כותב ג'מאל פאשה שלצורך ההגנה מפני המתקפה נשלחו חזרה לשטחי אסיה הקטנה כל יחידות הצבא המבוססות חיילים טורקיים, שונחשבו לאיכותיות יותר, והגנת סוריה וארץ ישראל נותרה בידי יחידות מבוססות חיילים ערבים. למרות הניצחון העות'מאני הגדול בגליפולי, בחזית הקווקז נחלו הכוחות העות'מאניים תבוסות, ועם כניסתה של בולגריה למלחמה לצד מדינות המרכז, נאלצו העות'מאנים להסיט כוחות מן המזרח התיכון גם לחזית המקדונית.

חזית מסופוטמיה - עם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה, פלשו הבריטים למסופוטמיה במטרה להבטיח את בארות הנפט בבצרה. הפלישה החלה בנובמבר 1914 כאשר בצרה נכבשה בקלות מפתיעה. לאור הצלחה מוקדמת זאת נשלחו כוחות בריטיים נוספים לאזור, ובפיקודו של הגנרל צ'ארלס טאונסהנד (Charles Townshend) החל הצבא הבריטי מתקדם לעבר בגדאד. בתגובה שלח אנוור פאשה כוחות גדולים כתגבורת ובנובמבר 1915 נעצרה ההתקדמות הבריטית, וכוחותיו של טאונסהנד נאלצו לסגת לעיר כות. בדצמבר 1915 החל המצור העות'מאני על כות, שנמשך עד לאפריל 1916 והסתיים בכניעת הכוחות הבריטיים. 13,000 החיילים הבריטיים שנותרו בחיים נלקחו בשבי, במה שנחשב לאחד הניצחונות העות'מאניים, וההשפלות הבריטיות הבולטים במלחמה.

מרד הסנוסים - הסנוסים היו כת אסלאמית בצפונה של אפריקה, ולחמו לצד האימפריה העות'מאנית במהלך המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (בשנת 1911). החל מפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות מצד המודיעין העות'מאני והגרמני‏[3] לגייס את הסנוסים למלחמה בבריטים במדבר המערבי בואכה מצרים. בעקבות הצטרפותה של איטליה, אויבת הסנוסים, למדינות ההסכמה נשאו מאמצים אלו פרי ונפתחה המערכה בצפון אפריקה. תוכנית המרד התבססה על מתקפה משולבת על מצרים ממערב בשתי זרועות: האחת לאורך החוף על ידי הסנוסים בהנהגת סעיד אחמד, והשנייה, מדרום על ידי הסולטאן של דרפור. התקפות אלו התנהלו ללא תיאום הדדי. המרד הסנוסי החל בנובמבר 1915, ואולם נחל תבוסות בקרבות מרסה ומטרוך שנערכו בדצמבר אותה שנה, וסבל מכות מוחצות סופית בקרב עגאגיה בפברואר 1916, ובהתקפה על סיוה בפברואר 1917.

המרד הערבי - במהלך 1915-6 התנהלה חליפת מכתבים בין השריף חוסיין בן עלי ממכה לבין הנרי מקמהון, המושל הבריטי של מצרים. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). ביוני 1916 החל המרד הערבי, בהנהגתו של בנו של עלי, פייצל בכיבושם של ערים בחיג'אז, והתקפות על מסילת הרכבת החיג'אזית. למרד הערבי הייתה השפעה על חזית ארץ ישראל וחצי האי סיני בשל הצורך לשלוח כוחות צבא עות'מאניים לחיג'אז, בשל אי ההגעה של הכוחות שהובטחו על ידי השריף (שהתחייב לשלוח צבא של 1,500 מתנדבים לטובת הפלישה הטורקית השנייה לסואץ), ובשל ההטרדות של קווי האספקה הטורקיים. ג'מאל פאשה בזיכרונותיו מציין מרד זה כסיבה המרכזית לכישלון המתקפה השנייה על תעלת סואץ, ועמדה זאת משתמעת באופן ברור מספרו של ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) "שבעת עמודי חכמה", ואולם חוקרים רבים מטילים ספק בנזק הממשי שגרם המרד הערבי למאמץ המלחמה הטורקי.

הקרב השני על התעלה וההתקדמות הבריטית לכיוון ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'מאל פאשה סוקר כוחות תגבור אוסטריים בכניסתם לירושלים.

בנובמבר 1915 יצא ג'מאל פאשה לאיסטנבול על מנת לשכנע את אנואר פאשה ואת הפיקוד הגרמני בחשיבות המשך המתקפה על תעלת סואץ. בפברואר 1916 אנואר פאשה ערך סיור בארץ ישראל ובאותה תקופה החלו תגבורות עות'מאניות שהתפנו מהקרבות בגליפולי וכן של כוחות גרמנים ואוסטרו-הונגריים להגיע לאזור. התגבורות הגרמניות והאוסטריות כללו יחידות ארטילריה ומכונות ירייה, טייסת, יחידות נ.מ. משאיות ובתי חולים ניידים. לקראת מסע המתקפה העות'מאני השני לסיני מנה הכוח העות'מאני מעל 11,800 חיילים.

מנגד האסטרטגיה הבריטית של הרחקת הקרב מהתעלה נתנה את אותותיה. במאי 1916 מסילת הרכבת הבריטית הגיע עד לעיירה רומני שבאזור קטיה שבסיני. לאזור קטיה היה חשיבות משום הבארות הרבים שבו שאפשרו החזקת כוח צבא לאורך זמן, כבסיס ליציאה למתקפה על התעלה. הכוח שהיה מוצב ברומני היה מורכב משני דיוויזיות של חיל רגלים וכן יחידת האנזא"ק שכללה 3 חטיבות אוסטרליות של פרשים קלים (Australian light horse), וחטיבה ניו זילנדית של רובאים רכובים.

קרב רומני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב רומני
מפת קרב רומני

באפריל 1916 הוליך קרס פון קרסנשטיין כוח של 3,500 חיילים לעבר מחוז. בשעה 4:30 בבוקר ה-23 באפריל נערכה פשיטה מוצלחת על אוגרטינה. משם המשיכו הכוחות ותקפו את העיירה קטיה בשמונה בבוקר, ובשעה 15:00 באותו היום נכבשה העיירה, ויחידת פרשים הכוללת מעל 250 חיילים נלקחה בשבי. בשל התמהמהות בהגעת כוחות עות'מאניים נוספים לאזור, המשך המתקפה בסיני התעכבה כשלושה חודשים בטרם חודשה. זמן זה שימש את הבריטים לבסס מחדש את שליטתם באזור קטיה, ולהביא תגבורות לאזור - שכללו את יחידת האנזא"ק בפיקודו של מיור גנרל ה. ג. שובל.

ביולי יצא פון קרסנשטיין למסע השני לתעלת סואץ. כוח התקיפה העות'מאני היה מורכב מכ-16,000 חיילים והיה מצויד טוב הרבה יותר מאשר במתקפה הראשונה על התעלה. הכוח כלל שלושים תותחים ושלושים ושמונה מכונות ירייה, אשר הועברו על פני המדבר, ללא דרכים סלולות תוך זמן קצר (השג שזכה להערכה רבה מצד אויבם הבריטים), וכן נהנה מסיוע אווירי של טייסת ה'פאשות' הגרמנית. ב-9 ביולי הגיע רוב הכוח לביר-אל עבד ואוגרטינה, ורק ב-19 ביולי הוא התגלה על ידי הכוחות הבריטיים.

ב-3 באוגוסט פרסו העות'מאנים את כוחותיהם סביב קו חזית שעמד אל מול קו החזית הבריטי שהוחזק על ידי שתי דיוויזיות חיל רגלים. נקודת התורפה של קו המגננה הבריטי היה מכיוון דרום, ולכן ב-4 באוגוסט נשלחה בריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים השלישית לתפוס עמדות דרומיות. סמוך לחצות, כוח עות'מאני שעקב אחריהם החל תוקף את בריגדת הפרשים ומסתער על הר חול שנודע בכינוי 'הר מרדית' (Mount Meredith). האוסטרלים הצליחו להדוף את גל ההתקפה הראשון אך תנועת איגוף של הכוחות העות'מאניים הצליחה לגרום לאוסטרלים לסגת, בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. לקראת 5 בבוקר של ה-4 באוגוסט תגבורות בריטיות הצליחו לעצור את ההתקדמות העות'מאנית בהר מרדית, ובינתיים כוחות עות'מאניים הצליחו, בעזרת איגוף נוסף, להשתלט על הר רויסטון. בריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים השנייה נשלחה לתפוס עמדות על שרשרת גבעות שנודעו בשם "גבעות ולינגטון", ואולם הרעשה ארטילרית עות'מאנית גרמה להם לסגת לקראת השעה 7 בבוקר, והגבעה נתפסה על ידי כוחות עות'מאניים. מהעמדות על בסיס גבעות ולינגטון הצליחו העות'מאנים לירות לעבר המחנה שנמצא סמוך לפסי הרכבת. ירי זה נפסק רק בעקבות הרעשה ארטילרית בריטית שהכריחה את הכוחות העות'מאניים לסגת לעבר המדרונות האחוריים של הגבעות. בכך הגיעה לשיאה המתקפה העות'מאנית.

לקראת צהרי ה-4 באוגוסט נבלמה ההתקדמות העות'מאנית בכל החזיתות, כולל מתקפות כושלות על הקווים הבריטיים הסמוכים לים. ככל שחלף הזמן והתעצמו הקרבות, בעיצומו של שיא הקיץ, החלו הכוחות העות'מאניים לסבול מצמא דבר שהחליש את עמידתם. לקראת השעה חמש ושלושים אחר הצהריים החלה מתקפת נגד בריטית על גבעת רויסטון, שהצליחה לכבוש אותה בחזרה. למחרת מוקדם בבוקר נכבשו גבעות ולינגטון. במהלך הכיבוש כאלף חיילים עות'מאניים נפלו בשבי, והמהלך סימן את תחילת הנסיגה העות'מאנית. בליל ה-5 באוגוסט העות'מאנים פינו את קטיה, ובימים הקרובים הם נסוגו גם מבסיסיהם באוגרטינה ובביר אל עבד.

ההחלטה הבריטית על התקדמות לעבר ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקדמות הבריטית לכיוון סיני נועדה בראש ובראשונה להרחיק את המלחמה מתעלת סואץ, ואולם ההצלחה הבריטית הגדולה בקרב רומני סימנה את הדרך להמשך ההתקדמות הבריטית לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. ההחלטה על קמפיין זה לא הייתה מובנת מאליה וחברי קבינט רבים באנגליה סברו שאין לארץ ישראל חשיבות אסטרטגית, ושבאין צורך 'לבזבז' כוחות על מה שנחשב לזירה צדדית של המלחמה, כוחות שנחוצים בזירה המרכזית של המלחמה - באירופה. מנגד חברי קבינט אחרים, ובראשם ראש ממשלת אנגליה לויד ג'ורג', דחפו להמשך ההתקדמות הבריטית. לויד ג'ורג' נכנס לתפקידו בדצמבר 1916, ומיד עם כניסתו לתפקיד שלח מברקים לסר ארצ'יבלד מארי, מפקד הכוחות הבריטים בחזית, שבהם הוא הודיע לו שדרושים לו הצלחות בריטיות בחזית המזרח תיכונית. מנגד בקשתו של מארי לשתי דיוויזיות נוספות שהיו נחוצות לשם ההתקדמות לאל-עריש נענתה בשלילה. תום שגב, בספרו 'ימי הכלניות' טוען שלמסע השידול של חיים ויצמן (שהיה ביחסי ידידות וקירבה עם לויד ג'ורג' וחברי קבינט אחרים), בו הוא טען שכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים יביא לתמיכה של העם היהודי במאמץ המלחמה הבריטי, משקל רב בקבלת ההחלטה להרחבת הקמפיין.

הרכבת הבריטית צינור המים ודרך החבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע ממסילת הרכבת הבריטית - צולם ליד שיח' זוויד

להבדיל ממסעי המלחמה העות'מאניים שהתבססו על חציה מהירה של המדבר על ידי כוחות גדולים, ללא קווי אספקה מסודרים, ההתקדמות הבריטית לתוך סיני ולכיוון ארץ ישראל התבססה בניית קווי אספקה במקביל להתקדמות הכוחות ולכן, אף שנבנתה במהירות שיא, הייתה איטית הרבה יותר. האספקה הבריטית התבססה על הנחת מסילת ברזל, הנחת צינור מים, וסלילת כביש. א. פ. וייל בסקירתו את המערכה מכנה את בניית קווי האספקה הללו: "'חתיכת עבודה' בריטית טיפוסית-איטית: יקרה מאוד וסולידית ביותר". מסילת הברזל הייתה ברוחב תקני ונבנתה על ידי פלוגת מסילת הברזל של חיל המהנדסים המלכותי. את "העבודה השחורה" ביצע 'קורפוס העבודה המצרי'. אנתוני בלווט, בספרו 'עם כוחותינו בפלשתינה' מציין שפלוגת מסילת הברזל הורכבה משתי יחידות שאנשיהם גויסו בהתאמה משתי חברות הרכבות האנגליות המובילות, ושהעבודה על המסילה נעשתה לסירוגין - ביום אחד על ידי היחידה הראשונה, ולמחרת על ידי היחידה השנייה בעוד החיילים היחידה הראשונה נחה. שיטת עבודה זו הביאה לתחרות פורה בין שתי היחידות שתרמה לסלילתה המהירה של המסילה. הקושי המרכזי בבניית מסילת הברזל והכביש היה אי היציבות של הקרקעות המדבריות בסיני. משום כך על מנת לבנות את הכביש ששימש למעבר הכוחות נעשה שימוש בחבלים כדי לעגן את הקרקע, ומשום כך הכביש שנבנה במקביל למסילת הרכבת זכה לכינוי 'כביש הרשתות' ('the wire road').

אספקת המים לכוחות המתקדמים נעשתה על ידי השילוב של הכשרת הבארות בסיני, צינור המים, וכן על העברת מים באמצעות הרכבת. מי הבארות בסיני, אם כי הספיקו לחיילים העות'מאניים, נחשבו ללא-ראויים לשתייה עבור החיילים הבריטים ושימשו רק להשקיית הבהמות. תוך כדי נסיגתם השתדלו, הכוחות העות'מאניים להרוס את הבארות אחריהם, ובמקרים רבים גם להרעיל אותם. משום כך עסקו יחידות ההנדסה הבריטיות בשיפוץ הבארות, חפירת בורות חדשים, הכשרת המים בבארות. כמו כן נעשה שימוש בצינור המים וברכבת על מנת להעביר מים מאזור תעלת סואץ אל פנים סיני לצורך השקיית כוח האדם.

לצורך ההתקדמות לעבר סיני הפכה העיירה 'קנטרה' שלאורך חופי התעלה לבסיס אספקה עצום ממדים. מפקד הכוחות הבריטיים, סר ארצ'יבלד מארי העביר באוקטובר 1916 את מפקדתו מאיסמעיליה לקהיר, החלטה שאפשרה לו לנצח ביעילות על המאמצים הלוגיסטיים רחבי ההיקף, אך גם הפכה אותו, בניסוחו של א. פ. ויול, "לאיש מנהלה יותר מאשר מפקד צבאי בשדה".

קרבות מגדבה ורפיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשה לאחר קרב רומני החלה נסיגה עות'מאנית מדורגת לעבר ארץ ישראל ובמקביל התקדמות בריטית איטית. ההתנגדות העות'מאנית הייתה עזה במקומות מסוימים ואילו אזורים אחרים ננטשו ללא קרב. לאחר ארבעה חודשים של התקדמות איטית לצד סלילת מסילת הרכבת, בדצמבר 1916 הגיעו הכוחות הבריטים לקרבת אל עריש, שבה היה מוצב כוח של 1,600 חיילים עות'מאניים - ואולם כאשר בבוקר ה-21 בדצמבר תקפו הבריטים את העיר הם מצאו שהכוחות העות'מאניים נסוגו ללא קרב. במאמץ לרדוף אחר הכוחות העות'מאניים הנסוגים ב-25 בדצמבר הותקף הכוח העות'מאני שהתבצר במגדבה על ידי דיוויזיית אנזא"ק ובריגדת קורפוס הגמלים. הכוחות העות'מאניים היו מחופרים היטב וגילו התנגדות עזה, ובשעה 14:00, לאחר שההתקפות על המעוזים העות'מאניים נכשלו, הוציא מפקד הכוח, הגנרל שובל, פקודת נסיגה. ואולם לאחר הוצאת הפקודה הגיעה הידיעה שהפרשים הבריטיים הצליחו לכבוש את אחד המוצבים העות'מאניים. פעולה זאת הייתה ראשיתה של הטיית הכף בקרב, פקודת הנסיגה בוטלה ועד לרדת החשכה נכבשה העמדה, ו-1,282 חיילים עות'מאנים נפלו בשבי. ב-9 בינואר נערכה התקפה על אל-מגרונטין שבסביבות רפיח על ידי דיוויזיית אנזא"ק והבריגדה הרכובה החמישית, בפיקודו הישיר של גנרל צ'דוויק (שהיה המפקד הבכיר בסיני, מכיוון שסר ארצ'יבלד מארי נמצא במפקדה בקהיר). גם בקרב זה גילו העות'מאנים התנגדות עזה ועיקשת, ופריצת הקווים העות'מאנים ארעה שוב לאחר שהוצאה פקודת הנסיגה, בעקבות כיבוש המעוז הטורקי המרכזי בהתקפת כידונים על ידי הבריגדה הניו זילנדית אשר לא שמעה את פקודת הנסיגה. בקרב זה נלקחו בשבי כ 1,600 חיילים עות'מאניים וכ-200 נהרגו (לעומת 71 הרוגים בצד הבריטי).

לאחר הקרב נסוגו הכוחות העותמ'אניים לקו הגנה שהשתרע בין עזה לבאר-שבע, ובכך תמה המערכה על חצי האי סיני, והחלה המערכה על ארץ ישראל.

קרבות שערי עזה ובאר-שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת ארץ ישראל ב-1917

לאורך ההיסטוריה מילאו העיר עזה וסביבתה תפקיד מרכזי במסעי המלחמה של האימפריות, פעם כשער הכניסה הדרומי לארץ ישראל, ופעם כתווך החוצץ בין ארץ ישראל למצרים. מעזה, גבולו הצפון מערבי של מדבר סיני, וצפונה, מקורות המים הופכים לזמינים יותר ונפרסת רשת של כבישים, ראויים מדרכי המדבר, המחברים אותה לשאר ערי הארץ. משום כך בחודשים שלאחר קרב רומני, בעוד העות'מאנים נסוגים מחצי האי סיני, הם ייצבו קו הגנה המשתרע בין עזה לבאר-שבע, במטרה לעצור שם את הפלישה הבריטית. הקרבות על עזה היו מן הקרבות העזים ביותר שנערכו בזירה במהלכם נפלו עשרות אלפי חיילים משני הצדדים‏[4]. שתי התקפות בריטיות גדולות נכשלו באביב 1917, והביאו להחלפת מפקד הכוחות הבריטיים. כיבוש באר-שבע בסוף אוקטובר 1917, ולאחריו כיבוש עזה, הביאו לפריצת הדרך ואפשרו התקדמות בריטית מהירה לתוך ארץ ישראל ולכיבוש של ירושלים בתוך פחות מחודשיים.

קרב עזה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עזה הראשון

הקרב נערך ב-26 במרץ 1917 סמוך לעיר עזה. היה זה הקרב החשוב הראשון על אדמת ארץ ישראל. קרב עזה הראשון הסתיים בניצחון צבא האימפריה העות'מאנית בסיוע מומחים גרמנים. הבריטים לא הצליחו לפרוץ את החזית. לשני הצדדים היו אבידות קשות בקרב. לעות'מאנים היו 2,447 נפגעים - הרוגים, פצועים ונעדרים. לבריטים היו 467 הרוגים, 2,900 פצועים ו-500 נעדרים. תכנון ההגנה העות'מאנית בוצעה על ידי המפקד הגרמני קרס פון קרסנשטיין, שזכה לשבחים על חלקו. הכוחות הבריטים פרצו את גדרי הצברים בגבעת עלי מונטר והגיעו אל פאתי העיר. עקב בעיות בהבנת תמונת הקרב על ידי מפקדי הקרב הבכירים, קיבלו הכוחות הבריטיים הקדמיים פקודת נסיגה.

קרב עזה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עזה השני
חיילים עות'מאניים מחופרים ליד תל הרור, בסמוך למושב מלילות

הקרב השני נערך ב-19 באפריל 1917 והוא החל בהסתערות מזרחית לעזה. העות'מאנים, שחיזקו את כוחותיהם לאחר הקרב הראשון, הצליחו להביס את הבריטים בקרב השני. ב-28 ביוני 1917 מונה גנרל אדמונד אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי. משרד המלחמה הבריטי חיזק את צבאו של אלנבי באופן משמעותי כשתגבר אותו בשלושה גייסות - שני גייסות רגלים וגייס פרשים.

הפשיטה הבריטית על מסילת הברזל ביר עסלוג' - עוג'ה אל חפיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב באר שבע
קרב באר-שבע
תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.

קרב באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 הביא לפריצת הצבא הבריטי צפונה למרכז הארץ. היה זה לאחר הכישלונות בקרב עזה הראשון וקרב עזה השני להבקיע את הקו העות'מאני באזור עזה. את ההצלחה הבריטית יש לזקוף לזכות מבצע הונאה, שגרם לעות'מאנים להאמין שגם את ניסיונם השלישי להבקיע דרך למרכז הארץ יוציאו הבריטים לפועל אל מול העיר עזה. כחלק מההונאה נקטו הבריטים אמצעי הסוואה והטעיה. מטוסים קלים גרמניים שהיו באזור לא הבחינו בתנועות הצבא הבריטי שנערכו בעיקר בחשכה, ללא אורות. ידוע גם הסיפור על תרגיל ההטעיה, לפיו "אבד" תיק מסמכים חשוב ליד החזית העות'מאנית ובו תוכנית לניסיון הבקעה נוסף בגזרת עזה בעוד אלנבי תכנן ובצע הבקעה בגזרת באר שבע. בקרב בלטו הפרשים הקלים האוסטרליים. קרב באר שבע נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה.

ב-7 בנובמבר 1917, שבוע אחרי נפילתה של באר שבע, כבשו הבריטים גם את עזה, בקרב עזה השלישי.

הבריטים פרצו דרך באר שבע צפונה למרגלות הרי יהודה, אזור שבו העות'מאנים לא ציפו להם. כאשר הצבא העות'מאני גילה את הפריצה, הוא עבר להגן על הדרך העולה מחברון לירושלים. במקביל, הצבא הבריטי המשיך בדרכו צפונה לאורך שפלת החוף - "מרדף פלשת", והגיע ב-16 בנובמבר 1917 ליפו.

קרב עזה השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עזה השלישי

המערכה על ירושלים ומרכזה של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגת הצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמץ העיקרי של הצבא העות'מאני היה להשאיר את דרך החוף בין עזה לבין יפו פתוחה לתנועות הצבא הטורקי. לכן נעשה לבסס קו הגנה דרומית מערבית לראשון לציון באזור של חולות נודדים שבו המעבר אפשרי רק באזור צר.

הרדיפה של הכוחות הבריטיים, הרכובים על גבי סוסים, אחרי הצבא העות'מאני הנסוג גרמה למפנה בלחימה. נכבש צומת מסילות הברזל תחנת ואדי צראר (לימים תיקרא התחנה בשם "נחל שורק"), כיבוש שהביא לניתוק החיילים העות'מאנים שהיו בחלקם מפוזרים בדרום הארץ. גנרל אלנבי נכנס לירושלים ב-11 בדצמבר 1917. בכך הוא קיים את הוראת ראש ממשלת בריטניה להיות בירושלים עד חג המולד. אלו היו המהלכים העיקריים בשלב המפנה:

הקרב על גבעות מע'אר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על גבעות מע'אר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עיון קרא

הקרב אירע ב-13 בנובמבר 1917. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך חרצו את גורל המערכה בדרום הארץ.

הקרב על הפרצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הבריטי התפצל לשניים: הזרוע האחת עלתה דרך תל גזר, עמק איילון, אמאוס ונבי סמואל וסגרה על ירושלים כהכנה לכיבושה. הזרוע השנייה התקדמה צפונה והתבססה לאורך הציר יפו-רמלה, עמק איילון, ולאורך הגדה הדרומית של הירקון - הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות, לקראת צליחת הנהר. בין שתי הזרועות נבעה פירצה והעות'מאנים ניסו לנצלה כדי לנתק את הכוחות הבריטיים זה מזה. הבריטים הבינו את טעותם ובסדרת קרבות אשר נערכו בסביבת מידיה-נעלין, שילטא, סביבת אל בורג' וסביבת אום צפא, סגרו את הפירצה, והתפנו לכיבוש ירושלים, וצליחת הירקון.

הקרב הראשון לצליחת מעברות הירקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב צליחת מעברות הירקון

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי הבריטים
כניסת הגנרל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917

ירושלים נכנעה לצבא הבריטי ב-10 בדצמבר 1917. יום לאחר מכן נכנס מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, אל העיר העתיקה. אלנבי ירד מסוסו לפני שנכנס לירושלים, והוא וקציניו נכנסו לעיר ברגל דרך שער יפו - מתוך כבוד לעיר הקדושה לשלוש הדתות. לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:

"נכנסתי לעיר רשמית ב-11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית, ראשי המשלחת הפוליטית, והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה... התהלוכה הייתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי בידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, וויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת, ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה..."

– Source Records of the Great War, עורך: Charles F. Horne, כרך V

הקרב השני לצליחת מעברות הירקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב צליחת מעברות הירקון

הקרב לכיבוש יריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצירה בקו שתי העוג'ות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קו שתי העוג'ות

ההכרעה בחזית ארץ ישראל טרם הושגה והצדדים נערכו לאורך קו שתי העוג'ות שהתייצב בשני שלבים: ראשונה התייצבה הגזרה המערבית של הקו ב 23.12.1917 עת חיל המשלוח השלים את משימת צליחת הירקון וכוח החוד הבריטי הרחיב אחיזתו בגזרת החוף עד צפונית לשפיים. שנייה התייצבה הגזרה המזרחית של הקו לאחר שב-21 בפברואר 1918 כבש חיל המשלוח את יריחו, והעות'מאנים ייצבו קו הגנה חדש על העוג'א המזרחית היא ואדי ייט"ב.

הניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת ארץ ישראל ב-1917/18 - קו שתי העוג'ות באדום

חציית הגדודים העבריים את נהר הירדן פתחה את הדרך בעבר הירדן לכיוון דמשק. הצבא הבריטי שחצה את נהר הירקון המשיך להתקדם צפונה דרך השרון ועמק יזרעאל. שימוש מיוחד נעשה בחיל האוויר הבריטי, כאשר פגע בשיירות החיילים העות'מאנים הנסוגים. במיוחד ידועה ההפצצה המאסיבית של המטוסים בדרך הצרה היורדת משכם לעמק הירדן - בנחל תרצה. תחנת הרכבת בעפולה, צומת הרכבות החשוב, הוצאה מכלל שימוש. הניצחון במגידו ציין את סיום המערכה על ארץ ישראל. להלן שלבי הניצחון במערכה:

כך נפרצה גם החזית ב"עוג'א המזרחית". הגדודים עלו להרי הגלעד בעקבות הצבא העות'מאני הנסוג. תוכניתם של הבריטים התבססה על ההנחה שכאשר ייושלם כיבוש בקעת הירדן ועבר הירדן המזרחי תפתח הדרך לדמשק ובכך תסתיים המערכה. השומרון וצפון הארץ ייפלו בידם ללא מאמץ, כאשר תושלם העקיפה של הצבא העות'מאני, מכיוון עבר הירדן.

קרב מגידו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מגידו

מתקפת חיל המשלוח המצרי שנעצרה בקו שתי העוג'ות שבה וחודשה בספטמבר 1918. ב-19 בספטמבר 1918 כוחות רגליים וחיל פרשים עברו את ואדי מילק, (כיום כביש 70), ירדו לעמק יזרעאל דרך "אבו שושה" (כיום משמר העמק), כבשו את עפולה - המרכז הלוגיסטי של הצבא העות'מאנית ועלו לנצרת - המפקדה הכללית לארץ ישראל. הם המשיכו לבקעת בית שאן שם הצטרפו אליהם הכוחות שכבשו את השומרון ובכך חסמו בפני הצבא העות'מאני את דרך הנסיגה לעבר הירדן.

בעקבותי הניצחון קיבל אלנבי תואר אצולה, "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו".

הקרב בנחל תרצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב בנחל תרצה

פעולת המטוסים הבריטיים בנחל תרצה ב-21 בספטמבר 1918 גרמה לסיום הלחימה. באותו יום הפכה הדרך התלולה היורדת משכם לעמק הירדן ל"מלכודת טופוגרפית". לתוכה נסוגו 7,000 חיילים, ארטילריה ואמצעי הובלה בממדים שלא היו מוכרים בחזית ארץ ישראל.

הצלחתו של חיל האוויר הבריטי, שהיה אז בתחילת הפעלתו, הייתה בהשמדת הארמיות ה-VII וה-VIII הטורקיות, על רכבן, נשקן וכל ציודן עד 24 בספטמבר 1918. התוצאה הייתה זירוז נפילתה של דמשק, בירת השלטון העות'מאני באזור "סוריה הגדולה" - "פרובינציית דמשק".

המלכודת בנחל תרצה השאירה את רישומה בספרות המלחמה ובבתי הספר הצבאיים. לא היה תקדים להפעלה כה יעילה של עליונות אוירית בלחימה נגד כוחות היבשה, תוך ניצול נכון של תנאי השטח והטופוגרפיה.

כיבוש חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה

כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה התחיל והסתיים ב-23 בספטמבר 1918. שבוע לאחר מכן ב-30 בספטמבר 1918 נכבשה דמשק ובכך הסתיימה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בתום כיבוש חיפה עגנה במפרץ חיפה (לימים נמל חיפה) אונייה ראשונה שהביאה אספקה לכוחות הלוחמים הבריטים. מסילת הרכבת החיג'אזית הופעלה מחדש. באמצעותה, הועבר ציוד ותחמושת לתחנת הרכבת סמח' ומשם במשאיות לדמשק. חיפה שימשה גם נקודת יציאה והיערכות לגייסות שכבשו, כעבור חודש, באוקטובר, את ביירות.

כל זמן העימות העות'מאני בריטי בארץ ישראל הייתה חיפה מחוץ לקו החיכוך - מרכזה של הארץ, בין הצבאות, עד להסתערות המכרעת של חיל המשלוח המצרי (1916) בספטמבר 1918. העות'מאנים הציבו בעיר כוח ארטילרי חזק, שכלל תותחים מסוגים אחדים ומטרתו למנוע מכוחות חיל הים הבריטי מלנחות במפרץ חיפה. נחיתה מוצלחת במפרץ חיפה הייתה עלולה לנתק את מרבית הכח הלוחם העות'מאני, שהיה ברובו במרכז הארץ, מעורפו הלוגיסטי ומפקדותיו בצפון הארץ ובסוריה.


מורשת מלחמת העולם הראשונה בחזית ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתקפת הפרשים הקלים האוסטרליים שהכריעה את הקרב על באר-שבע (ובכך פרצה את הדרך לתוך ארץ ישראל) הייתה למאורע מכונן במורשת הקרב האוסטרלית. סיפורה של חטיבת הפרשים הקלים ושל הקרב על באר-שבע מתואר בסרט האפי "ארבעים אלף פרשים" (Forty thousand horsmen) משנת 1940, וכן בסרט האוסטרלי העשוי היטב "הפרשים הקלים" (The lighthorsemen) משנת 1987.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א.פ. ויול, מסעי המלחמה בארץ ישראל - המבצעים במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2007
  • קרס פון קרסנשטיין, עם הטורקים לתעלת סואץ, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון
  • מרדכי אליאב (עורך), במצור ובמצוק, ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991
  • ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל-1917", תרגום וביאור: ד"ר אלוף-משנה (מיל') יגאל אייל, הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים עיוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אף שלא הבשילו לידי חוזה חתום.
  2. ^ ידועה גם בשם "המחנה הרביעי" או "המחנה העות'מאני הרביעי"
  3. ^ ויול מציין שבין הקצינים העות'מאניים המעורבים בניסיונות אלו היו נורי ביי, אחיו החורג של אנוור פאשה, וג'עפר פחה, ערבי מבגדד. קצין המודיעין הבריטי שנלחם בניסיונות אלו היה לויטננט קולונל סנו.
  4. ^ על ממדי האבידות יעידו שני בתי-הקברות הגדולים, הקיימים מצפונה ומדרומה של העיר הניסוח מקורו בספרו של : צבי אילן, סיני ורצועת עזה - מדריך למטייל, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968 - עמ'21